כל כך הרבה דיבורים והרצאות שמעתי על התופעה הזאת, במיוחד מאז הסמארטפון והרשתות החברתיות. FOMO פה ו-FOMO שם....
גם מהמתאמנים שלי אני שומעת את זה כל הזמן.
הקושי לעשות דברים בלי להתפזר, הקושי להתרכז בפעולות, להישאר ממוקדים במשימה כלשהי, אפילו בשיחה עם אנשים. הצורך לבדוק כל הזמן את ההתראות בסמארטפון תוך כדי מפגש חברתי הוא ממש לא מנומס, לדעתי. וזו גם חתיכת הסחת דעת. אני אענה לטלפון או להודעה רק מבעלי או אחד הילדים או ההורים ואם זה לא דחוף זה יחכה עד אחרי הפגישה.
שמעתי על אנשים שנכנסים לחפש משהו באינטרנט ונסחפים להם שעות במחוזות אחרים לגמרי כי ראו משהו שמשך להם את העין או קיבלו בדיוק התראה מרשת חברתית כזאת או אחרת ופשוט הלכו שם לאיבוד ושכחו לגמרי לשם מה נכנסו מלכתחילה.
שמעתי על אפליקציות ייעודיות שאנשים הורידו לסמארטפון שלהם שיעקוב אחר פעולותיהם וימדוד כמה זמן הם מבזבזים על פעילויות חסרות תועלת ומתריעות ואפילו חוסמות בעת הצורך, כדי להחזיר אנשים למסלול יומם.
יש לי סמארטפון, יש לי התראות על מיילים שנכנסים, גם במייל הרגיל שלי וגם במייל הזה שדרכו אני מתנהלת בבלוגיה.
יש לי התראות על הודעות וואטסאפ. לא על כל ההודעות מופעלות ההתראות - רוב הקבוצות מושתקות, ואני רואה את תוכנן רק כשאני נכנסת לוואטסאפ באופן יזום.
יש לי התראות על מבזקי חדשות. אני מעדיפה להתעדכן ממבזקים ולא לשמוע שעות של שידורי חדשות ברדיו או בטלוויזיה, קצר ולעניין.
יש לי פייסבוק אבל אני נכנסת אליו לעיתים נדירות ובאופן יזום. לעיתים רחוקות מעלה לשם משהו.
אין לי טוויטר, אינסטגרם או אפליקציות חברתיות אחרות. הורדתי סיגנל במחשבה להחליף את הוואטסאפ אבל לא מספיק אנשים סביבי הורידו ולכן תקועה עדיין עם הוואטסאפ.
יש לי תזכורות על מטלות ופגישות ותורים - כי למרות שפעם היה לי זכרון פנומנלי, עם השנים התחלתי לשים לב שאני עלולה לשכוח דברים. לא לשכוח שיש לי תור לרופא, אבל לא לשים לב שהיום הוא התאריך ובעוד חצי שעה התור. לא לשכוח ששמתי משהו על האש, אבל להיסחף עם ספר טוב או שיחת טלפון עם חברה ולא לשים לב שהזמן עבר.
מה שכן, מכל ההתראות האלה - אני לא מתרשמת במיוחד. אני רואה שהן שם, ומגיעה אליהן כשמתאים לי ולפי הצורך או מידת הדחיפות.
משהו כאילו "משובש" במערכת ההפעלה הטבעית שלי - אין לי פחד מהחמצה. אין לי בעייה של דחיית סיפוקים. אני יודעת שמחכים מיילים, הודעות, מבזקים, התראות - ומבחינתי הם יכולים לחכות עד שיגיע הרגע שבו מתאים לי להתפנות אליהם.
ועוד.
אני לא קוראת עיתונים וגם כשהיה לנו מנוי, מעולם לא הגעתי מעבר לעמודי הכותרות. מעולם לא קראתי את מדורי התרבות או הרכילות - ויש לי פערי ידע עצומים בכל הקשור לסלברטאים בארץ ובעולם, ביוגרפיות של מפורסמים, כל מה שקורה מאחורי הקלעים. לעולם לא אקרא ביקורת על ספר או סרט
אני נהנית לקרוא ספרים בלי להכיר את חייו הפרטיים של הסופר.
אני נהנית מסרטים ומסדרות ולא יודעת מי מהשחקנים נשוי למי, מי בגד במי ומי התגרש. אין לי מושג וגם לא מעניין.
אני לא יודעת שום דבר כמעט על השכנים שלי.
אני לא שואלת שאלות חודרניות או מתחקרות גם את החברים שלי או את קרובי המשפחה שלי. מה שהם רוצים - הם יספרו.
איכשהו כל זה מתקשר לי גם ל-FOMO. לא בטוחה לגמרי איך.
אני כן מבינה אנשים שיש להם חרדת החמצה.
אני מבינה שזה משהו שקשה אבל שווה לנסות להתמודד איתו.
אני מבינה שהרשתות החברתיות עושות מאמצי על כדי להגדיל עד כמה שאפשר את הזמן שאנחנו משוטטים בהן.
ואני חוששת לנכדים שלי, שבינתיים ממש לא מראים סימנים של FOMO, לשמחתי, אבל מעריכה שזה משהו שעלול להיות חלק בלתי נפרד מחייהם בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה