לקראת החזרה שלנו מארה"ב בעוד כמה ימים חזרתי לטיוטה שהתחלתי לפני שטסנו.....ובה תיעוד הימים שלפני הטיסה.
לפני כן - החטופים החוזרים. החיים חזרו ועקבנו מכאן אחרי זה במתח ובהתרגשות, והחללים חוזרים בטפטופים....בתקווה שיצליחו להחזיר את כולם.
לא הכל נפלא והכל רחוק מלהסתדר ואנחנו רחוקים מלהשתקם - כעם וכמדינה - אבל הם בבית, וחיכינו לרגע הזה כל כך הרבה זמן שכבר לא האמנתי שזה יקרה, ובוודאי לא העזתי לקוות שהם יעמדו על רגליהם. אז ברור שמצבם ממש לא טוב וצפוי להם שיקום פיסי ונפשי ממושך - עד כמה שבכלל ניתן להשתקם ממה שהם עברו - אבל הם בבית והתחושה.......לא יודעת אפילו לתאר אותה.
גם עצם הפסקת האש - שהיום כבר שוב בסכנה - הביאה איזו הקלה רגעית. חיילים שיכולים לחזור הביתה, משק שאולי אולי יתחיל להשתקם........אבל עוד מוקדם לדעת מה הרודן וחבר מרעיו מתכננים. נותר רק לקוות שטראמפ, עם כל הנזק שהוא מסב לאמריקאים עצמם (ועכשיו שאנחנו כאן אנחנו חווים את זה הרבה יותר מקרוב), עבור הישראלים כנראה שהוא טוב מאד. נקווה.
אז...........
במהלך הימים לקראת הטיסה הייתי עסוקה באריזה. אני אוהבת לארוז לאט עם רשימה מסודרת (צ'ק ליסט) שאני מעדכנת בין נסיעה לנסיעה, וכך אני מתאימה את האריזה לסוג הטיול, משך הטיול, מזג האוויר הצפוי, הפעילויות המתוכננות ועוד.
בין השאר ארזתי את אלבומי התמונות שהכנתי גם השנה למשפחה שלהם - ומאז שהם קיבלו אותם הם כל הזמן "קוראים" אותם כמו ספרים לפני השינה, ונהנים לצפות בעצמם בפעילויות של השנה החולפת. כמובן שהם אוהבים להביט גם באלבומים הישנים יותר.
עוד ארזתי לקיקה לבבות שוקולד וגומי שהיא אהבה כשהיא היתה בארץ והיא צלצלה לבקש שאביא לה.
לשמחתנו הורי המשיכו להתאושש בהדרגה מדלקת הריאות שחטפו בעקבות הקורונה, והתחילו לחזור לשיגרת הספורט והפעילות שלהם, בכל פעם מעט יותר עד שחזרו לפעילות מלאה. חייבת לציין שהם די מדהימים הזוג הזה.
בסופ"ש שלפני הנסיעה הנכדים רצו מאד לבוא אלינו לארוחת ששי, אבל חתני היה טרוד עם אבא שלו שהיה מאושפז, ובתי היתה חייבת לארוז ששי שבת כי בששי ובראשון היא עבדה עד מאוחר בקליניקה. אז הצעתי שנאסוף את הנכדים ונביא אותם אלינו לכמה שעות ולארוחת ערב, כך גם הם וגם אנחנו נהנה מזמן איכות ביחד, וגם זה ישחרר את בתי ואת חתני לעיסוקיהם. T הכין פיצה והבילוי המשותף היה מהנה עבור כולנו.
בינתיים הרופאים שוחחו עם חתני ועם אמא שלו, וגם בתי הצטרפה לפגישה איתם - ולמרות שעדיין לא היה אבחון מלא לגבי המקור הראשוני של הסרטן של אבא של חתני והסוג של הסרטן - היה כבר די ברור שהמוח "מפוצץ בגרורות" (אני מצטטת) ונותרו לו (לדבריהם) מספר חודשים לחיות, בהם - אם יבחר שלא לקבל טיפול כימותרפי - הם המליצו על טיפול פליאטיבי בבית, שרק מוודא שנוח לו ושהוא לא בכאבים. הם טענו שהוא לא סובל מכאבים. ביום שני הוא היה אמור לעבור CT גוף מלא שבו הם מקווים להבין טוב יותר מה מקור הסרטן. הרופאים הדגישו שתמוה מאד שב-PET CT שבוצע לו בחודש מרץ האחרון לא עלו ממצאים כלשהם. הם שיערו שייתכן שמדובר בזן אגרסיבי במיוחד של סרטן. או שאיכילוב פספס כאן בגדול.
כך או אחרת אמא של חתני - גרושתו - ואחיותיו, פעלו כל העת בצד הלוגיסטי ביורוקרטי כדי לארגן לאבא עובד זר ותמיכה מהמדינה, וחתני החליט שהוא כן טס איתנו - בתקווה שהרופאים צודקים ושלא צפוי שינוי משמעותי בשבועיים הבאים.
בימים שלפני הטיסה הסתובבתי עם בחילה וחוסר יכולת לאכול כמעט, מאז ששמעתי את מצבו של אבא של חתני. אני לא יודעת להסביר למה זה, במיוחד כי אני מעולם לא במיוחד בלתי את הבן אדם והוא לא היה אבא מי יודע מה לחתני ואחיותיו וגם לא בעל מי יודע מה לאמא של חתני - אבל הסיטואציה עבור חתני נראתה לי בלתי אפשרית. ודווקא משום ששנים הם היו בנתק (ביוזמת האב) והיחסים ביניהם תמיד היו מורכבים ובעייתיים.......
בדיעבד אני יכולה לומר שאכן איכילוב פספס בגדול. התברר שאבא של חתני היה בשלבים מתקדמים ביותר של סרטן כלשהו שהתפשט למוח (כנראה התחיל בריאות אבל עד כמה שהבנתי לא הספיקו אפילו לבדוק ולאשר זאת). עד כמה שהוא היה מודע ובהכרה הוא סירב לטיפולים כימותרפים כלשהם, ולאחר ששחררו אותו הביתה ולא הצליחו למצוא עובד זר ראוי (הם ניסו כמה וכמה והבנתי שזו היתה חווייה נוראית - לו וגם למשפחה) הם הצליחו לאשפז אותו בהוספיס של תל השומר, וגם שם לא היה פשוט - כי הוא לא שיתף פעולה והשתולל ופגע בעצמו ובאחרים - עד שנאלצו חלק מהזמן לסמם אותו.
המצב התדרדר מהר ובזמן שהיינו בחו"ל חתני קיבל הרבה מאד טלפונים מאמא שלו שמיררה בבכי על הקושי ועל המצב וכמה שהוא חסר לה ולאחיותיו. לא פשוט בכלל.
בסופו של דבר בתי וחתני והנכדים הספיקו לחזור ארצה ימים בודדים לפני שהוא נפטר. חתני הספיק להיות לצידו בהוספיס כמה פעמים ועל כך הוא באמת אסיר תודה. היה מזל שחתני גם לא וויתר על הטיול ולא איכזב את ילדיו וגם הספיק לחזור בזמן לפני שאביו הלך לעולמו.
לגבי אמא שלו אין לי באמת מילים. הם גרושים כבר לא מעט שנים ובכל זאת בשנים האחרונות היא היתה זאת שטיפלה בו בכל פעם שהוא לא היה בסדר, בריאותית או נפשית. וגם כשהאחיות התנדבו לעזור ולעשות איתו משמרות, היא שיחררה אותן הביתה בטענה שכאשר היא חוזרת הביתה היא לבד ויכולה לנוח, בעוד שלהן יש ילדים ועבודה ובן זוג וקשה יותר. ממש מדהימה האישה הזאת.
מה עוד היה לפני שטסנו?
כשביקרנו אצל הורי בשבת האחרונה לפני הטיסה היו אצלם גם אחייניות 1 ו-2 (הבנות של אחי) עם התינוקת של אחיינית1 והיא מתוקה ברמות אחרות. בעצם היא כבר בת יותר משנה וחצי ואפשר להתחיל לקרוא לה פעוטה......כולנו נהנינו מאד מהביקור ושמחנו לראות שהורי מחלימים ומתאוששים מכל מה שעבר עליהם.
יום לפני הטיסה עוד הצלחתי להיפגש עם מחברת. היה טוב כתמיד. גם היא והחבר שלה טסו לחופשה במהלך החגים - לאומבריה - והבנתי שנהנו מאד. שמחה בשבילה. בשבילם.
מה עוד?
בימים שלפני הטיסה היו לנו כל הזמן נפילות באינטרנט בבית וניסינו ללא הועיל להשיג ביקור טכנאי לפני שאנחנו טסים. בסופו של דבר זה לא הצליח, והם ניסו לשלוח טכנאי כשכבר היינו בחו"ל 😬ופשוט נסענו כך וקיוינו שהאינטרנט יחזיק בזמן שלא נהיה - לטובת ניטור מערכת האזעקה ומצלמות האבטחה.....ואכן עד כה לא חווינו עם זה בעיות.
בערב שלפני הטיסה T חטף התקף כאב חזק - כמו שחווה שבועיים קודם לכן ,גם אז זה היה אחרי טיפול קרניו סקרל שעבר באותו הבוקר. לא היה לנו ברור אם זו ראקציה לטיפול או סתם צירוף מקרים. במהלך שלושת השבועות של הטיול הוא חטף עוד כמה התקפים, חלקם קלים, חלקם בינוניים ואחד או שניים קשים במיוחד.
וזהו, הגענו ליום הטיסה.
בשדה התעופה הכל הלך חלק, פרט לקטע מצחיק שבו הנציגה בצ'ק אין התעקשה שלא להדפיס לנו כרטיסי עליה למטוס כי טענה ש"יש לנו אותם בטלפון". לא עזר שהסברנו שוב ושוב שמשום מה למרות שעשינו צ'ק אין און ליין לא קבלנו כרטיסי עליה למטוס ושקבלנו מייל מפורש בו היה כתוב שהכרטיסים יודפסו בשדה. בסוף אחרי לא מעט ויכוחים היא התרצתה והדפיסה לנו.
הטיסה המריאה בזמן ובסך הכל היתה טובה מאד - מבחינת הצוות והמטוס עצמו - אבל האוכלוסיה.............וואי וואי. לא אוהבת להישמע גזענית אבל המטוס היה מלא בחרדים - רובם אמריקאים על משפחותיהם וטפם - חלק ישראלים - וכל הטיסה היתה רצף של בכי תינוקות, צעקות (סתם) של ילדים משתוללים וטינופת שלא תיאמן בכל המטוס.
זו היתה טיסה לניו יורק (בניגוד לרוב הטיסות שלנו שהן ישירות לבוסטון) וגם בתקופת החגים..........בקיצור זה היה סיוט. אבל הגענו בשלום לניו יורק......ועל כך כבר אספר כשנחזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה