ליל הסגר

חששתי קצת מליל הסדר.
חששתי שלא נצליח להתחבר בזום לכולם, שלא יהיה קשר טוב באינטרנט, שיהיה מוזר.
הכנתי את עצמי לתקלות, למצב רוח מוזר.

ובסוף היה דווקא ממש נחמד.
בעיקר כי כל המשתתפים - הורי, בני וכלתי בבוסטון (ותינוקי שהתעורר באיזשהו שלב והצטרף בשמחה לחגיגה) ובתי, חתני וכל הנכדים (נוקת הצליחה להרביץ שנ"צ רציני בערב החג) - היו שמחים והשתתפו בשמחה ונהנו מהאוכל (פרט לבני וכלתי שלצערי לא ניתן היה לשלוח גם להם בישולים של אבא) והתעקשו לנהל ליל סדר במלואו.

קראנו בתורות מן ההגדה, שרנו את כל השירים - אכלנו יחד כשהגענו ל"שולחן עורך"

כששלחתי את התמונה הזאת למשפחה של אחי, אחיינית2 הזדעזעה כשראתה שתי צלחות בלבד על השולחן הגדול שלנו. זה באמת אומר הכל.
השולחן הזה, שבערבי ששי וחג מארח בין ששה לשניים עשר ובמקרים מיוחדים גם עשרים - עמד לו בודד עם שתי צלחות בודדות.




רק עכשיו אני רואה שמרוב שהלבשתי את הראש של החתולים שלי על משתתפי הזום, התפלק לי ראש מיותר של החתולה למטה על המקלדת. לא נורא. 😂

הזמנו גם את אחי ומשפחתו ואחיינית1 עם בעלה אבל הם היו בזום אלה עם אלה וגם עם ההורים שלו - וכאשר גיסתי סוף סוף רצתה להצטרף אלינו, זה היה בשלב שכולם כבר פרשו, בזה אחר זה.

הורי פרשו ראשונים, כשהתחלנו לאכול (הם כבר אכלו בשש בערב, הם רגילים לישון מוקדם).
בני וכלתי פרשו לקראת סוף הארוחה, כי תינוקי היה צריך לאכול והיה קשה לעשות את הכל ביחד.
נשארנו עם המשפחה של בתי, הספקנו לראות את נוקת חוטפת לבתי את הכפית בקינוח (קרם הברולה בטעם נוטלה יצא להיט) ולשיר יחד את "אחד מי יודע" ואז גם הם פרשו.
סידרתי את השולחן ושטפתי את הכלים בזמן שיא - לא היה כמעט מה לסדר או לשטוף.
ובילינו את שארית הערב מול "בית הנייר" ו"אוזארק".

ליל הסדר המוזר הזה היה טוב יותר ממה שחששתי, אבל בכל זאת נשארתי עם עצב בפנים.

בחג עצמו היה מזג אוויר יפהפה ויצאנו להליכה, תוך כדי שאני מקפידה על בערך רדיוס של 100 מטר, למרות שלא היה מי שיפקח עלינו או יקנוס אותנו. היינו כמעט לגמרי לבד בחוץ.

אני תוהה אם זו מציאות הזויה שתיזכר כקוריוז בשנים הבאות, או שזו התחלה של מציאות חלופית שתיאלץ את כולנו לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים.
לכל הפחות יהיו דברים אשר ייעשו באופן שונה מעכשיו, גם כש"הכל ייגמר" (לא מצליחה לדמיין ש"הכל ייגמר").