שאלו אותי בני וכלתי בשיחת וואטסאפ כשחזרתי מהארוחה אצל בתי וחתני והנכדים.
לא, הניסוח היה: מה את יכולה לעשות עכשיו שאת לא יכולה לעשות כשאבא בבית?
סוג של - מה עושים העכברים כשהחתול איננו.
זה היה בצחוק, אבל הם סיפרו שכאשר בני נוסע לגיג (הופעה) רחוק ולא חוזר לישון בבית, כלתי לפעמים מתפרעת כמו בת עשר'ה - זוללת ממתקים, לא מחזירה דברים למקום, כל מיני שטויות שכאלה.
ולפעמים ההיפך - היא פתאום הופכת ל"מבוגר האחראי" ולוקחת על עצמה את כל המטלות שבני עושה בדרך כלל.
אז מה שונה בבית כש-T איננו?
כש-T איננו אז אין מצב שהטלוויזיה דלוקה על ערוץ חדשות/תכנית כלשהי ברקע מרגע היקיצה ועד בכלל.
אני מדליקה אם אני רוצה לצפות במשהו ומיד אחר כך מכבה.
כשאני מבשלת אני מיד מנקה אחרי. לא נשאר כלום על השיש, על הכיריים, בכיור....
אין נעליים באמצע הסלון או מכנסיים על גב הכיסא.
אבל גם - אף אחד לא מטאטא את העלים בגינה והם נערמים להם. אני בקושי "עושה טובה" ומרימה את הלימונים שנושרים מהעץ כדי שלא ירקיבו על הרחבה.......
בסך הכל אני עושה את אותם הדברים שאני עושה כשהוא פה.
קוראת, כותבת, מאמנת, צופה בסדרות שלי או בסרטים, נפגשת עם חברות ועם בני משפחה, עושה את מטלות הבית.
מה שכן, בגלל גל הפריצות ביישוב שלנו בחודשים האחרונים, מאז שהוא נסע אני כל הזמן עם האזעקה דרוכה, גם כשאני בבית.
ועוד משהו - עכשיו כשהוא לא נמצא, אני מצליחה יותר להתמיד בתפריט, ופחות מתפתה למתוקים ולשטויות. מקווה שדווקא זה יחזיק מעמד גם כשיחזור. ואולי גם הוא "יידבק" בזה, שנינו חייבים לרדת במשקל.
בלילה שבין שבת לראשון הייתי בטוחה שתעיר אותי אזעקה....אבל זה לא קרה. וגם הלילה זה לא קרה.
שאלו אותי אם אני לא מפחדת להיות לבד דווקא בתקופה הזאת.
האמת היא שכאשר נפל כאן טיל ביישוב ליד (מרחק כקילומטר מאיתנו) במרץ, כל הגוף שלי נכנס לסטרס, וזה לא שינה ש-T היה איתי. זה משהו שמשתלט על הגוף ואין מה לעשות נגד זה.
אני מדמיינת בכאב ובצער איך כל תושבי הדרום (ובעבר: תושבי הצפון) חיים עם הסטרס הזה כל הזמן. איך זה משפיע על מערכת העצבים שלהם. על התפקוד שלהם. על החיים שלהם. איך אמרו אתמול ברדיו: זה לא פוסט טראומה, זו טראומה מתמשכת (ongoing trauma).
יש ילדים שכך החיים שלהם נראים מאז שהם נולדו.............
איך ומתי זה ייגמר?
ובינתיים קיבלתי עוד כמה תמונות יפהפיות מהמלדיבים
השלווה שם.....לעומת כל ההרוגים והפצועים כאן..........איזה עולם הזוי
לא, הניסוח היה: מה את יכולה לעשות עכשיו שאת לא יכולה לעשות כשאבא בבית?
סוג של - מה עושים העכברים כשהחתול איננו.
זה היה בצחוק, אבל הם סיפרו שכאשר בני נוסע לגיג (הופעה) רחוק ולא חוזר לישון בבית, כלתי לפעמים מתפרעת כמו בת עשר'ה - זוללת ממתקים, לא מחזירה דברים למקום, כל מיני שטויות שכאלה.
ולפעמים ההיפך - היא פתאום הופכת ל"מבוגר האחראי" ולוקחת על עצמה את כל המטלות שבני עושה בדרך כלל.
אז מה שונה בבית כש-T איננו?
כש-T איננו אז אין מצב שהטלוויזיה דלוקה על ערוץ חדשות/תכנית כלשהי ברקע מרגע היקיצה ועד בכלל.
אני מדליקה אם אני רוצה לצפות במשהו ומיד אחר כך מכבה.
כשאני מבשלת אני מיד מנקה אחרי. לא נשאר כלום על השיש, על הכיריים, בכיור....
אין נעליים באמצע הסלון או מכנסיים על גב הכיסא.
אבל גם - אף אחד לא מטאטא את העלים בגינה והם נערמים להם. אני בקושי "עושה טובה" ומרימה את הלימונים שנושרים מהעץ כדי שלא ירקיבו על הרחבה.......
בסך הכל אני עושה את אותם הדברים שאני עושה כשהוא פה.
קוראת, כותבת, מאמנת, צופה בסדרות שלי או בסרטים, נפגשת עם חברות ועם בני משפחה, עושה את מטלות הבית.
מה שכן, בגלל גל הפריצות ביישוב שלנו בחודשים האחרונים, מאז שהוא נסע אני כל הזמן עם האזעקה דרוכה, גם כשאני בבית.
ועוד משהו - עכשיו כשהוא לא נמצא, אני מצליחה יותר להתמיד בתפריט, ופחות מתפתה למתוקים ולשטויות. מקווה שדווקא זה יחזיק מעמד גם כשיחזור. ואולי גם הוא "יידבק" בזה, שנינו חייבים לרדת במשקל.
בלילה שבין שבת לראשון הייתי בטוחה שתעיר אותי אזעקה....אבל זה לא קרה. וגם הלילה זה לא קרה.
שאלו אותי אם אני לא מפחדת להיות לבד דווקא בתקופה הזאת.
האמת היא שכאשר נפל כאן טיל ביישוב ליד (מרחק כקילומטר מאיתנו) במרץ, כל הגוף שלי נכנס לסטרס, וזה לא שינה ש-T היה איתי. זה משהו שמשתלט על הגוף ואין מה לעשות נגד זה.
אני מדמיינת בכאב ובצער איך כל תושבי הדרום (ובעבר: תושבי הצפון) חיים עם הסטרס הזה כל הזמן. איך זה משפיע על מערכת העצבים שלהם. על התפקוד שלהם. על החיים שלהם. איך אמרו אתמול ברדיו: זה לא פוסט טראומה, זו טראומה מתמשכת (ongoing trauma).
יש ילדים שכך החיים שלהם נראים מאז שהם נולדו.............
איך ומתי זה ייגמר?
ובינתיים קיבלתי עוד כמה תמונות יפהפיות מהמלדיבים
 |
| זריחה היום בבוקר |
 |
| מבט מהמטוס הימי שהחזיר אותם לסירה מהריזורט |
 |
| שקיעה שלשום בערב |
 |
| מבט מהסיפון |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה