סבלנות אין קץ - או דוגמא לשיעור בזום בכיתה ג'

 בתי והנכדים היו כאן אתמול כל לפני הצהריים, ואספר על זה בהזדמנות אחרת.

אבל ממש רוצה לשתף משהו משיעור בזום של נשמותק, שנתן לי הצצה לתוך העולם הזה של מה קורה בכיתה ג' בזמן קורונה.

השיעור בזום מתחיל והמורה ר' מוודאה בזה אחר זה שכל התלמידים מחוברים ושהמצלמות שלהן דלוקות. בשלב הבא היא משתפת איתם את הלוח, ומבקשת מהם לומר לה אם הם רואים שחלק מהמסך מושחר.

קול ילדי מתוק ראשון שואל "ר', למה את מתכוונת?" והמורה מסבירה שכאשר הם מסתכלים על הלוח הם אמורים לראות שחלק ממנה מושחר.

קול ילדי נוסף שואל "אבל למה את מתכוונת?" ור' מנסה לנסח באופן שונה את ההסבר שלה. "כאשר אתם מביטים על הלוח ששיתפתי, האם אתם רואים שחלק ממנו חסר?" 

וכך ממשיכים הקולות המתוקים הצעירים שבזה אחר זה שואלים את המורה הנינוחה והסבלנית "אבל למה את מתכוונת?".

באיזשהו שלב עולה לר' רעיון, והיא שואלת אם מישהו יודע לצלם את המסך עם הטלפון הנייד שלו. הרבה ילדים אומרים שכן, ואז היא מבקשת שכל מי שיכול, יצלם את המסך וישלח לה בוואטסאפ את התמונה, כדי שהיא תראה מה הם רואים על המסך.

הילדים מסכימים, ור' מזכירה להם שהיא שלחה להם את מספר הטלפון שלה כך שיוכלו להתכתב איתה ולשלוח לה תמונות. כל הילדים מאשרים שכך היה, והמורה ממתינה בסבלנות. אחרי כחמש דקות של שקט, שואל אחד הילדים "ר', מה המספר?" 

ר' מתחילה להכתיב את מספר הטלפון שלה, כאילו לא אמרה לפני רגע שכבר אמור להיות להם המספר. "052....." אחרי דקה נשמעת עוד שאלה מתלמיד נוסף. "מה המספר שלך?" והמורה מכתיבה מההתחלה את המספר, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא נשאלת על כך.

במשך עוד כעשר דקות מתחילים בזה אחר זה ילדים נוספים לשאול בנימוס ובמתיקות "מה המספר שלך?" ובתי, שמקשיבה כל העת מהצד, כבר עושה במכנסיים מרוב צחוק, וגם מתמלאת פליאה על אורך הרוח הבלתי נלאה של המורה אשר ממשיכה לענות ברוגע ובסבלנות לכל הילדים השואלים "052...".

בתי מבינה שהעניין הזה לא הולך לשום מקום, ניגשת למחשב ואומרת למורה "ר' שתהיי בריאה, מה את צריכה?" והמורה מסבירה שוב ברוגע ובאורך רוח שהיא צריכה לדעת אם רואים במסך חלק מושחר. "רואים" עונה בתי והשיעור יכול סוף סוף להמשיך............