טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - ניו יורק - היום השלישי

בבוקרנו השלישי בניו יורק סוף סוף יצאנו כולנו ביחד לארוחת בוקר בדיינר אמריקאי "אותנטי". 

לפני כן כשהתעוררנו T ואני מוקדם כרגיל, נשמותק הרים את ראשו מהמיטה (שני הבנים ישנו איתנו בחדר ושרי ישנה עם בתי וחתני) ושאל אם אנחנו יוצאים להליכה ואם אפשר להצטרף. ברור ששמחנו. 

יצאנו שלושתנו לכיוון הפארק ושיתפנו איתו את החוויה של ניו יורק המשכימה טרום זריחה, כל הרצים ורוכבי האופניים ובעלי הכלבים בפארק...באמת אווירה מיוחדת. 

בדרך חזרה הילד התחיל להתעייף ובהדרגה הלך יותר ויותר לאט עד ש-T קצת התחרפן - ונתנו לו לרוץ קדימה בעוד אני משווה את הקצב שלי לקצב של נשמותק, עד שחזרנו למלון. אין מה לעשות, בכל זאת, הוא לא בכושר כמונו. 

כולם התעוררו בהדרגה והחלטנו כאמור לצאת יחד לאכול, וממש קרוב למלון מצאנו דיינר נחמד בשם THE RED FLAME שהתפריט שלו הכיל את כל מנות ארוחת הבוקר הקלאסיות האמריקאיות - כמו ביצים ובייקון או נקניקיה, קרפים, פנקייקים, טוסטים, יוגורטים עם פירות, דייסת שיבולת שועל ועוד הרבה מאד - וגם מאכלים יוונים למיניהם. 

כפי שקרה לנו אחר כך לא מעט בכל מקום בו ביקרנו, למזלנו לא היתה להם בעייה למצוא לנו שולחן לשבעה אנשים. אמריקה...

כולם נהנו מאד גם מהאוכל וגם מהשירות המצוין, והמשכנו משם לכיוון הסאבויי.

בדרך לסאבווי קרתה תקלה קטנה כאשר שרי ו-T השתוללו ביחד על המדרכה והיא קפצה לו על כפות הרגליים ובניסיון לחמוק ממנה הוא עיקם את הקרסול בצורה רצינית. לא נגרם לו ממש נקע, כנראה, אבל זה כאב והוא המשיך לסבול מזה למשך שארית הטיול. עכשיו כשחזרנו הוא היה בטיפול אצל הפיסיותרפיסטית - שגם טיפלה לו בגב (הגב נפגע כשהשתולל יותר מדי עם קיקה אצלם בבית יום לפני שטסנו לישראל 😒).

בכל מקרה, נסענו בסאבוויי והגענו לרובע הסוהו. 

התהלכנו ברחובות הרובע, שעדיין לא התעורר לגמרי בשעות הבוקר המאוחרות האלה, והבנו שעדיף היה להגיע לכאן בכלל בערב. אבל לא התייאשנו והלכנו צפונה ומערבה - עשינו הרבה מאד קילומטרים ברגל בטיול הזה, בניו יורק במיוחד אבל גם אחר כך כשהגענו לבוסטון. 

נטשנו את הסוהו והגענו לגריניץ' וילאג' - עד ל-WASHINGTON SQUARE PARK והקמפוס של אוניברסיטת ניו יורק NYU.

היה יום שמש נעים והפארק היה מלא בסטודנטים ותיירים וסתם אנשים, ונהננו לנוח קצת מההליכה ולהתבונן מסביב. 

שרי כמובן המשיכה לנסות לפתח יחסים עם סנאיים. 

היו שם בפארק סטודנטים לפסיכולוגיה שערכו ניסוי כלשהו והציעו לילדים להשתתף, וכך יצא שהיינו שם לא מעט זמן. בהתחלה בתי קצת חששה לומר מהיכן אנחנו, עם כל האווירה האנטי ישראלית בקמפוסים האמריקאים, ואחת הסטודנטיות היתה עם חיג'אב, אבל החשש שלה היה לשווא. לא נראה שום סימן מעורר דאגה. 

בתכנית המקורית של בתי היעד הבא היה אמור להיות צ'יינה טאון CHINA TOWN ומשם LITTLE ITALY (איטליה הקטנה) וגם לאכול באחת מהן ארוחת צהריים, אבל לאחר שיחת טלפון עם בני (שחי בניו יורק שנה בין התואר הראשון שלו לשני) הוחלט לדלג על זה ולחזור לאזור ה-SOHO, שם גם אכלנו צהריים במסעדה יהודית/ישראלית בשם  Jack's wife Freda, עליה קיבלנו המלצות חמות. ובצדק. נהנינו מאד. 

הבנתי שכולם כבר קצת עייפים מהאינטנסיביות של הימים הארוכים והעדפנו לחזור לנוח מעט במלון לפני שהמשכנו בחציו השני של היום שכלל ביקור בברוקלין - או בעצם בעיקר בגשר ברוקלין המפורסם. 

נסענו דרומה ומזרחה בסאבויי שחצה את הנהר  - ה-EAST RIVER - שהוא בעצם לא נהר בכלל אלא מיצר - שמפריד בין מנהטן לבין ברוקלין (בדרום מזרח), וקווינס (במזרח) - שהן שתיים מתוך 5 ה"קריות" (boroughs) שמהוות את העיר ניו יורק (כאשר שתי הקרייות הנוספות הן הברונקס בצפון וסטאטן איילנד בדרום מערב). **

בעצם הגענו לגשר מנהטן תחילה - וכבר שם צפינו בנוף המרהיב של מנהטן כפי שנצפה מהצד של ברוקלין, ואז המשכנו ללכת בשביל לכיוון גשר ברוקלין. 

ממש ביציאה מהפארק הקטן והיפה הזה מצאנו את המסעדה שתכננו לאכול בה באותו ערב: Juliana's Pizza, שם הכנו את עצמנו מראש הפעם להמתנה ארוכה בכניסה - אבל שפר מזלנו ומצאו לנו שולחן די מהר. 

זו באמת היתה אחת ממסעדות הפיצה הטובות ביותר שכולנו אכלנו בה אי פעם (וזה כולל את הפיצות המעולות ש-T מכין). 

ובזאת תם היום השלישי שלנו בעיר הנפלאה הזאת, שהותירה את כולנו נפעמים, גם אלה שביקרו בה זו הפעם הראשונה בחייהם וגם אלה מאיתנו שהכירו אותה היטב מביקורים קודמים. 

**ותודה לעדי אדלר על התיקון.

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - ניו יורק - היום השני

ישנו מצוין בלילה, גם כי היינו עייפים וגם כי הצטיידנו כולנו בכדורי מלטונין (CIRCADIN למבוגרים ולנערים וסוג מיוחד של מלטונין לילדים עבור שרי) - ופרט לחתני, שגם ככה יש לו בעיות שינה וגם ביום יום הוא צריך להיעזר במלטונין כדי לישון בלילה, אף אחד מאיתנו לא סבל מבעיות ג'ט לג בארה"ב. 

בחזרה בישראל זה כבר היה סיפור אחר, ומשום מה המלטונין לא ממש עזר למשפחה של בתי ולכולם היו תופעות קשות של ג'ט לג כשהם חזרו. זה, בנוסף לסיטואציה שאליה הם חזרו - הגסיסה של אבא של חתני - היקשה עליהם מאד.

עבורי ועבור T המלטונין דווקא עבד כרגיל בחזרה לישראל, אבל בימים הראשונים לחזרתנו קמנו מעט מאוחר יותר מהרגיל וגם עדיין היינו חולים - וירוס שתפסנו עוד בבוסטון - כך שהחזרה לשיגרה היתה מאד הדרגתית.

בחזרה לניו יורק, התעוררנו רעננים מוקדם כרגיל ביום השני, ו-T ואני יצאנו להליכת בוקר בסנטרל פארק. המלון שלנו היה ממש על טיימס סקוור ובמרחק של כרבע שעה הליכה מהפארק. 

היה לנו מזל גדול עם מזג האוויר בסוף ספטמבר, צלול ונעים במהלך היום וכמובן קריר בלילה ובבוקר מוקדם. 

כולם עדיין ישנו כאשר חזרנו למלון, אבל כשהבנים - שישנו איתנו בחדר - התעוררו רעבים, לקחנו אותם לארוחת בוקר במעדניה בשם Majestic Delicatessen Café מרחק כמה דקות הליכה מהמלון. 

כשבתי, חתני ושרי התעוררו גם הם, הם ירדו לאכול במקום אחר, גם הוא סמוך למלון, והבנים הצטרפו אליהם לארוחת בוקר שנייה. בנים מתבגרים....כל הזמן רעבים 😊.

ביום השני לטיול היתה התחנה הראשונה שלנו המוזיאון לתולדות הטבע - THE NATURAL HISTORY MUSEUM

תפסנו שתי מוניות צהובות לשם, אבל הבנו שבשאר הימים שלנו בניו יורק עדיף להסתדר באמצעי תחבורה זולים יותר. ויש בשפע. 

                                                        

זכרנו שהמוזיאון הזה מדהים אבל בכל זאת הופתענו לטובה עד כמה הוא נהדר. 

היינו שם שעות. 

כל הילדים הפתיעו בהתעניינות שלהם ובסבלנות שלהם, ובאמת ביקרנו בחלק גדול מאד מהמוזיאון. 

שמחתי על כך והייתי גאה בבתי שבחרה את המוזיאון שקלע בול לטעמם של שלושת הילדים, וכמובן שגם המבוגרים נהנו מאד. 

צילמנו גם המון תמונות אבל אביא כאן רק שתיים, מתערוכת הקריסטלים המרהיבה. 

המוזיאון ממוקם ממש בצמוד לסנטרל פארק, אז כשיצאנו משם הסתובבנו קצת ברחבי הפארק עצמו.

שרי התאהבה בסנאים הרבים שהסתובבו שם, ואחר מהם אפילו שיתף איתה פעולה. 

בכל פעם שאני בניו יורק אני מתפעלת ומודה למי שזה לא יהיה שדואג לשמר את הפארק הנהדר הזה בלב העיר. 

היה תענוג להסתובב בפארק ומזג האוויר היה מושלם. סוף ספטמבר הוא עונה הפכפכה מאד שם ובקלות היינו עלולים ליפול על מזג אוויר גשום או קר מאד או סוער אפילו - מה שקרה שם באמת אחרי שכבר עזבנו. היה לנו מזל גדול. 

בצהריים כולנו כבר היו רעבים אז נכנסנו למסעדה מרשת SHAKE SHACK שהיתה שם קרוב, ואז תפסנו אוטובוס כדי לנוח מעט במלון לפני שהמשכנו בטיול. 

וכאן אני רוצה לציין כמה השתפר כל עניין הנסיעה בתחבורה ציבורית בניו יורק, לעומת מה שזכרתי. פעם היה צריך לקנות כרטיס - חד פעמי או יומי או תלת יומי או שבועי - וצריך היה לעשות זאת בתחנת התחתית SUBWAY או משהו כזה. היום עדיין אפשר לעשות זאת אבל אפשר בקלות לשלם עם כרטיס אשראי ואפילו עם הטלפון, גם באוטובוס וגם ב-SUBWAY. זה מאד הקל על ההתנהלות שלנו בתוך העיר. 

אחר הצהריים נסענו ב-SUBWAY לצ'לסי - CHELSEA - כאשר התחנה הראשונה היתה מסלול ה-HIGH LINE הנהדר בו טיילנו T ואני כבר מספר פעמים. זהו פארק שנבנה על מסלול רכבת עילית שננטשה, עובר בין הבניינים - שחלקם חודשו או נבנו מחדש - ומספק נוף גם לנהר ההאדסון וגם לקטע הזה של העיר, בין הוילג' לבין צ'לסי, לאורך השדרה העשירית בעיקר. 

כשהגענו פגשנו את הבניין החדש הזה

זהו בעצם פסל, והוא נקרא THE VESSEL (שם זמני) והארכיטקטורה דמויית כוורת הדבורים ממש תפסה לנו את העין. 

גם לאורך מסלול הפארק תפסנו שקיעות מרהיבות

בסוף המסלול נכנסו לצ'לסי מרקט, להסתובב, להתרשם, ובעיקר למצוא מקום לאכול. 

לא ידעתי זאת קודם אך השוק הזה נבנה על אתר שבו היתה פעם חברת NABISCO (עוגיות וחטיפים) ושם הומצאה עוגיית האוריאו -OREO. 

הגענו מאוחר כך שחלק מהמסעדות כבר התחילו להיסגר, אבל הצלחנו להתיישב במסעדת בשרים שהיתה גם קצביה וכל אחד קיבל את הנתח שהוא אוהב. 

משפחתה של בתי, ובראשם חתני, מאד אוהבים בשר, ורוב הטיול הלכנו בעיקר לסטייקיות ומסעדות בשרים (למרות שהם גם אוהבים פירות ים ופה ושם אכלנו גם במסעדות דגים). חתני מאד אוהב לאכול ואנחנו יודעים שיש לו יכולות בליסה מרשימות, ובטיול הוא ממש השתגע - שלא לומר התחזר - ואכל כמויות שאפילו לא ידענו שאדם אחד מסוגל לאכול בארוחה אחת. וכשסיים את האוכל שלו, היה מסיים את השאריות של אחרים. ובאמריקה היו לו שפע של שאריות, כי המנות גדולות ממילא בצורה מוגזמת, ורובנו לא הצלחנו לסיים אותן. זה היה מרשים ושמחתי שהוא נהנה. 

בכלל, שמחתי שחתני מצליח ליהנות למרות הדאגה לאבא שלו, ובעיקר לאמא שלו ולאחיות שלו שנאלצו לטפל בו ולהתעסק עם כל הלוגיסטיקה והביורוקרטיה סביב מחלתו. 

כולם היו בעננים, ממש נהנו וממש התפעלו מניו יורק, מהבניינים, מהפארקים, מהטיפוסים ברחובות, מהאוכל....הכל.

בתי ואני חשבנו שכדאי לנסות להשיג כרטיסים למחזמר כלשהו - בכל זאת זה משהו שעושים בניו יורק - אבל הילדים לא רצו, ולדעתי הם הפסידו אבל גם בלי זה היה כיף מאד. כולם שיתפו פעולה והפעם לא היתה בעייה של קצב או עמידה בזמנים, והכל זרם. 

שבעים ומרוצים ירדנו שוב ל-SUBWAY וחזרנו למלון, בתום היום השני המוצלח של הטיול. 

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - ניו יורק - היום הראשון

תכננו את טיול בר המצווה של נשמותק לארה"ב כמסע של טעימות. 

היו לנו שבועיים ביחד - כי בסוף חופשת סוכות הילדים היו חייבים לחזור לבתי הספר, וגם ככה "גנבנו" ימי חופש עוד לפני יום הכיפורים והגשר שבינו לבין סוכות. 

אנחנו - T ואני - קבענו את המסלול ואת היעדים, והטלנו על בתי למלא את השהות בתוכן, כדי שיתאים לה, לחתני ובעיקר לכל אחד מהילדים. זו היתה מטלה לא פשוטה כאשר חכמוד בן 14 ונשמותק בן 13 ושרי בת שש...ואף אחד מהם (פרט לבתי) לא היו מעולם בארצות הברית, וכל אחד מהם מתעניין בדברים שונים וגם מסוגל לפעילויות שונות. 

נחתנו בניוארק לאחר טיסה ארוכה ולא פשוטה (כבר תיארתי בפוסט הקודם את נוסעי אל על מהגיהנום), עברנו בשלום ויחסית מהר את שלב ההגירה ואיסוף המזוודות, ומייד יצאנו מהשדה להזמין UBER למלון. 

כבר בשלב הזה התגלו שתי תופעות שעתידות לחזור על עצמן במהלך כל הטיול.

הראשונה, היא שבתי והילדים מתנהלים מאד מאד לאט - ולא עקב חוסר מסוגלות אלא כי זה הקצב שלהם. אפילו חתני כבר העיר להם שצריך להגביר קצת את הקצב אם אנחנו רוצים להספיק משהו. כמובן ש-T כבר התחיל לאבד את הסבלנות וכל הזמן הייתי צריכה להרגיע אותו שזה מה שיש ולא יעזור שיתעצבן.

השנייה - גם קשורה לבתי ולשרי בעיקר - שברגע שבצענו את ההזמנה של ה-UBER הן החליטו שעכשיו זה הזמן להיכנס בחזרה לשדה לקנות משהו לאכול ולשתות כי ראו שיש שם DUNKIN DONUTS. זה היה מאד מתסכל. 

היינו צריכים להזמין שני UBERים - אחד XL ואחד XXL - כי היינו שבעה אנשים עם שמונה מזוודות - וגם זה סיפור בפני עצמו כי הבהרנו לבתי וחתני שבטיסות פנים - שלא כוללות מזוודות ולא טרולי -  שילמנו מראש עבור מזוודה לכל אחד וזהו! והם החליטו על דעת עצמם שזה גם בסדר להביא עוד מזוודת טרולי...וברור שנאלצנו לשלם גם על זה אחר כך. 

וכאן דווקא אני עשיתי טעות. מכל הלחץ והבלגן הקשתי באפליקציה של ה-UBER את המלון הלא נכון. עבור שני ה-UBERים 😂. איכשהו היה שמור לי באפליקציה שם של מלון שהיה באותו רחוב או משהו כזה, ששהינו בו פעם כשנסענו לניו יורק - ובקיצור שני הרכבים הגיעו למלון הלא נכון. חתני ובתי מייד שמו לב לכך וביקשו מנהג ה-UBER להמשיך ולקחת אותם למלון הנכון, אבל T ואני (שנסענו יחד עם נשמותק) ירדנו לנו בכיף מהמכונית ונעמדנו בתור לצ'ק אין בקבלה...ורק כשהתקשרנו לבתי להבין איפה הם, התבררה הטעות. 

המלון הנכון לא היה רחוק מאד משם אז החלטנו ללכת אליו ברגל: עם המזוודות. זה לקח כעשרים דקות אבל מזג האוויר היה מושלם והחוויה של הליכה ברחובות ניו יורק (ועוד אחרי כל כך הרבה שעות ישיבה במטוס ואז במונית) היתה נהדרת. 

הגענו למלון והשארנו בו את המזוודות ודי מהר יצאנו לפעילות הראשונה שבתי תכננה לנו - חווית תצפית על העיר מבניין ONE VANDERBILT החדש בשם SUMMIT ONE VANDERBILT. 

החוויה משלבת תצפית פנורמית מדהימה על העיר יחד עם חוויות אומנות אינטראקטיביות ורב-חושיות. עלינו לקומות העליונות וצפינו בנוף 360 מעלות על העיר, מחדרים המשקפים אור ומראות. בנוס, היו שם חדרים אינטראקטיביים כמו חלל עם בלונים כסופים והיתה גם מרפסת זכוכית מעל הרחוב. 

בימים האלה זכינו לשקיעות מטורפות מעל ניו יורק

ריצפת הקומות שקופה ומלאה במראות....כך יכולנו לראות את עצמנו גם בקומות שמתחתינו...

זו תחושה די מטורפת לעמוד על מרפסת מזכוכית ולהביט למטה.....

בשלב הזה כבר היינו עייפים מאד וקצת רעבים, ובתי רצתה ללכת למסעדה מפורסמת ברחוב 51 בשם  Ellen's Stardust Diner, מסעדת רטרו עם נושא של מחזות זמר ומלצרים מופיעים ומזמרים. זה היה קצת רחוק והתלבטנו איך להגיע לשם, כשראינו שורה של "ריקשות" ביציאה מהבניין. תפסנו שניים כאלה שלא רק שהסיעו אותנו אל היעד, גם ניגנו לנו שירים מפורסמים על ניו יורק לאורך כל הדרך 😂. זו היתה חוויה בפני עצמה. 

מה שבתי שכחה לומר (או לא שמה לב אליו) לגבי המסעדה, היה שבכל שעות היום והערב משתרך אל המסעדה הזאת תור עצום...... ובמצבנו ובשלב הזה של היום לא היינו מוכנים לעשות את זה. 

בצר לנו הסתובבנו שם באזור בחיפוש אחר מסעדה חלופית.

וכאן גילינו עוד משהו לגבי בתי שאחר כך יחזור על עצמו במהלך כל הטיול. כאשר בתי או חתני רוצים משהו, ממש נעולים על משהו, הם מוכנים לעשות הרבה מאד כדי לקבל אותו - וגם אם הילדים לא רוצים או שהם עייפים מדי. אנחנו מכירים את זה לגבי חתני - ובטיול זה צץ הרבה מאד פעמים העניין הזה איתו - שהוא רוצה משהו ואז לא מעניין אותו שום דבר או אף אחד. אבל לגבי בתי זה בדרך כלל לא ככה, וצץ רק במקרים מסוימים - למשל עכשיו כשהיא בחרה מסעדה מסוימת וזה לא הסתדר. היא החליטה להמשיך לחפש לפי הרשימה שלה ולאו דווקא לפי מה שקרוב אלינו או מתאים לילדים. הקטנה כבר היתה ממש רדומה, על הידיים של חתני (בכל זאת היינו מלפנות בוקר בישראל על הרגליים, ולא ממש אפשר היה לתפוס תנומה על המטוס הרועש) ושבע בערב בניו יורק זה שתיים בלילה בארץ. הבנים כבר היו ממש רעבים ועייפים אז עזבנו את בתי וחתני עם שרי על הידיים, שהמשיכו לחפש מסעדה  ואילו T ואני החלטנו להיכנס עם חכמוד ונשמותק לפיצריה קטנה בשם PIZZA ROMA - והופתענו לגלות שהפיצות שם היו ממש טעימות. הצוות - כמו בהרבה מקומות גם בניו יורק עצמה וגם בהמשך הטיול - היה בעיקר דובר ספרדית. ומשום מה במהלך כל הטיול הזה בארה"ב גילינו שאנשים שם יוצאים מתוך הנחה שכולם מבינים ספרדית. למזלנו במקרה שלי זה נכון וכך הסתדרנו. 

בתי וחתני, עם שרי החצי רדומה כבר על הידיים, המשיכו לדיינר אחר מהרשימה, בשם Junior's, שם הם הצליחו לקבל שולחן עם תא שבו שרי יכלה לשכב לישון. האוכל שם לא היה מזהיר - המקום בעיקר מפורסם בשל עוגת הגבינה שלו, ואין לי מושג אם הם הגיעו באותו ערב בכלל לקינוח. אחרי שאכלו ושבעו המשכנו T ואני עם הבנים ישירות למלון להתקלח ולישון ובתי וחתני הגיעו גם בשלב מאוחר יותר. 

את כל זה אגב עשינו ברגל, ונהנינו מאד מההליכה ברחובות ניו יורק. וכך תם יומנו הראשון בטיול בר המצווה של נשמותק בארצות הברית.

הימים שלפני הטיסה לארה"ב

לקראת החזרה שלנו מארה"ב בעוד כמה ימים חזרתי לטיוטה שהתחלתי לפני שטסנו.....ובה תיעוד הימים שלפני הטיסה.

לפני כן - החטופים החוזרים. החיים חזרו ועקבנו מכאן אחרי זה במתח ובהתרגשות, והחללים חוזרים בטפטופים....בתקווה שיצליחו להחזיר את כולם. 

לא הכל נפלא והכל רחוק מלהסתדר ואנחנו רחוקים מלהשתקם - כעם וכמדינה - אבל הם בבית, וחיכינו לרגע הזה כל כך הרבה זמן שכבר לא האמנתי שזה יקרה, ובוודאי לא העזתי לקוות שהם יעמדו על רגליהם. אז ברור שמצבם ממש לא טוב וצפוי להם שיקום פיסי ונפשי ממושך - עד כמה שבכלל ניתן להשתקם ממה שהם עברו - אבל הם בבית והתחושה.......לא יודעת אפילו לתאר אותה. 

גם עצם הפסקת האש - שהיום כבר שוב בסכנה - הביאה איזו הקלה רגעית. חיילים שיכולים לחזור הביתה, משק שאולי אולי יתחיל להשתקם........אבל עוד מוקדם לדעת מה הרודן וחבר מרעיו מתכננים. נותר רק לקוות שטראמפ, עם כל הנזק שהוא מסב לאמריקאים עצמם (ועכשיו שאנחנו כאן אנחנו חווים את זה הרבה יותר מקרוב), עבור הישראלים כנראה שהוא טוב מאד. נקווה. 

אז...........

במהלך הימים לקראת הטיסה הייתי עסוקה באריזה. אני אוהבת לארוז לאט עם רשימה מסודרת (צ'ק ליסט) שאני מעדכנת בין נסיעה לנסיעה, וכך אני מתאימה את האריזה לסוג הטיול, משך הטיול, מזג האוויר הצפוי, הפעילויות המתוכננות ועוד. 

בין השאר ארזתי את אלבומי התמונות שהכנתי גם השנה למשפחה שלהם - ומאז שהם קיבלו אותם הם כל הזמן "קוראים" אותם כמו ספרים לפני השינה, ונהנים לצפות בעצמם בפעילויות של השנה החולפת. כמובן שהם אוהבים להביט גם באלבומים הישנים יותר.

עוד ארזתי לקיקה לבבות שוקולד וגומי שהיא אהבה כשהיא היתה בארץ והיא צלצלה לבקש שאביא לה. 

לשמחתנו הורי המשיכו להתאושש בהדרגה מדלקת הריאות שחטפו בעקבות הקורונה, והתחילו לחזור לשיגרת הספורט והפעילות שלהם, בכל פעם מעט יותר עד שחזרו לפעילות מלאה. חייבת לציין שהם די מדהימים הזוג הזה. 

בסופ"ש שלפני הנסיעה הנכדים רצו מאד לבוא אלינו לארוחת ששי, אבל חתני היה טרוד עם אבא שלו שהיה מאושפז, ובתי היתה חייבת לארוז ששי שבת כי בששי ובראשון היא עבדה עד מאוחר בקליניקה. אז הצעתי שנאסוף את הנכדים ונביא אותם אלינו לכמה שעות ולארוחת ערב, כך גם הם וגם אנחנו נהנה מזמן איכות ביחד, וגם זה ישחרר את בתי ואת חתני לעיסוקיהם. T הכין פיצה והבילוי המשותף היה מהנה עבור כולנו.

בינתיים הרופאים שוחחו עם חתני ועם אמא שלו, וגם בתי הצטרפה לפגישה איתם - ולמרות שעדיין לא היה אבחון מלא לגבי המקור הראשוני של הסרטן של אבא של חתני והסוג של הסרטן - היה כבר די ברור שהמוח "מפוצץ בגרורות" (אני מצטטת) ונותרו לו (לדבריהם) מספר חודשים לחיות, בהם - אם יבחר שלא לקבל טיפול כימותרפי - הם המליצו על טיפול פליאטיבי בבית, שרק מוודא שנוח לו ושהוא לא בכאבים. הם טענו שהוא לא סובל מכאבים. ביום שני הוא היה אמור לעבור CT גוף מלא שבו הם מקווים להבין טוב יותר מה מקור הסרטן. הרופאים הדגישו שתמוה מאד שב-PET CT שבוצע לו בחודש מרץ האחרון לא עלו ממצאים כלשהם. הם שיערו שייתכן שמדובר בזן אגרסיבי במיוחד של סרטן. או שאיכילוב פספס כאן בגדול. 

כך או אחרת אמא של חתני - גרושתו - ואחיותיו, פעלו כל העת בצד הלוגיסטי ביורוקרטי כדי לארגן לאבא עובד זר ותמיכה מהמדינה, וחתני החליט שהוא כן טס איתנו - בתקווה שהרופאים צודקים ושלא צפוי שינוי משמעותי בשבועיים הבאים. 

בימים שלפני הטיסה הסתובבתי עם בחילה וחוסר יכולת לאכול כמעט, מאז ששמעתי את מצבו של אבא של חתני. אני לא יודעת להסביר למה זה, במיוחד כי אני מעולם לא במיוחד בלתי את הבן אדם והוא לא היה אבא מי יודע מה לחתני ואחיותיו וגם לא בעל מי יודע מה לאמא של חתני - אבל הסיטואציה עבור חתני נראתה לי בלתי אפשרית. ודווקא משום ששנים הם היו בנתק (ביוזמת האב) והיחסים ביניהם תמיד היו מורכבים ובעייתיים.......

בדיעבד אני יכולה לומר שאכן איכילוב פספס בגדול. התברר שאבא של חתני היה בשלבים מתקדמים ביותר של סרטן כלשהו שהתפשט למוח (כנראה התחיל בריאות אבל עד כמה שהבנתי לא הספיקו אפילו לבדוק ולאשר זאת). עד כמה שהוא היה מודע ובהכרה הוא סירב לטיפולים כימותרפים כלשהם, ולאחר ששחררו אותו הביתה ולא הצליחו למצוא עובד זר ראוי (הם ניסו כמה וכמה והבנתי שזו היתה חווייה נוראית - לו וגם למשפחה) הם הצליחו לאשפז אותו בהוספיס של תל השומר, וגם שם לא היה פשוט - כי הוא לא שיתף פעולה והשתולל ופגע בעצמו ובאחרים - עד שנאלצו חלק מהזמן לסמם אותו. 

המצב התדרדר מהר ובזמן שהיינו בחו"ל חתני קיבל הרבה מאד טלפונים מאמא שלו שמיררה בבכי על הקושי ועל המצב וכמה שהוא חסר לה ולאחיותיו. לא פשוט בכלל. 

בסופו של דבר בתי וחתני והנכדים הספיקו לחזור ארצה ימים בודדים לפני שהוא נפטר. חתני הספיק להיות לצידו בהוספיס כמה פעמים ועל כך הוא באמת אסיר תודה. היה מזל שחתני גם לא וויתר על הטיול ולא איכזב את ילדיו וגם הספיק לחזור בזמן לפני שאביו הלך לעולמו. 

לגבי אמא שלו אין לי באמת מילים. הם גרושים כבר לא מעט שנים ובכל זאת בשנים האחרונות היא היתה זאת שטיפלה בו בכל פעם שהוא לא היה בסדר, בריאותית או נפשית. וגם כשהאחיות התנדבו לעזור ולעשות איתו משמרות, היא שיחררה אותן הביתה בטענה שכאשר היא חוזרת הביתה היא לבד ויכולה לנוח, בעוד שלהן יש ילדים ועבודה ובן זוג וקשה יותר. ממש מדהימה האישה הזאת. 

מה עוד היה לפני שטסנו? 

כשביקרנו אצל הורי בשבת האחרונה לפני הטיסה היו אצלם גם אחייניות 1 ו-2 (הבנות של אחי) עם התינוקת של אחיינית1 והיא מתוקה ברמות אחרות. בעצם היא כבר בת יותר משנה וחצי ואפשר להתחיל לקרוא לה פעוטה......כולנו נהנינו מאד מהביקור ושמחנו לראות שהורי מחלימים ומתאוששים מכל מה שעבר עליהם. 

יום לפני הטיסה עוד הצלחתי להיפגש עם מחברת. היה טוב כתמיד. גם היא והחבר שלה טסו לחופשה במהלך החגים - לאומבריה - והבנתי שנהנו מאד. שמחה בשבילה. בשבילם. 

מה עוד? 

בימים שלפני הטיסה היו לנו כל הזמן נפילות באינטרנט בבית וניסינו ללא הועיל להשיג ביקור טכנאי לפני שאנחנו טסים. בסופו של דבר זה לא הצליח, והם ניסו לשלוח טכנאי כשכבר היינו בחו"ל 😬ופשוט נסענו כך וקיוינו שהאינטרנט יחזיק בזמן שלא נהיה - לטובת ניטור מערכת האזעקה ומצלמות האבטחה.....ואכן עד כה לא חווינו עם זה בעיות.

בערב שלפני הטיסה T חטף התקף כאב חזק - כמו שחווה שבועיים קודם לכן ,גם אז זה היה אחרי טיפול קרניו סקרל שעבר באותו הבוקר. לא היה לנו ברור אם זו ראקציה לטיפול או סתם צירוף מקרים. במהלך שלושת השבועות של הטיול הוא חטף עוד כמה התקפים, חלקם קלים, חלקם בינוניים ואחד או שניים קשים במיוחד. 

וזהו, הגענו ליום הטיסה. 

בשדה התעופה הכל הלך חלק, פרט לקטע מצחיק שבו הנציגה בצ'ק אין התעקשה שלא להדפיס לנו כרטיסי עליה למטוס כי טענה ש"יש לנו אותם בטלפון". לא עזר שהסברנו שוב ושוב שמשום מה למרות שעשינו צ'ק אין און ליין לא קבלנו כרטיסי עליה למטוס ושקבלנו מייל מפורש בו היה כתוב שהכרטיסים יודפסו בשדה. בסוף אחרי לא מעט ויכוחים היא התרצתה והדפיסה לנו.

הטיסה המריאה בזמן ובסך הכל היתה טובה מאד - מבחינת הצוות והמטוס עצמו - אבל האוכלוסיה.............וואי וואי. לא אוהבת להישמע גזענית אבל המטוס היה מלא בחרדים - רובם אמריקאים על משפחותיהם וטפם - חלק ישראלים - וכל הטיסה היתה רצף של בכי תינוקות, צעקות (סתם) של ילדים משתוללים וטינופת שלא תיאמן בכל המטוס. 

זו היתה טיסה לניו יורק (בניגוד לרוב הטיסות שלנו שהן ישירות לבוסטון) וגם בתקופת החגים..........בקיצור זה היה סיוט. אבל הגענו בשלום לניו יורק......ועל כך כבר אספר כשנחזור.