עכשיו כשהלחץ ירד מהמצב הבריאותי של T, ואני באמת יכולה להפנות קצת יותר תשומת לב לענייני היום יום, חשבתי לעצמי שהגיע הזמן להשלים קצת חוסרים ולכתוב כמה פוסטים על פי הנושאים שאני עצמי מציעה כל שבוע במדור "השרביט החם".
אז עכשיו אכתוב על הנושא שמככב בו השבוע, אבל בהמשך אני מתכננת לכתוב על נושאים שהעליתי בעבר....וכל אחד יכול עדיין לכתוב על כל אחד מהנושאים ההם ולקשר למדור השרביט החם באמצעות התגובות (כותבים תגובה ובתוכה קישור לפוסט שלכם).
רשימה של כל הנושאים שהיו אי פעם במדור השרביט החם מופיעה בארכיון בצד ימין של בלוג השרביט החם. אפשר גם להירשם לקבלת עדכונים ישירות למייל או למצוא את הקישור למדור באתר "פרפרים".
לגופו של נושא:
ההיסטוריה שלי עם ספורט ופעילות גופנית משונה ולא עקבית.
כתינוקת בבית התינוקות של הקיבוץ בו נולדתי, מספרים שתמיד זחלתי בראש ועקפתי את כל שער התינוקות על המחצלת.
בילדותי בירושלים שיחקתי בדשא עם כל הילדים כל יום אחרי הצהריים, ובגן טיפסתי והתנדנדתי יחד עם כולם (הייתי מעט פחדנית אבל בסופו של דבר למדתי גם לעשות גלגולים על הברזלים).
מגיל 4 הורי רשמו אותי לחוגי ריתמיקה ומאוחר יותר מחול מודרני (באקדמיה למוזיקה בירושלים), ולחוגי התעמלות וגם שחייה בי.מ.ק.א.
כשעברנו לארצות הברית רשמו אותי לחוג מחול ג'אז וגם לחברות בי.מ.ק.א המקומי, והייתי חזקה ב"מחניים" וגם בכדורסל בהפסקות בבית הספר, אבל אז, בגיל 12 בערך, כאשר התחלתי להתפתח מינית (שדיים, מחזור) התחלתי גם לעלות במשקל (הרבה ג'אנק פוד, הרבה תיאבון באופן כללי) והתחלתי להפוך בהדרגה ל"בטטת כורסא".
הפסקתי ליהנות משיעורי התעמלות בבית הספר, בבית ביליתי רוב הזמן בחדר (ואז לא היו מסכים....היתה רק טלוויזיה בסלון והיא לא היתה לרשותי כל היום). שמעתי מוזיקה, קראתי, כתבתי יומנים ושירים וסיפורים, ישבתי שעות עם חברות ודיברנו...דיברתי שעות בטלפון. לא בא לי לזוז.
היו לי חברות ששיחקו כדורסל, שחו, אהבו להיות בחוץ ולהיות פעילות גופנית - אני רק רציתי להיות בבית.
למזלי לא התבטלתי לגמרי, ולבית הספר רכבתי על אופניים.
כשחזרנו לישראל הורי נרשמו לקאנטרי קלאב בתל אביב ובמשך זמן מה ניסיתי להשתתף בשיעורי ג'אז או התעמלות אבל פשוט לא בא לי, והייתי בגיל שהכל "לא בא לי" ומרדתי בכול.
הייתי בתנועות נוער (בהתחלה בשומר הצעיר ואחר כך בצופים) אז מתוקף ההכרח והלחץ החברתי השתתפתי בפעילויות וכמובן יצאתי למסעות (וגם לטיולים השנתיים מטעם בית הספר) אבל היה לי קשה. לא הייתי בכושר, הייתי "פדלאה", זה לא היה כיף.
כשהתחילו שיעורי הגדנ"ע בסוף החטיבה שלחו אותי מטעם בית הספר לקורס מ"כים של הגדנ"ע בחודשי הקיץ, וגם שם הצלחתי להתגבר על הקושי הגופני רק בזכות המוטיבציה והרצון להצליח. כל החלק הפיזי היה לי קשה, אבל בכל זאת יצאתי "חניכה מצטיינת" בסוף הקורס.
בטירונות שוב נתקלתי בקושי בחלק הגופני, אבל הסתדרתי איכשהו, והשירות הצבאי שלי היה בממר"מ כך שלא היה צורך ביותר מדי פעילות גופנית ביום יום, אבל לקראת תום שירות החובה החלטתי לצאת לקורס קצינות ושם היתה הפעם הראשונה שבאמת החלטתי לאתגר את עצמי ולהיכנס לכושר. שם בקורס קצינות למדתי לרוץ כמו שצריך, בקצב ועם נשימה מסודרת. למותר לציין שלא היו בגדי ספורט או חלילה נעליים מתאימות (רצנו עם נעלי צבא גבוהות מעור קשיח עם סוליה נוראית וללא בלימת זעזועים) אבל צלחנו את זה.
 |
| @כל הזכויות שמורות לאתר mako |
כדי לאתגר אותי, מינתה אותי מפקדת המחלקה שלי לצוערת תורנית מחלקתית באחד המסעות של הקורס בהרי ירושלים. צלחתי (בקושי רב אך עם הרבה סיפוק) גם את זה.
אחרי הקורס ניסיתי לשמור על ה"שוונג" ולצאת לרוץ מידי פעם, אבל זה לא החזיק לאורך זמן. שנה אחרי הקורס הייתי צריכה לעבור מבחן כושר במכון וינגייט כדי לקבל את דרגת ה"סגן" אז התאמנתי מעט לקראת המבחן, וברור שמרגע שעברתי אותו חזרתי להיות "בטטת כורסא".
עם השנים ניסיתי להירשם לחוגי התעמלות, לקבוע הליכות עם חברות, לשחות על הבוקר בקאנטרי ואפילו היו תקופות שהצלחתי להתמיד ולהתייצב בחדר הכושר בחמש ורבע לפני העבודה.....ואיכשהו זה תמיד התמסמס עם השנים.
למרות ההרגשה הטובה שתמיד היתה לי אחרי שהתמדתי בפעילות גופנית, מעולם לא ירדתי במשקל הודות לספורט, ואני חושבת שזה מאד פגע לי במוטיבציה. בנוסף, בכל פעם שהייתי חולה כמה ימים זה הוציא אותי לגמרי מה"שוונג" והיה לי קשה לחזור לשיגרת האימונים.
לקראת החתונה של בתי (כשעוד גרנו ברעננה) כמובן שעשיתי דיאטה ואז נרשמתי למכון בשם "curves" שהיה רק לנשים והציע אימון של חצי שעה בשילוב מכשירים, ושם הצלחתי להתמיד לא רע. לצערי המכון ברעננה נסגר בשלב כלשהו והשאיר אותי שוב ללא פעילות גופנית סדירה וגם ללא מוטיבציה.
כמה שנים לפני שעזבתי את עבודתי האחרונה בתום המחשבים נרשמתי שוב לקאנטרי ובעצם מאז הצלחתי להתמיד לפחות פעם/פעמיים בשבוע בחדר כושר, לעיתים גם שחייה. השלמתי עם העובדה שזה לא מה שיחטב אותי או יוריד אותי במשקל אבל שזה בריא ועדיף לעשות משהו מאשר כלום.
לפני כמה שנים התחלתי גם לצאת להליכות כאן ביישוב, במיוחד בתקופה שרציתי להצטרף לקבוצת הנשים המטיילות של שריתה, ובאמת עד שנקעתי את הקרסול התמדתי יפה גם בהליכות וגם בטיולי עם הקבוצה.
עכשיו שאני חושבת על זה, הייתי עושה הליכות של חצי שעה, כנראה משהו כמו שניים-שלושה קילומטר, ועפתי על עצמי. אז בסך הכל בין ההליכות האלה לבין הביקור בחדר הכושר פעם / פעמיים בשבוע, בסך הכל התמדתי לא רע בפעילות גופנית. אבל זה לא השפיע בכלל על המשקל.
רק בקורונה, דווקא כשהתחילו הגבלות ה"מאה מטר" נכנסו שנינו, T ואני למשטר של הליכות וגם דיאטה. ועשינו את זה ביחד.
לאט ובהדרגה עלינו בדרגת הקושי ובמרחק ומשניים-שלושה קילומטר העלינו לארבעה ואז לחמישה ושישה....
באיזשהו שלב החלטנו להיפרד בהליכות הבוקר כי T רצה ללכת הרבה יותר מהר ממני. יש לו רגליים הרבה יותר ארוכות משלי, כך שגם כאשר אנחנו הולכים באותו הקצב הוא כמה מטרים לפני. אז כאשר אנחנו הולכים יחד בהליכת אחר הצהריים/ערב, הוא הולך מעט לאט יותר ואני מתאמצת לעמוד בקצב ואנחנו עושים בדרך כלל ארבעה קילומטר ביחד.
וזה מביא אותי להיום. כיום אני מתעמלת כל יום - בין אם זו הליכה של שבעה/שמונה קילומטר או אימון ריצה לסירוגין (חצי שעה ואז המשך בהליכה) או חדר כושר (אליפטיקל במשך שעה ואז מכשירים ומזרון) כמה פעמים בשבוע....איכשהו הפכתי להיות זאת שמתמידה בספורט.
מי היה מאמין?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה