בששי הגיעו הורי וגם בתי עם המשפחה לארוחה.
T הכין פילה מוסר וממולאים וגם פסטה ברוטב שמנת ואיזה סלט מיוחד עם תפוחי אדמה וחומוס, והיו גם מולים ועוד כל מיני סלטים, ולקינוח אפה איזו עוגה עם תחתית של שבבי עוגיות אוריאו, מילוי של קרם פטיסייר ושכבה של גנאש שוקולד מריר.....המבוגרים עפו על זה, הילדים פחות. אני טעמתי מעט, רק כדי להחמיא ל-T, אבל יש לי כנראה טעם כמו של ילדים.
אגב ירדתי את רוב הקילוגרמים שהעליתי לאחרונה, וכעת אני לאט לאט נגמלת בחזרה מהסקסנדה ועומדת לסיים את הסיבוב הזה, אבל שומרת לי את הזכות לחזור אליה ל"חיזוקים" אם וכאשר אצטרך.
שרי התלבטה אם להישאר לישון ובסוף החליטה שמאחר שהפעם אמא שלה לא נשארת איתה, היא מעדיפה לחזור איתה הביתה.
הגדולים נשארו כרגיל ובשבת בבוקר אחרי ארוחת הבוקר, חיפשנו מה לעשות כדי שכל אחד מהם ייהנה. מאז שחכמוד נכנס לגיל ההתבגרות הוא כבר פחות מוכן לשחק במשחקי קופסא או לבנות בלגו...בגדול כמעט על כל מה שמציעים לעשות הוא עונה בשלילה.
אבל אז הוא שאל אותי אם אהיה מוכנה ללמד אותו ספרדית, ולמרות שאינני מורה לספרדית (אמא שלי דווקא כן) הסכמתי כמובן. הידע שלי מספיק לרמה ההתחלתית שלו. אז T שיחק ב'קאטאן' עם נשמותק בזמן שחכמוד קיבל ממני שיעור ראשון בספרדית. אפילו זה היה מאתגר כי מהר מאד גיליתי שאני צריכה להסתייג כל הזמן לגבי ה"קסטז'נו" הארגנטינאי שמשפחתי מדברת לעומת ה"אספניול" המקורי הספרדי. מספר פעמים הייתי צריכה לומר "כך אומרים בספרד, וככה אנחנו בארגנטינה אומרים". אפילו חלק מהבניינים שאנחנו משתמשים בהם (למשל עבור גוף שני רבים) שונים בארגנטינה מאשר בספרד. מסובך. ניסיתי לא לסבך אותו יותר מדי וללמד אותו את המקור הספרדי עד כמה שידעתי. אם הוא יתמיד אתייעץ עם אמא שלי לגבי ההמשך.
אחרי השיעור והניצחון של נשמותק ב'קאטאן' שניהם הסכימו לצאת לטיול ביישוב, במהלכו הגענו לפארק ספורט חדש והם התעמלו מעט, ואז בתי התקשרה שהם בדרך ועשינו דרכנו הביתה. בסך הכל הלכנו איתם כארבעה קילומטר פלוס התרגילים על המכשירים בפארק - הם הרגישו מאד טוב עם עצמם.
בתי אמרה שהם פוגשים את המשפחה של גיסתה בשדה תירס, וחכמוד מייד אמר שהוא לא רוצה (כמובן) והפליג בהסבריו לגבי כמה הוא עסוק ועמוס ולחוץ במהלך השבוע בין הלימודים והחוגים ושיעורי בית ולמידה למבחנים וכמה הוא רוצה בשבתות פשוט לרבוץ ולנוח - אבל בתי לא התייחסה לזה בכלל ולקחה גם אותו לשדה התירס ודיווחה אחרי כן שהוא נהנה מאד, כך גם כולם. בכלל, להיות בחוץ בשמש החורפית עשה לכולם רק טוב.
סיימתי לקרוא את 'רוזנפלד' ולמרות שבהתחלה הספר עורר בי איזושהי התנגדות, בסוף נשאבתי אליו ודווקא נהניתי ממנו מאד.
כעת מחכה לי Such a fun Age של Kiley Reid או שאחפש עוד ספר לפני כן....
במוצ"ש הסכמתי לנסות לנסוע להפגנה בתל אביב על האופנוע, ולהפתעתי זה היה ממש בסדר. למחרת בחדר הכושר אמנם הרגשתי שרירים שאני לא רגילה להרגיש, אבל הנסיעה הלוך ושוב עברה בשלום, ובהחלט קיצרה והקלה מאד על כל החוויה (פרט לעובדה שנאלצנו להסתובב בהפגנה עם הקסדות ביד כי אין ל-T ארגז באופנוע, וגם לו היה ארגז - הוא לא היה מכיל את שתי הקסדות גם יחד).
היינו ברחוב קפלן ולמרות שהיו הרבה יותר אנשים מאשר שבוע לפני כן, לא היה צפוף ומחניק כי זה התפרש על פני שטח הרבה יותר גדול. וכמובן לא ירד גשם. פגשנו שם ידידה של T מתקופת הלימודים ועמדנו איתה חלק מהזמן, ואז פתאום T חטף התקף כאב רציני. זה היה כל כך מבאס, אחרי שכל השבוע הוא דווקא הרגיש טוב, והוא נאחז בי ונשען עלי כי היינו באמצע אי התנועה ולא היה לו על מה להישען....זה התקף חזק אבל כרגיל די קצר. הידידה נבהלה נורא אבל הרגעתי אותה שזה קורה וזה תיכף יעבור, ולמרות שהוא היה כרגיל תשוש אחר כך, הוא היה מספיק בסדר כדי לנהוג אחר כך הביתה על האופנוע. מה יהיה עם ההתקפים האלה????!!!!
מחכים שהפרופסור ישוב מחו"ל כדי להגיע אליו לביקור במרפאה ולשמוע ממנו מה רואים בעצם ב-CT, מה זה אומר ומה השלב הבא....
עוד בענייני בריאות, השבוע לקחתי את אבא לתל השומר להשתלת גרגירי זהב על הערמונית לקראת ההקרנות המתוכננות לשבועות הקרובים. ההכנה להליך הזה היתה מורכבת אבל הורי שיננו את ההנחיות וביצעו אותן בדיוק מרשים.
הבעייה היחידה הייתה שנתנו לו גם שלושה סוגי כדורים נגד כאבים, שאחד מהם היה לוריבן, תרופת הרגעה שהוא מעולם לא קיבל לפני כן, וזה מיסטל אותו לגמרי. כחצי שעה לאחר שלקח אותה הוא בקושי יכול היה ללכת, ובכל פעם שקם לעמידה הסתחרר ואיבד את שיווי המשקל. הוא גם דיבר מצחיק (וגם דיבר שטויות) ואם לא היינו דואגות לו כל כך, אמא ואני, זה היה מצחיק.
בכל מקרה ההליך עבר בשלום (למרות שחיכינו שעות - סתם הזמינו אותו לשעה מסויימת ובסוף התברר שהוא חמישי בתור ויש ארבעה פציינטים שיעברו את ההליך לפניו) ולקחנו אותו הביתה. למחרת בבוקר הוא קם כמו פנתר, כאילו כלום.
באותה נסיעה לתל השומר קיבלתי מתנת יום הולדת מוקדמת מהורי - וכרטיס ברכה (בעצם סתם דף שעליו הם כתבו ברכה, וצירפו תמונה שלי מגיל שלוש או ארבע עם אבא שלי) ובו הם טרחו לפרט את כל ה"שירותים" שהם קיבלו ומקבלים ממני בזמן האחרון וגם ספירה (לא ברור על סמך מה) של מספר שיחות הטלפון שלי אליהם (לא ברור ממתי). הם ספרו 18,980 שיחות נכון לאותו הרגע. מודה שזה היה מוזר אבל בכל זאת מרגש.
חברתי 'מחברת' אובחנה עם אבנים בכיס המרה ואמורה לעבור ניתוח בשבוע הבא, אבל בינתיים בזמן שהיא ממתינה יש לה מידי פעם התקפי כאבים. מקווה שהיא תהיה בסדר עד הניתוח. ושגם הוא יעבור לה בקלות.
שוב התקררתי וכואב לי הגרון, וזה מעצבן בעיקר כי לא התעמלתי הבוקר. אני יודעת שאומרים שאין דבר כזה "התקררות" ובעצם נדבקים בוירוס ה"common cold" מאחרים, אבל לא נפגשתי עם מישהו שהיה מקורר, בתל השומר הייתי עם מסיכה כל הזמן וכך גם כל מי שהיה סביבי, ובאותו היום יצאתי להליכת ערב (כי לא הספקתי בבוקר) ולא לבשתי מעיל (כי היה חם יחסית) וכנראה שבכל זאת היה מעט קר מדי עבורי. אני כבר מכירה את הגוף שלי ויודעת שעדיף לי להזיע בזמן האימון מאשר להתקרר כי לא התלבשתי מספיק חם, וחשוב שגם אזכור זאת. נראה איך תתפתח ההצטננות הזאת. מילא, נראה כמה זה יתפתח והאם זה באמת ישבית אותי או לא.
זה מבאס גם כי אחגוג את יום הולדתי ה-64 בשבת וממש לא בא לי להיות חולה ביום הולדתי - כמו ברבים מימי הולדתי מאז שאני זוכרת את עצמי. ככה זה כשנולדים בסוף ינואר. אז גם קודם לא באמת היה לי מושג איך בא לי לחגוג את יום הולדתי השנה, אבל עכשיו אני בכלל רק מקווה שלא אהיה חולה.
היום אמורים להגיע מהביטוח לסיים סופית את הטיפול בבעיות צנרת הביוב שלנו. אינשאללה שזה אכן יסתיים ובצורה טובה ונחזור לחיים הנורמליים של שימוש בשירותי האורחים בסלון ובמכונת הכביסה בלי הצורך להוציא את צינור הניקוז שלה מבעד לחלון.
ושיהיה לכולנו בהצלחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה