למרות הכל

למרות הכל אנחנו משתדלים ואף מצליחים לשמור על מצב רוח טוב. 

וכן, אני יודעת שאנחנו מפרים את ההנחיות בכך שאנחנו נפגשים מעט עם המשפחה, עם חברים. ועדיין, אני מרגישה שאנחנו שומרים כך בין היתר על השפיות שלנו. ולא, לא מעניין אותי שגם נבחרי ציבור ובעלי תפקידים עושים את אותו הדבר. זה לא קשור. 

המפגש עם הנכדים גם נועד לנשמה וללב אבל גם ובעיקר נועד לעזור לבתי וחתני, ששניהם עובדים חיוניים ואין להם שום סידור אחר, והם גם ככה עושים שמיניות כדי לתאם את הלו"זים שלהם בין העבודה לבין הבית והילדים. בינתיים מאז תחילת הסגר נפגשתי עם חברים פעם אחת ורק בגינה ובמרחק בטוח.

אפילו קפצנו ל"גדר" של 'האחוזה' איזה יום אחר הצהריים וישבנו שעה לפטפט עם הורי. גם על השפיות שלהם צריך לשמור. אמנם יש שיחות טלפוניות יומיות, אבל לאורך זמן זה לא מספיק.

בהליכות התחלתי גם אני לצאת בבוקר, יותר מאוחר מ-T, אחרי הקפה של הבוקר. אמנם חם יותר בשמונה מאשר בשש או שבע (השעות שהוא נוטה לצאת) אבל זה מאפשר לי לקום בנחת ביקיצה טבעית ומתאים לי יותר. 

אני מקשיבה לפודקסטים שלי ומגוונת במסלולים, בכל פעם מאריכה קצת את הדרך ואת הזמן, ובסך הכל נהנית מזה מאד. 

הבוקר ראיתי שמקיימים הקפות במתחם פתוח ליד אחד מגני השעשועים ביישוב - התורה ישבה על שולחן והמקיפים עשו תורות להקיף את השולחן בקפסולות ותוך שמירת מרחקים יפים ביניהם. גם שאר המתפללים עמדו במרחקים אלה מאלה. זה היה מראה יפה. 

כמה דקות מאוחר יותר ראיתי עוד מראה מלבב שלא רואים הרבה ביישוב שלי: נער שטייל עם כלבתו אסף את הצרכים שלה מהמדרכה בשקית. 

רחובות היישוב היו ריקים ממכוניות ומאנשים, אבל אם מידי פעם בא מולי ספורטאי אחר או איש/ה עם כלבו/ה התקיים הנהון וחיוך לשלום. 

בסך הכל ההליכה של הבוקר היתה מוצלחת ולא רק מהאספקט הבריאותי ספורטיבי. 

T בישל עוד אוכל עבור בתי והמשפחה וכשאמרנו להם שהם יכולים לבוא לקחת, בתי שאלה אם הם יכולים לבוא עם הילדים, ולהשאיר את הבנים אצלנו לישון. שמחנו מאד. 

היא באה עם שלושתם וכך זכינו גם לשחק מעט עם נוקת, ואז היא נסעה להחזיר את הקטנה לחתני, שעבד מהבית, ונסעה לקליניקה לעבוד. 

אנחנו נהנינו מאד עם חכמוד ונשמותק - הם ציירו ובנו בלגו (ותוך כדי בנייה הם גם משחקים במשחקי תפקידים ודימיון עם הדמויות והמבנים שהם בונים), ולפנות ערב הלכנו איתם לגן השעשועים הגדול והיפה שבנייתו הושלמה ממש לפני פרוץ הקורונה. 

זה עשה להם כל כך טוב לשחק במתקנים השונים, להתרוצץ ולטפס ולהתגלש ולהתנדנד - הסגר הזה מקשה מאד על הילדים. הם היו עם מסיכות וכך גם רוב הילדים בגן השעשועים. באמצע הם החליפו למסיכות חדשות כי הזיעו נורא. 

בדרך חזרה ביקש פתאום חכמוד שאלמד אותו ספרדית. כנראה הם צופים באיזו סידרה שבה מדברים בספרדית. הוא ידע כבר לומר si וגם no ואפילו abuela (סבתא).  

לימדתי אותו לומר me llamo (שמי הוא) וגם como te llamas? (איך קוראים לך) ותרגלנו את המשפטים האלה בגרסאות שונות בדרך הביתה.

אחרי מקלחת T הכין להם פנקייקים לארוחת הערב, וישבנו יחד לצפות בסרט התיעודי המקסים "מורתי התמנונית" בנטפליקס. מומלץ בחום. 

בבוקר שיחקנו טאקי וקלפי רביעיות והם ציירו עוד ובנו עוד בלגו - והספיקו לאכול איתנו צהריים ורק אז בתי אספה אותם הביתה כשסיימה לעבוד. בסך הכל היו יומיים מהנים ביותר, גם לנכדים וגם לנו. 

כששיחקנו בקלפים לימדתי אותם לשאול בספרדית tienes? (האם יש לך) וכמובן שזה יצא מעורב עם עברית, למשל "tienes חיות סוואנה?" והם הגדילו לעשות ושאלו "abuela, tienes mas?" (סבתא, יש לך עוד?) ולענות no tengo (אין לי) או si, claro (כן, ברור) והיו הרבה צחוקים. 

בבוסטון הסתווית תינוקי מתרגל לאט (מאד) לגן וביומיים האחרונים לפני סוף השבוע אפילו יצא לשחק בחצר בעצמו (ולא על הידיים כמו בימים הראשונים) אבל עדיין יש שם הרבה מאד בכי. הוא הצליח לאכול פירור של חטיף בארוחת עשר אבל הם לא ניסו אפילו להשאיר אותו לארוחת הצהריים עדיין. מקווה שלא ייתייאשו. יש ילדים שזה לוקח להם הרבה יותר זמן להרגע וליהנות מהגן, במיוחד במצב של תינוקי, שמכורח הנסיבות כמעט לא נחשף לאנשים אחרים ובוודאי לא ילדים אחרים, ורגיל להיות רוב היום לפחות עם אחד מהוריו, אם לא שניהם. 

הוא למד קצת לרכב על התלת אופן (שכרגע הוא במצב בימבה, בלי פדלים) שקנינו לו ליום הולדתו (וואו זה כבר היה לפני חמישה חודשים) ונהנה ממחיאות הכפיים המעודדות של בני וכלתי.

כבר אמרתי שהנכדים האלה הם אור בחיינו?