על משקל "לראות את נאפולי ולמות" - אלא שהביטוי העתיק משמעו (עד כמה שהבנתי) שאין יפה מנאפולי, ושאחרי שרואים אותה אפשר למות בשקט, ואילו אני מתייחסת לספריה של אלנה פרנטה, שסוף סוף השלמתי את קריאת הספר הרביעי והאחרון בסדרת הרומנים הנאפוליטנים.
ומבחינתי היתה זו חוויה קשה.
סבלתי בעיקר מהספר הראשון ("החברה הגאונה") ומהספר האחרון ("הסיפור של הילדה האבודה"). סבל כמעט פיסי.
גם הכתיבה גרועה, (לטעמי, לא שאני מבקרת ספרות או משהו כזה) וגם התוכן.
איכשהו, את הספר השני ("הסיפור של שם המשפחה החדש") והשלישי ("הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו") הצלחתי לקרוא יחסית בנחת, בסקרנות, כאילו מצאתי יומן של מישהי וקראתי את חייה.
אבל כל ארבעת הספרים נקראו לי כמו יומן של מישהי - שמצד אחד לא כתבה היטב (ומשום מה אף אחד לא מצא לנכון לעשות לכתיבתה עריכה כראוי) ומצד שני הסתקרנתי לקרוא עד הסוף כדי לדעת מה קרה איתה ועם כל הנפשות הפועלות.
באמת ובתמים אני תחת הרושם, שכל המאורעות בספרים האלה קרו באמת לכותבת בחייה. שכל מה שהיא שפכה (ובאמת מתאים כאן הפועל "לשפוך") על הנייר הם קורותיה וקורות חברתה וקורות מכריה וארצה כפי שסופר לה על ידי חברתה עצמה או על ידי אחרים, כפי שקראה ביומניה של חברתה וכפי שעקבה אחר החדשות וההתרחשויות באיטליה לאורך כל אותן שנים
תוך כדי קריאה עלה לי שוב ושוב המשפט שנהגה לומר המנחה בסדנת הכתיבה שבה השתתפתי לפני שנתיים: "המציאות עולה על כל דמיון". אני בתחושה מתמדת, שהדברים שהתרחשו וכפי שהתרחשו בספרים האלה לא לגמרי יכלו לעלות בדמיון (ולא נראה לי שיש לה לפרנטה, כמו גם לאלנה דמותה שבספר, הרבה דמיון), שהם פשוט קרו באמת. ואם הם כן פרי דמיונה של המחברת, הרי שהיא עשתה כל כך הרבה בלגן והרעיפה כל כך הרבה פרטים (וכמו שעדה אמרה כמה פעמים: הרבה מדי פרטים מיותרים).
מי שמעורה בהיסטוריה הקרובה ובפוליטיקה של איטליה של אותן שנים אולי זיהה תהליכים ואירועים ואולי זה דיבר אליו יותר מאשר אלי, שזוכרת מעט מאד וגם התעניינתי מעט מאד כאשר הדברים התרחשו בזמן אמת.
זאת ועוד, למרות מה שעדה אמרה לי (שבספר הרביעי הכל נפתר או מתכנס או מתגלה או....משהו דומה), נשארתי, כמו שאומרים, עם תאוותי בידי. גם כשסיימתי את הספר האחרון. נותרו הרבה יותר מדי סימני שאלה, מבחינתי. והסגירה לכאורה (ולא אעשה כאן ספוילר) לא נחשבת בעיני סגירה ראויה.
לסיכום - אני לא מבינה את ה"הו הא" הגדול שנעשה סביב הספרים האלה, סביב הסופרת הזאת שפשוט לא כותבת היטב לטעמי. ואולי מישהו יכול להסביר לי את מה שבטיפשותי או בבורותי או באטימותי לא הבנתי.........
והערת אגב - את הספר הראשון ונדמה לי שגם את השני קראתי בעברית. התרגום היה סביר בעיני. את הספרים השלישי והרביעי קראתי באנגלית, דרך הקינדל, והוא היה די זוועתי. לא הצלחתי להחליט אם הדקדוק והתחביר הלקויים באופן בוטה נעשו בכוונה כדי לשוות לזה "נעימה איטלקית", או שמישהו פשוט ויתר לחלוטין על הגהה והעריכה.
ולא, אין לי כרגע כוח לצפות בסידרה שמוקרנת בימים אלה בטלוויזיה. שבעתי די והותר מהחברות הנאפוליטניות האלה לזמן מה, לפחות.
אפשר לומר שאת שני הספרים האחרונים קראתי כמי שכפאו שד.
ואני מרגישה הקלת מה שסיימתי.
זהו. רק הרגשתי צורך לדווח על זה.........
ומבחינתי היתה זו חוויה קשה.
סבלתי בעיקר מהספר הראשון ("החברה הגאונה") ומהספר האחרון ("הסיפור של הילדה האבודה"). סבל כמעט פיסי.
גם הכתיבה גרועה, (לטעמי, לא שאני מבקרת ספרות או משהו כזה) וגם התוכן.
איכשהו, את הספר השני ("הסיפור של שם המשפחה החדש") והשלישי ("הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו") הצלחתי לקרוא יחסית בנחת, בסקרנות, כאילו מצאתי יומן של מישהי וקראתי את חייה.
אבל כל ארבעת הספרים נקראו לי כמו יומן של מישהי - שמצד אחד לא כתבה היטב (ומשום מה אף אחד לא מצא לנכון לעשות לכתיבתה עריכה כראוי) ומצד שני הסתקרנתי לקרוא עד הסוף כדי לדעת מה קרה איתה ועם כל הנפשות הפועלות.
באמת ובתמים אני תחת הרושם, שכל המאורעות בספרים האלה קרו באמת לכותבת בחייה. שכל מה שהיא שפכה (ובאמת מתאים כאן הפועל "לשפוך") על הנייר הם קורותיה וקורות חברתה וקורות מכריה וארצה כפי שסופר לה על ידי חברתה עצמה או על ידי אחרים, כפי שקראה ביומניה של חברתה וכפי שעקבה אחר החדשות וההתרחשויות באיטליה לאורך כל אותן שנים
תוך כדי קריאה עלה לי שוב ושוב המשפט שנהגה לומר המנחה בסדנת הכתיבה שבה השתתפתי לפני שנתיים: "המציאות עולה על כל דמיון". אני בתחושה מתמדת, שהדברים שהתרחשו וכפי שהתרחשו בספרים האלה לא לגמרי יכלו לעלות בדמיון (ולא נראה לי שיש לה לפרנטה, כמו גם לאלנה דמותה שבספר, הרבה דמיון), שהם פשוט קרו באמת. ואם הם כן פרי דמיונה של המחברת, הרי שהיא עשתה כל כך הרבה בלגן והרעיפה כל כך הרבה פרטים (וכמו שעדה אמרה כמה פעמים: הרבה מדי פרטים מיותרים).
מי שמעורה בהיסטוריה הקרובה ובפוליטיקה של איטליה של אותן שנים אולי זיהה תהליכים ואירועים ואולי זה דיבר אליו יותר מאשר אלי, שזוכרת מעט מאד וגם התעניינתי מעט מאד כאשר הדברים התרחשו בזמן אמת.
זאת ועוד, למרות מה שעדה אמרה לי (שבספר הרביעי הכל נפתר או מתכנס או מתגלה או....משהו דומה), נשארתי, כמו שאומרים, עם תאוותי בידי. גם כשסיימתי את הספר האחרון. נותרו הרבה יותר מדי סימני שאלה, מבחינתי. והסגירה לכאורה (ולא אעשה כאן ספוילר) לא נחשבת בעיני סגירה ראויה.
לסיכום - אני לא מבינה את ה"הו הא" הגדול שנעשה סביב הספרים האלה, סביב הסופרת הזאת שפשוט לא כותבת היטב לטעמי. ואולי מישהו יכול להסביר לי את מה שבטיפשותי או בבורותי או באטימותי לא הבנתי.........
והערת אגב - את הספר הראשון ונדמה לי שגם את השני קראתי בעברית. התרגום היה סביר בעיני. את הספרים השלישי והרביעי קראתי באנגלית, דרך הקינדל, והוא היה די זוועתי. לא הצלחתי להחליט אם הדקדוק והתחביר הלקויים באופן בוטה נעשו בכוונה כדי לשוות לזה "נעימה איטלקית", או שמישהו פשוט ויתר לחלוטין על הגהה והעריכה.
ולא, אין לי כרגע כוח לצפות בסידרה שמוקרנת בימים אלה בטלוויזיה. שבעתי די והותר מהחברות הנאפוליטניות האלה לזמן מה, לפחות.
אפשר לומר שאת שני הספרים האחרונים קראתי כמי שכפאו שד.
ואני מרגישה הקלת מה שסיימתי.
זהו. רק הרגשתי צורך לדווח על זה.........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה