החלטתי לנסות להשלים חוסרים ולכתוב פוסטים בנושאים שהיו במדור השרביט החם לאורך השנה האחרונה. נראה אם אצליח להתמיד בזה.
בתאריך 7/1/2022 נושא מדור השרביט החם היה "אני והמכונית שלי".
אצלי כל עניין הרכב מאז ומתמיד היה בראש וראשונה אמצעי כדי להגיע בשלום ובביטחה (ועדיף גם בזמן) מנקודה א' לנקודה ב'.
מעולם לא טרחתי לקרוא על מכוניות או להתעדכן בדגמים מסוימים ובוודאי שאינני מבינה מי יודע מה בצדדים הטכניים של הרכב.
לו שאלו אותי אילו רכבים יפים בעיני, כנראה שמה שהייתי מתארת היו מכוניות ספורט, ובאופן כללי מכוניות קטנות. אני אוהבת אותן יחסית קטנות, גם כי אני קטנה, שיהיה לי קל ונוח לשבת בתוכן, וגם שיהיה לי קל לתמרן ולחנות. מצד שני אני אוהבת שיש למכונית כוח, שכאשר אני נותנת גז האוטו מגיב היטב. ברור שלא תמיד ניתן לשלב בין שתי התכונות האלה.
כשקיבלתי רישיון נהיגה (בדיוק בגיל 18) יכולתי לנהוג על רכב החברה שהיה לאבא שלי (לא היה לנו רכב אחר במשפחה) - זה היה פורד קורטינה. מטבע הדברים הוא כמעט לא היה זמין לי. אמי היתה מסיעה את אבי לעבודה, נוסעת בעצמה לעבודה ובחזרה ואוספת אותו בסוף היום....
כשהתחתנו היתה ל-T מכונית סיטרואן דה-שבו שנת 1964 שקנה לעצמו בעשרים אלף לירות עוד כשהשתחרר מהצבא. בהיותה בת 15 זו לא היתה מכונית אמינה במיוחד ובעיקר: גם היא לא היתה זמינה לי. T לעולם לא הסכים לנסוע באוטובוס. לא היה דבר כזה.
אני נסעתי כל הזמן באוטובוסים וגם בטרמפים (הייתי חיילת בקבע) ורק כאשר כבר נכנסתי להריון נהגתי להסיע אותו לעבודה ולהמשיך לבסיס עם הרכב (שבשלב הזה כבר שודרג לרנו 4 מסחרית משופצת אחרי טוטאל לוס) ואז לאסוף אותו בסוף היום ולנסוע ביחד הביתה.
לפעמים היה ל-T גם אופנוע כלשהו - החל מטוסטוס (אופניים עם מנוע עזר) וקטנועים שונים וכלה באופנועים של ממש, ובתקופות האלה יכולתי אני רוב הזמן לנהוג על הרכב המשפחתי.
זוכרת פעם אחת שהיה לנו רק אוטו אחד (אז זה היה פולקסווגן פאסאט 1979 או חיפושית 1974....לא זוכרת בדיוק את השלב בו היינו) והייתי צריכה לקחת את בתי לטיפת חלב וירד גשם. T לא הסכים בשום אופן להיפרד מהרכב והתעלם מהבקשות שלי להשאיר לי אותו ולנסוע באוטובוס. זוכרת שכשהוא יצא מפתח הבית הפטרתי קללה בסגנון "הלוואי שתיתקע עם האוטו", ועשר דקות אחרי כן הוא התקשר אלי מטלפון ציבורי מצומת רעננה שהלך הכבל קלאץ' ושהוא צריך שאתקשר להזמין חילוץ. כן, לפעמים יש לי כוחות מאגיים שכאלה. משתדלת לא להשתמש בהם. לפחות לא בכוונה. בכל מקרה על זה נאמר, אין שמחה כשמחה לאיד 😈
בערך מאז שנכנסתי להריון עם בני, הבנו שאנחנו חייבים שני רכבים. קנינו לי חיפושית ישנה מאד (שוב, משופצת אחרי טוטאל לוס, היה לנו בשכונת התקווה מוסכניק - פציינט של חמי - שהתמחה בכך) ועליה נהגתי במשך כמה שנים טובות. המערכת החשמלית של הרכב הזה עבדה מכוח האינרציה בלבד. המגבים לא עבדו, הכבל של האלטרנטור היה יוצא ממקומו תוך כדי נסיעה, ואני (שלא יודעת כלום על מכונאות רכב) למדתי לעצור בזהירות בצד כשהאוטו היה נכבה, לפתוח את מכסה המנוע (שהיה מאחור) ולהכניס את הכבל בחזרה למקומו, ולהמשיך לנסוע.
הפעם הראשונה שקניתי אוטו חדש משלי "מהניילונים" היתה בתחילת שנות התשעים, אז הזמנו פורד אסקורט "אריקה" בצבע "מג'נטה" (סוג של בורדו מטאלי) שהתברר שלא מתאים לנו בכלל כי הביטוח עליו היה הרבה יותר מדי גבוה ולא "דגדג" בכלל את ההשתתפות שקיבלתי ממקום העבודה שלי. בנוסף היו עבודות שיפוץ במקום העבודה שלי והאוטו התמלא בנטיפי צבע שהיה קשה עד בלתי אפשרי לנקות בלי לפגוע בפח. לא יודעת איך הצלחנו למכור את האוטו הזה ככה, וקנינו במקומו רנו קליו חדשה.
הקליו היתה מתוקה מאד אבל הטיפולים השוטפים היו יקרים - בעיקר כי היא היתה קטנה ואזור המנוע היה צפוף מאד וכל טיפול הצריך פחות או יותר פירוק והרכבה מחדש של כל המנוע.
בשלב הזה כבר עבדתי במקום חדש ודרשתי - ובסופו של דבר גם קיבלתי - רכב חברה. מרגע זה ובמשך כמה שנים וכמה מקומות עבודה היו לי רכבי חברה. בדרך כלל לא יכולתי לבחור את הרכב, אבל בכל פעם שהיתה לי אפשרות לכך - בחרתי באוטו קטן יחסית. וחמוד.
הפסקתי זמנית עם רכבי החברה כשבתי קיבלה רישיון (כי אסור היה לנהגים צעירים וחדשים לנהוג ברכבים של החברה הזאת) וגם היא וגם בני (שנתיים אחר כך) הצליחו לדפוק את המיצובישי המסכנה שלי (שקניתי יד שנייה או שלישית, ולא חדשה, למזלי הרב). בסופו של דבר קנינו לילדים רכב קטן ישן - דייהטסו שעברה כמה ידיים אצל שותפנו ואחר כך אצל המזכירה שלו ושל T - והם היו צריכים להסתדר ביניהם איתו ולא לגעת באוטו שלי.
בשלב כלשהו חזרתי לרכבי חברה עד שעזבתי את מקום עבודתי לפני כמעט עשר שנים.
קנינו לי מזדה אדומה שהיתה ליבואן במלאי באותו הזמן, ושכונתה על ידי חכמוד "האוטו האדום של סבתא", ואז כשהחלפתי אותה לפני חמש וחצי שנים קניתי את היונדאי I20 cross שיש לי עד היום - וכרגע נמצאת אצל שותפנו.
היונדאי היא בעצם המכונית הראשונה שעונה גם על הדרישות של אוטו קטן וחמוד וגם מגיבה יפה כאשר אני לוחצת על הגאז. אבל עכשיו אנחנו באמת שוקלים אם אנחנו זקוקים בכלל לשתי מכוניות. וגם, כאשר אני נוהגת הרבה על הסיטרואן של T, כשאני עוברת בחזרה ליונדאי זה מרגיש לי נורא נורא נמוך. מעולם לא חשבתי שאוהב רכב גבוה וגדול יותר, אבל הסיטרואן כל כך נוחה ומאובזרת (מצלמות מכל הכיוונים, חיישני קירבה וגם אם ממש רוצים - חניה אוטונומית) שתענוג לנהוג עליה.
עדיין קשה לדעת, אבל סיכוי סביר שכאשר שותפנו לא יזדקק לה עוד, נמכור את היונדאי ונראה אם אנחנו באמת מסתדרים, ואם לא - אולי נקנה רכב חשמלי קטן. והרי יש גם את האופנוע של T, ומתי שהוא בקרוב הוא יתחזק מספיק כדי לרכב עליו כאשר מזג האוויר יאפשר זאת.
בקיצור - זו היתה סקירה של היסטוריית המכוניות שלי......כאשר השורה התחתונה בעצם נשארה: אני צריכה רכב שיהיה זמין לי, תקין ובשאיפה גם נוח. ובשנים האחרונות נוסף גם שיקול איכות הסביבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה