אז מה נשמע אצלך?

מה לענות כששואלים אותי "מה שלומך?" או "מה נשמע אצלך?"
כי בסך הכל כרגע, לפחות, אני בסדר.

הבריאות (טפו חמסה) בסדר.

הסיוע לעצמאיים בעלי שליטה (דהיינו: T) נכנס לחשבון הבנק הבוקר.
וזה מזל כי בינתיים הלקוחות שלו לא משלמים. למרות שאמרו לו שעל יוני כבר ישלמו חלקית.
למזלנו בינתיים הדיירים ששוכרים מאיתנו משלמים את שכר הדירה.
בינתיים.
כי התחושה שלי היא שלמרות שאנחנו בסדר, כרגע, המצב רק הולך ומתדרדר. ושעומד להיות גרוע. לא רק למי שכבר גרוע מאד אצלם עכשיו. לכולנו, ברמה כזו או אחרת.

"הקורונה הולכת ומתקרבת אלינו, הטבעת הולכת ומתהדקת" אמרה לי 'ביוכימיה' היום בטלפון. וזה נכון, כיום כל אחד כמעט מכיר מישהו שהוכנס לבידוד או חולה מאומת או לפחות מישהו שהיה עם מישהו שהוכנס לבידוד והוא מחכה בחיל ורעדה לשמוע את תוצאת בדיקת הקורונה של המבודד.

וכבר שוב מדברים על סגר מלא.

בתי מנסה לארגן יום הולדת 40 לחתני, אבל זה לא נראה ממש אפשרי.
ניסיתי להתלוצץ איתו שהשנה הזאת לא נחשבת ושהוא יחגוג 40 בשנה הבאה אבל לא נראה לי שהוא חשב שזה מצחיק.
אני מבינה אותו אבל אני גם מבינה שיש דברים שפשוט אי אפשר יהיה לעשות. דברים שלא כדאי לעשות.
נכון שאפשר להזמין קומץ קטן (כמה מותר יהיה לכנס יחד עד ה-5 באוגוסט?) של חברים שיקפידו על מרחק תקין זה מזה ויחגגו באוויר הפתוח. נראה מה יהיה.

לא נראה את הנכדים מחר - חתני נשאר בבית לעבוד - וגם לא בששי (הם מוזמנים לאמא שלו). מצד אחד נחמד לצפות לסוף שבוע שקט בלי בישולים או אירוח, מצד שני כבר חושבת מתי אראה את המתוקים הקטנים.

הייתי השבוע בדירתה החדשה של 'מחברת', באמת דירה יפה עם נוף יפה.
שמרנו על מרחק זו מזו ועל הכללים והיה טוב להיפגש קצת פנים אל פנים ולא רק לדבר בטלפון.
ייקח עוד זמן עד שהדירה תהיה לגמרי מסודרת, אבל לפחות היא הספיקה לעבור ולהשלים את התהליך בלי להיכנס לבידוד ובלי לחלות בקורונה.
בכל זאת היא פסיכותרפיסטית ונפגשת עם הרבה אנשים, ובקליניקה קטנה וסגורה עד כמה באמת אפשר להיזהר? ואיך עושים טיפול פסיכולוגי עם מסיכות? עכשיו בתי כבר אמרה שהיא תתחיל לטפל עם מסיכות - כנראה שאין ברירה.

מעניין אם יש כבר להשיג את המסיכות השקופות שהבטיחו לחרשים כדי לקרוא שפתיים. כי המסיכות השקופות שיש היום לא באמת אוטמות מספיק וצריך להשתמש בהן בנוסף על מסיכת פה ואף. במיוחד אם הנגיף באמת גם נשאר באוויר, ולא רק מועבר באופן טיפתי.

'מחברת' סיפרה שמטופלת שלה חלתה בקורונה - וממש במזל הן לא נפגשו במשך מעל לשבועיים לפני כן, כך שלא היה צורך בבידוד וגם לא סכנת הדבקה.

באמת מצב הזוי.

עדכונים, נכדים וזה

אני לא יוצאת הרבה בימים אלה, אבל במעט שאני יוצאת יש לי הרגשה שאנשים מקפידים מעט יותר על חבישת מסיכות. לפחות על הפה אם לא גם על האף.
אולי מפחדים מקנסות.
אולי סוף סוף מפחדים מהמספרים הגואים של הנדבקים.
זה לא שבאופן מוחלט כולם מצייתים וכולם מקפידים - חלילה.
בהליכה היומית שלנו אנחנו נתקלים בעיקר בבני נוער שמצפצפים על כל ההנחיות. לא מסיכות ולא ריחוק ולא בטיח. וחבל.

ב"אסותא" השבוע לא רק שהקפידו שכולם יהיו עם מסיכות, הם גם היו מאד ברורים לגבי אילו מסיכות מותרות ואילו לא. למשל מסיכות עם מסנן - אסורות. גם מסיכות N95 ללא מסנן לא אהודות שם - בטח תוך כדי ביצוע הבדיקות (הן מקשות על הצמדת הפנים למכשירים).

בכל זאת היתה בתור מישהי שכל הזמן הורידה את המסיכה שלה מהאף (ורופאים שעברו לידה כל הזמן העירו לה על זה, והיא העלתה אותה ושוב הורידה) - וכשהיא קיבלה שיחת טלפון היא הסירה את המסיכה לגמרי כדי לענות. אז מה עשינו בזה? אני דווקא מצליחה לשוחח יפה בטלפון עם המסיכה, מה הבעייה?

הגעתי לשם בלי בעיות (לא היו חסימות כבישים בעזריאלי) ואפילו הוייז עבד לי כמו שצריך, בהלוך. בחזור הוא שוב איבד את הקשר ל-gps, וגם הגוגל מאפס לא הצליח להתחבר אליו. מזה זמן ששתי אפליקציות הניווט האלה עושות לי בעיות, וכל הזמן חשדתי בטלפון שלי - עד שאתמול התברר שגם לבתי זה קרה.
בכל מקרה אני טורחת ללמוד את המסלולים לפני שאני יוצאת מהבית כדי שיהיה לי מושג די ברור לאן אני אמורה לנסוע, כדי לא להיות תלויה באפליקציות שפתאום תחלטנה להתאבד.

הבדיקות (ראייה היקפית ו-OCT) התנהלו למופת ועכשיו רק נותר לי לקוות ששוב יוחלט שבעצם אין לי לחץ תוך עיני ואין צורך בטיפות.

מאז שנסגר חדר הכושר אנחנו עושים ערב ערב הליכות ביישוב ואני מרגישה עם זה מצוין. ודווקא הורי הודיעו שעבורם חדר הכושר פתוח, וסוף סוף הם חזרו להתעמל בשש וחצי בבוקר כמו שהם אוהבים, מאז שהמנויים החיצוניים (כמונו) לא יכולים להגיע. שמחה בשבילם.

בבוסטון תינוקי ממש פורח, התחיל סוף סוף לאכול טוב יותר ולצמוח - ובאמת קראתי שהניתוח הלכאורה הפשוט הזה שעשו לו (פתיחת סתימה בצינור שמוביל נוזלים מהכליה לשלפוחית השתן) הרבה פעמים מביא לשגשוג בתינוקות. לא הבנתי את ההקשר אבל בשטח רואים שזה נכון.

הוא עדיין לא מדבר או מנסה להגות הברות יותר מדי (למרות שלפעמים הוא מתחיל נאום של "דה דה דה") אבל הוא לגמרי מתקשר. יש לו כבר סימנים ל"די" וגם ל"אוכל" ולא "בוא לשחק איתי" וגם ל"אני כועס" (שזה כל כך חמוד שנראה לי שהוא בעיקר מסמן את זה כדי להצחיק את כלתי) ונדמה לי שגם לבקשת עזרה.
הוא הולך חופשי וגם מטפס ועולה במדרגות, ובגני שעשועים אוהב להתגלש וגם להתנדנד (אבל בעיקר בנדנדות שאפשר לשכב עליהן) אבל בדרך כלל מכל המתקנים הוא מעדיף למצוא איזה שער שאפשר שעות לפתוח ולסגור, לפתוח ולסגור.

בבית הוא הכי אוהב לבשל. יש לו עכשיו סט סירים ומחבתות משלו (וגם ירקות ומוצרי אוכל אחרים מפלסטיק) שקיבל מתנה ליום הולדתו מבתי ומשפחתה, שהוא משחק בהם שעות, אבל גם עדיין אוהב את הדבר האמיתי - ואתמול קיבלנו סרטון שבו הוא בוחש משהו במחבת תוך כדי שכלתי מחזיקה אותו על הידיים, ואז לוקח את המכסה של המחבת ומניח אותו במיומנות מעוררת התפעלות.

הוא מת על כלבים וחתולים ויש המון תמונות שבהן רואים אותו נעצר ומלטף כלב שהוא פגש בפארק. בני אומר שאנשים עפים עליו - כזה קטנצ'יק (ממש קטן לגילו) אבל עצמאי ומלא ביטחון ושמחת חיים. קשה בימי הקורונה ואין להם כל כך קשר עם אנשים אבל פוגשים אנשים עם מסיכות בפארק ויש איזושהי אינטראקציה פה ושם, בעיקר עם ישראלים.

בששי הגיעו לארוחה בתי ומשפחתה. נוקת כבר ממש הולכת, וכמובן קוצרת מחיאות כפיים על כל צעד ושעל. היה תענוג ממש לראות את שלושת הילדים משחקים יחד בבלונים, והקטנה אפילו לא נבהלה מדי כשאחד מהם התפוצץ ("בום טראח מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע").

היתה ארוחה נהדרת - עם פריקסה (סנדביץ' טוניסאי) ש-T הכין, אסאדו בתנור עם ירקות וערמונים, כרובית בתנור (סטייל אייל שני) ומשום מה גם עוף עם תפוחי אדמה שנדמה לי שרק בתי אכלה ממנו - כולם היו מפוצצים. בגלל שאנחנו בדיאטה ובמהלך השבוע אוכלים בצהריים בעיקר מרק ירקות עם עוף, ובערב סלט עם גבינה וביצה, ארזתי להם את רוב הדברים לקחת הביתה.

אחרי שהם הלכו עם נוקת, שיחקנו קלפי רביעיות כלי תחבורה עם נשמותק וחכמוד והם הלכו לישון מוקדם יחסית (לבקשתה של בתי, שאמרה שערב קודם הם ממש הלכו לישון מאוחר מדי) וישנו טוב בלילה - פרט לחכמוד שנכנס אלי למיטה באמצע הלילה בגלל סיוט.
אצלי הוא כמובן ישן מצוין.
הוא סיפר שהוא קרא בעיתון על אפליקציית "טיק טוק" שגורמת לילדים לעשות דברים מסכני חיים עד כדי התאבדות, ושזה ממש מפחיד אותו ומדיר שינה מעיניו בלילה. כשהרגענו אותו שבטלפונים שלו ושל נשמותק הוריו התקינו תוכנת פיקוח הורים שלא תאפשר לו להיחשף לדברים כאלה, הוא אמר שהוא יודע את זה, אבל דואג לחברים שלו.

בבוקר אחרי ארוחת הקרפים הרגילה הם ביקשו לעשות "עבודות" (הם קוראים לזה "עבודות פרך") בתשלום כי הם חוסכים למשהו שהם רוצים לקנות. T נתן להם לטאטא עלים בגינה, ואחר כך לקטוף ליצ'י - והם נהנו מזה מאד. יש לנו ליצ'י נהדרים השנה.
"שילמנו" להם על זה (5 ש"ח כל אחד על כל אחת מהעבודות) והם היו מאד מרוצים.

אחרי כן שיחקנו קצת טריוויה - וחכמוד נעלב באמצע כי הרגיש שנשמותק יודע יותר ממנו - וקשה לו עם זה, אבל אז התחלפנו והנכדים שאלו את השאלות ו-T ואני ניסינו לענות - ואיפשרנו להם לענות במקומנו כאשר הם ידעו את התשובות, וחכמוד נרגע.

בתי אספה אותם מוקדם יחסית כי הם נסעו לים.
אחר הצהריים ביקרנו אצל הורי (מעבר לגדר) וגם אחי וגיסתי הגיעו באותו הזמן ופטפטנו לנו כולנו שם במשך שעה וחצי בערך - זה היה מאד נחמד, אפילו לא היה חם מדי, ואף הצטיידנו בספריי נגד יתושים מבעוד מועד. T תמיד נעקץ שם, וגם גיסתי.

להפגנה לא הלכנו אבל תמכנו בהם מרחוק.
המצב עגום ורק יהיה יותר גרוע וייקח שנים להתאושש מזה.
לא מאמינה שהממשלה תשכיל לתקן את דרכיה - בעיקר כי מי שעומד בראשה טרוד בעינייניו הפרטיים ומסכל כל רעיון שעלול לקדם או לפאר מישהו שעלול לסכן את מעמדו. מרתיח ומתסכל. נראה מה יהיה.

ושוב......

 שוב הגבלות ושוב הפלת הגזירות על האזרחים כי הממשלה לא השכילה להיערך למרות שהיה לה את הזמן, את הידע, את המוטיבציה.
טוב, ברור שמוטיבציה לא באמת היתה. הם היו עסוקים בשלהם.

עוד לפני שהודיעו שסוגרים את חדרי הכושר, לי נמאס מההתנהלות במועדון הספורט של 'האחוזה' והחלטתי להפסיק ללכת ולא לחדש את המנוי (שמסתיים רשמית בסוף החודש הזה אבל הם חייבים לנו על החודשים בהם היו סגורים).
היה אוסף של דברים שעצבנו אותי (אותנו) - הם הכניסו יותר אנשים ממה שצריך, הם ניטרלו חלק מהמכשירים (כדי לשמור מרחק) ודווקא ניטרלו מכשירים משובחים והשאירו מכשירים מצ'וקמקים פעילים - ולמרות בקשות חוזרות לא החליפו פשוט ביניהם (נכון, זה כבד, תביאו פועל שיעזור!).
השיא היה שהם לא הפעילו מזגן - לא בשבת ולא בראשון. אולי היתה תקלה, אבל יש להם גם מצננים - והתעצלו להכניס אותם ולהפעיל אותם.
בקיצור - נמאס לי והחלטתי שלמרות החום והלחות אחזור להליכות ביישוב בחוץ, עלייה במדרגות בבית ומתיחות ממילא אני עושה עם הגומיות שלי וה-TRX של T.

השבוע השלמנו את ביטול כל הטיסות המתוכננות - תוך שהכרטיסים עצמם שמורים לנו לשימוש עתידי. את החופשה בכפר הנופש בהולנד דחינו בשנה. אולי היינו אופטימיים, אבל נחכה ונראה.

אפליקציית "המגן" הודיעה לי השבוע, שבשבוע שעבר אולי הייתי בקרבת חולה קורונה מאומת. בדקתי ב-timeline שלי (איזה כיף שהגוגל עוקב אחרי) והבנתי שבקניון דרורים הסתובב מישהו שאחר כך התברר שהוא חולה מאומת באותו הזמן שקפצתי ל-BOXIT שבתחנת הדלק שסמוכה לקניון לאסוף את אלבום התמונות שערכתי ל'נוקת'.
אין מה לעשות, האפליקציות האלה לא מספיק מדויקות. כתבתי שלא הייתי בקניון, וזה נמחק מרשימת ה"חפיפות האפשריות" של באפליקציה.
לפחות כן הייתי איכשהו בקרבת מקום, שלא כמו אנשים רבים שקיבלו הוראות כניסה מיידית לבידוד למרות שכלל לא היו היכן שאיכון השב"כ טען שהם היו. שערוריה ממש.

הייתי בטיפול סיני ראשון אצל 'שנטי', שאמרה שמצבי לא כזה גרוע אבל באמת רואים (בלשון, בדופק) שיש בגוף חום כלוא - והתחילה לטפל בזה. בשבוע הבא היא תטפל גם בחיזוק המערכת החיסונית. היא אמרה שבגלל שאני במצב טוב יחסית, הטיפולים עדינים ולא צפויה להיות ריאקציה כלשהי.
בינתיים (טפו חמסה עיגולים) חלף שבוע מאז הפעם האחרונה שהרגשתי לא טוב באופן כלשהו. so far so good.

המצב במדינה - קורונה והשלכותיה, או יותר נכון השלכות הניהול הכושל של המדינה - הולך מדחי אל דחי. וכמו שצפיתי (לצערי) יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה יותר טוב. וזה ישפיע על כולנו. גם כלכלית וגם בריאותית. ובעיקר נפשית.
נמאס כבר לשמוע את ההצהרות ויותר גרוע - ההבטחות שלעולם לא תתממשנה. גועל.

אצל בתי בינתיים הכל בסדר, מבחינת עבודה וילדים ובתי ספר של החופש הגדול והגן - נראה כמה זה ימשיך.

בבוסטון מתחילים עם עוד כמה הקלות - המצב שם טוב יחסית, אולי הכי טוב מכל ארה"ב - אבל עדיין אין מה לדבר על הופעות, אירועים, וכל שאר הדרכים שיש לבני ולכלתי להתפרנס. מזל שהם מצליחים לשמור על התלמידים שלהם דרך זום. אפילו יש פניות חדשות. זה מעודד. הם באמת מסתדרים עם מעט מאד, הזוג הזה. כל הכבוד להם. ו'תינוקי' הוא באמת בונבון של תינוק, מעסיק אותם ומשמח אותם מאד.
הסוגיה המלחיצה שעל הפרק היא עדיין חידוש הויזה של כלתי - ויזת "אמן" שדורשת הוכחות על הופעות, פרוייקטים, כל דבר שמראה שהיא אמנים מבוקשת - ובתקופה הנוכחית אין כלום. האם יתחשבו בזה או שינצלו את זה כדי לסרב? מי יודע?

מחר יש לי בדיקות עיניים באסותא - ממש לא מתחשק לי לנסוע לתל אביב (ואולי להתקע בחסימות כבישים של קבוצה כזו או אחרת - למרות שלבי עם כל המפגינים) אבל אין ברירה. חייבים לעקוב אחר סוגיית הלחץ התוך עיני שלא ברור אם יש לי או אין לי.


ממשיכה עם הכרך הרביעי של 'אן מאבונלי' - זה שעדיין לא קראתי מעולם - והוא לא פחות טוב מהקודמים. מפתיע.

וזהו. זה מה שיש כרגע. בתקווה בכל זאת לקצת אופטימיות בהמשך.

סוג של חזרה לשיגרה

דווקא דלקת הגרון שככה לה די מהר - בשני כבר הרגשתי הרבה יותר טוב ובשלישי שכחתי מכאב הגרון לגמרי.
הרבה מרץ עדיין אין לי, ולא חזרתי לפעילות הגופנית - אבל אני מקשיבה לגוף ולא מכריחה אותו לעשות שום דבר שאין לו נטייה טבעית לעשות. מקווה שביום ראשון אחזור לחדר הכושר. כמובן, אם לא יסגרו אותו בינתיים.
נראה שיש הליכה אחורה מבחינת החזרה לשיגרה - לצערי, בדיוק כפי שצפיתי שיקרה. זהו בהחלט אחד המקרים שבהם אני מצטערת שצדקתי.
אז אנחנו יוצאים רק לאן שצריך ונשארים רק כמה שצריך וכאשר אנחנו לא עם הילדים/נכדים אנחנו עם מסיכות. ונקווה שהן באמת עושות את עבודתן.

לגבי מסיכות - אני היחידה שמרגישה גועל כשאני רואה "מסיכת סנטר" או "מסיכה-מתחת-לאף"? מבחינתי אל תלך עם מסיכה כלל אם אתה מתכוון לעטות אותה ככה!

אני מתקדמת יפה בסידרת ספרי אן מאבונלי, ולהפתעתי הרבה יש עוד ספרים אחרי "אן שרלי". אז את "Anne of windy poplars" אני קוראת עכשיו - בפעם הראשונה.
ככל שאני קוראת עוד ועוד אני תוהה איך קראתי את שלושת הספרים הראשונים כשהייתי ילדה. הספרים מלאים בתיאורים של טבע ופרחים ודימיונות שלפעמים מרגישים לי קצת מוגזמים, אז איך הגבתי אליהם בגילאי תשע, עשר, אחת עשרה כשקראתי אותם? לא ברור. אבל אהבתי אותם, עובדה שזכרתי אותם ואפילו זכרתי ציטוטים שלמים (בעוד קטעי עלילה מסוימים פרחו מזכרוני לחלוטין).
כאשר אסיים את הספר/ים הזה/האלה (בנייד) מחכה לי (בגירסת נייר) ספר מתח קליל שאמא שלי השאילה לי - אחת ממתנות יום ההולדת שגיסתי קנתה בשם כולנו לאבא שלי באפריל.

אתמול קיבלנו בצהריים את הנכדים מבית הספר של החופש הגדול. לשאלתנו איך זה, ענה חכמוד שקייטנה זה כמו לחזור לגן, וזה משמח אותו מאד. איזו הגדרה נהדרת! יוצרים, משחקים, אין מתח ואין מבחנים.
הדבר היחיד שגורע משמחתו הוא שלא כל החברים שלו איתו. האחד - לא ברור מדוע הוריו בחרו לא לשלוח אותו, וזה חבל כי הוא החבר הכי טוב של חכמוד. שניים אחרים נמצאים בבידוד אחרי שהגנים של אחיהם/אחיותיהם הקטנים/ות נסגרו בעקבות חולה קורונה מאומת שנדד ביניהם וקיים חוגים בגן. לא שמעתי על זה בחדשות, על כמה גנים שנסגרו בהרצליה עקב מורה לחוג שהתגלה כחולה קורונה.

הנכדים היו מתוקים כתמיד, וכשחתני החזיר את נוקת מהגן היא שמחה וצהלה לקראתנו. היא אפילו הצליחה לצעוד אלי כמה צעדים באופן עצמאי. או טו טו הולכת לבד. וכמובן על כל הישג כזה מצפה למחיאות כפיים.

בבוסטון בני וכלתי ותינוקי מסתדרים כמיטב יכולתם, יוצאים החוצה לפארקים ומחלקים את יומם בין שיעורי מוסיקה פרטיים בזום, הופעות מוקלטות בפייסבוק וביוטיוב, והרבה מאד זמן איכות עם תינוקי. הקטן כמובן בעננים מהנוכחות ותשומת הלב העצומה של הוריו, אבל אני דואגת שהם לא יתחילו להשתגע שם מבדידות ושעמום.
כלתי צריכה לחדש עוד מעט את ויזת העבודה שלה (מה שנקרה "ויזת אמן") ובין תקופת הקורונה - ללא הופעות - לתקופת הלידה (בלי הרבה הופעות) - אין לי מושג אם יש לה מה להגיש בכלל. נראה לי שזה הדבר שהכי מדאיג אותם (ואותנו) בעת הזאת.
ולא רק שאין שיפור במצב הקורונה, יש הרעה - גם אצלנו וגם בארה"ב.
מה יהיה?

בחזרה לנושא הבריאות שלי - בהגיע מים עד נפש קבעתי עם 'שנטי' כמה טיפולים לאבחון וטיפול סיני. כבר אחרי שיחת הטלפון שלנו היא שלחה אותי לקחת כורכומין ולשתות מי כרוב (שזו, אגב גזירה שהציבור - כלומר אני - לא יכול לעמוד בה, זה מגעיל ומבחיל מדי). היא אמרה להפסיק עם ויטמין C כי נשמע מכל מה שעבר עליו בחודשים האחרונים שיש לי בגוף חום שלא מצליח לצאת, וויטמין C מכניס עוד חום. כמובן שכל זה בסינית (באמת!) מבחינתי. אגיע אליה ביום שני ונראה מה היא תראה (בדופק ובלשון).

חברתי 'מחברת' עוברת דירה השבוע לאחר שהצליחה למכור את הבית המשותף לה ולגרוש שלה. לא קל לעשות את כל זה לבד, ואני מנסה לפחות להיות כאן להקשיב ולעודד בכל פעם שהיא חווה ממש נפילה באנרגיות ובמצב הרוח (וזה קורה לא מעט).
בנוסף אחת הבנות שלה, שהיתה אמורה להתחתן במאי ודחתה לאוגוסט עכשיו כנראה שוב תצטרך לדחות/לבטל עם הגזירות החדשות. כל כך מבאס........

הערב בתי ומשפחה לא יגיעו לארוחה, יש להם יום הולדת בצד של חתני, אז T הזמין את משפחת 'שותפנו' ו'שריתה'. מקווה שיהיה נחמד......די בטוחה שיהיה נחמד.
יאללה רק בריאות!