השבוע שהיה

אז מה היה אצלנו השבוע? 

זה היה שבוע שבו בתי וחתני היו חולים בסוג של שפעת, והתמודד לבד עם שלושה ילדים, ארוחות, הסעות לחוגים, סופשבוע שלם בבית ושרי קטנה שדבוקה לבתי לווריד.

אני אכלתי סרטים על כך שאני לא עוזרת להם אבל בפועל אני כבר לא מעזה לחשוף את עצמי לנגיפים שלהם - בעיקר בגלל T ואבא שלי ובעיקר כי נראה שהם נפלו חזק הפעם. 

הארוחה המשפחתית בשבת כללה, אם כך, את בן דודי ובתו, את הורי ואת המשפחה של אחי בהרכב מלא. הארוחה עברה נהדר, אבל T חטף עוד התקף בששי וסבל מעוד קשיי עיכול...וגם לא הרגיש לגמרי בסדר בשבת. אבל זה לא מנע בעדו מלבשל, לארח, ובערב לצאת להפגנה. 

הפעם נסענו להפגנה בנתניה עם בן הדוד במוצ"ש. עם הרכב כמובן. עבור בן דודי זו היתה חוויה נדירה. בתו לא רצתה להצטרף, והסבירה שהיא נמנעת מעימותים. לא ניסינו לשכנע אותה, כמובן, כי ראיתי את החשש האמיתי של ילדה בת 12 וקבלתי אותו לגמרי. התפלאתי שאין לה בעייה להישאר לבד בבית ולחכות לנו. גם לימור לבנת וגם בוגי יעלון נאמו שם, וגם זו שאחראית על המיצג של השפחות. תוך כדי ההפגנה הודיעו על הודעתו של גלנט. 

בראשון בבוקר T עבר CT ראש וצוואר בגלל הבעייה ההיא של העילפון בעת הרמת הראש. באופן נדיר ומפתיע הוא קיבל את הפענוח עוד באותו היום, ובאופן מפתיע עוד יותר - מצאתי תור אצל הרופאה הנוירולוגית למחרת (תור בודד, כנראה כתוצאה מביטול של מישהו, כאשר התור הבא רק החל מחודש יולי). לאחר עיון מעמיק בפענוח הבדיקה, החליטה הנוירולוגית, שאמנם לא נצפו ממצאים חריגים שעשויים להסביר את תחושת העלפון בעת הרמת הראש והטיית העורף לאחור, אבל כיון שישנה התחלה של טרשת בעורקי הצוואר השונים (ברמה תואמת גיל), להוסיף לערכת התרופות היומיות שלו כדור מיקרופירין (אספירין במינון נמוך לדילול הדם). מאז שהוא התחיל לקחת את הכדור ראיתי שהוא מנסה מדי פעם להטות את ראשו לאחור כדי לראות אם תחושת העלפון נעלמה. 

מאוחר יותר ביום ראשון פוטר שר הבטחון, ואז הכל התפרץ והשתגע והיינו ערים חצי לילה - T מול הטלוויזיה ואני רוב הזמן על האסלה (כי המעיים שלי תמיד מגיבים כאשר אני בלחץ). 

בינתיים הושהתה (ב"הא") החקיקה לרגע (מה זה חודש? זה כלום) אבל  לי יש הרגשה שאנחנו עוד רחוקים שנות אור מרגיעה או שפיות כלשהי או פתרון שכל חלקי העם יוכלו לחיות איתו בשלום. בכלל, הדכדוך משתלט ואני כרגע כבר הרבה יותר עסוקה בייאוש התהומי מהקרע בתוכנו ובהפיכתנו למוקצים מול שאר העולם מאשר מכל דבר אחר. ומכך שלאלה שגרמו לכל זה פשוט לא אכפת. 

בנוסף היה השבוע ל-T התקף כאב באמצע הלילה, תוך כדי שינה. זו הפעם הראשונה שזה קורה מאז הניתוח וויפל. זה קרה פעם אחת לפני שנתיים, כשבועיים אחרי ניתוח הסרת כיס המרה, ואז טסנו באמבולנס למיון וב-CT התגלתה החסימה בצינור המרה שנחשדה כאבן ואז כגידול ובסוף התבררה כריקמה צלקתית/דלקתית.....והשאר היסטוריה. אף אחד מהתקפי הכאב שתקפו אותו מאז הניתוח לא קרו בלילה. אז מה אנחנו אמורים להבין מזה? ולא, הוא עדיין לא כתב לפרופסור לגבי בדיקת אפשרות לניתוח נוסף. 

סיימתי לקרוא את "מילים במקום מילים" מאת רחל שליטא. אהבתי את הסיפור, שמסופר דרך עיניה של ילדה של עולים חדשים ניצולי שואה. 

כעת התחלתי את הספר THE NETANYAHUS מאת ג'ושוע כהן, שהביא לי בן דודי במתנה, לאחר שקרא בעצמו ואהב. בינתיים מה שמוצא חן בעיני מאד הוא, שעוד לפני שהגעתי בכלל לרגע שבו מישהו ממשפחת נתניהו מוזכר בספר, כבר בבת אחת נזרקתי אל עולמו של יהודי בארצות הברית מתקופת אמצע המאה הקודמת ועד היום - אל האנטישמיות וההדרה והעלבונות הקטנים שהם נאלצו לספוג כל חייהם - כן בארצות הברית של אמריקה  - ושלצברים כמוני אין בדרך כלל מושג איך זה לחיות ככה. ביום יום, בכל מסגרת לימודים או עבודה או מגורים. 

בתקופה שחייתי בארה"ב, בילדותי, בקושי נחשפתי ליחס הזה אבל בכל זאת פה ושם זכיתי לחוש אותו על בשרי. וזו היתה דווקא תקופת הזוהר של ה"ישראליות", בשנים הראשונות שאחרי מלחמת ששת הימים. 

זהו ספר "אמיתי", מודפס, לאחר שהרבה זמן לא החזקתי ספר ביד. הוא לא מואר מעצמו ואני זקוקה ליותר תאורה מאשר כאשר אני קוראת באפליקציות. האותיות קצת קטנות לי ואני צריכה להחזיקו בשתי ידיים ולהפוך פיסית את הדפים........זה מוזר. 

בכל מקרה, אעדכן על רשמיי בהמשך. 

בששי אמורה להיות כאן ארוחה משפחתית עם בן דודי ובתו, שיחזרו מטיוליהם בדרום, הורי ומשפחתה של בתי. אבל נוכחותה של משפחתה של בתי עדיין מוטל בספק, כי הם עוד לא לגמרי בסדר, שרי לא הרגישה טוב באמצע השבוע והם חוששים שהיא נדבקה מהם, ולא ברור אם הגדולים (שהתחילו בסבב הנוכחי של השפעת הזאת) הם עדיין בסדר. אוף כמה אני כבר מתגעגעת אליהם. 

השבוע נפגשתי עם היידי, אחרי המון זמן שבו דיברנו אבל לא הצלחנו להיפגש (בעיקר בגללי). היה ממש טוב להיות שוב ביחד, ואני מקווה שהפעם הבאה לא תהיה עוד המון זמן. 

השבוע נפגשתי גם עם מחברת, שכרגיל מסתבכת עם עצמה ועם בני המשפחה שלה לקראת ליל הסדר. גם ככה החגים הם תקופה טעונה, רגשית, אז כשיש מצב כזה של גרושים - ויש התלבטויות עם מי להיות בלילה הסדר ובמיוחד כשיש עדיין הרבה משקעים........חבל. ממש חבל. 

בכל מקרה נראה שלא ייצא לי להיפגש עם חברות כבר עד אחרי החג, בין בן דודי ובתו שחוזרים אלינו לבין החופשה של הנכדים - בתקווה שיהיו בריאים ונוכל לבלות איתם בחופש - אהיה עסוקה בענייני משפחה. ובחול המועד מתוכנן אצלנו בבית מפגש רב דורי של כל משפחתו של T - משהו כמו ששים איש. בתנאי, כמובן, שמזג האוויר יאפשר זאת, כי בתוך הבית אין לי מקום לכל כך הרבה אנשים. אבל על זה אפרט בהמשך. 

אז זה היה השבוע שהיה. בינתיים.