השבוע עדיין לא הייתי לגמרי במיטבי וזה קצת הטריף אותי.
זה לא פה ולא שם. מוזר נורא.
בראשון לפנות ערב הרגשתי טוב ויצאתי להליכה והיה ממש בסדר, אבל למחרת כבר הרגשתי מפורקת לגמרי.
חשבתי: איך אצא לטיול בששי הקרוב במצב כזה?
לא בטוח שאוכל.
זה טיול ה"נשים" הראשון של השנה....וכל כך חיכיתי לו כבר.
בששי קבענו שהנכדים יגיעו אלינו (וגם לישון כמובן) אבל בתי וחתני לא יהיו בארוחה.
הם רצו קצת זמן לבד לעצמם, ובאמת באמצע השבוע הם בטירוף של עבודה וילדים - היא עובדת במחלקה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בבקרים, ואז נמצאת עם הילדים אחרי הצהריים, ואז כשהוא חוזר מהעבודה לפנות ערב היא יוצאת שוב לקליניקה הפרטית.
וגם בימי ששי, לפעמים עד ארבע או חמש אחרי הצהריים.
ובסופ"ש הם נהנים ביחד כמשפחה, אבל אז לא נשאר באמת זמן איכות זוגי.
אז שמחתי כשהם ביקשו, ותכננו ארוחת ערב רק להורי ולנכדים.
בסוף כשבתי הביאה את הילדים אלינו חתני עוד היה בביקור אצל אחותו הגדולה, שמאושפזת בסוף הריון עם תאומים עם חשש להרעלת הריון....אז בתי נשארה לארוחה, ואחרי האוכל ארזה לו מטעמים בקופסא ונסעה הביתה.
כך שגם היה להם זמן איכות זוגי וגם נהנינו להיות איתה בארוחה. רק חתני היה חסר.
לא שמעתי מאז על מצבה של אחותו....מקווה שהכל יהיה בסדר.
יש לה בן ובת מעט צעירים יותר מחכמוד ומנשמותק, ועכשיו תאומים בנים בדרך........זו ממש מהפיכה.
הם יצטרכו לעבור דירה, להחליף רכב, להתארגן לטפל בכולם........לא פשוט בכלל.
הארוחה עברה בנעימים והילדים עלו לישון, והורי הזמינו מונית חזרה מבעוד מועד (בימי ששי קשה להשיג כאן באזור מונית מעכשיו לעכשיו) ונסעו הביתה בסביבות תשע וחצי.
ממש מרוצה לראות שהם עצמאיים ומסתדרים וגם משתתפים בחוגים באחוזה, שומעים הרצאות, ממשיכים את שגרת ההתעמלות שלהם.....
וגם לאחרונה יצא להם להיפגש עם חברים וותיקים (שמזה אמא דווקא לא ממש מתלהבת, אבל אבא מאד שמח).
בשבת בבוקר בזמן ארוחת הבוקר המסורתית של קרפים עם נוטלה, הקראתי לחכמוד ונשמותק מספר תעלומת החטיפה המסתורית החדש. סיימנו את הספר הראשון, והשגתי עוד שלושה ספרים בסידרה - לאו דווקא בסדר כלשהו, וחכמוד ביקש שנתחיל דווקא עם מספר 7.
אינני יודעת מה יהיה בהמשך, אבל התעלומה הראשונה בספר היתה ממש קשה לפענוח, לא רק לילדים, והסתמכה על לוח השנה הגרגוריאני, ועל חודש פברואר שפעם בארבע שנים יש בו 29 יום.
קצת הרגיז אותי שבספר ילדים נדרש פתרון כזה.....
למרות שגם בספר הראשון היתה תעלומה אחת שדרשה ידע בגיאומטריה....וגם אותה לא הצלחנו לפתור.
הבעייה איננה שלא הצלחנו לפתור - הבעייה היא כאשר גם כשמספרים לנו את הפתרון, זה עדיין לא אומר לילדים כלום.
לא נורא, מקווה ששאר התעלומות בספר לא תהיינה כאלה, או שהם פשוט יאבדו עניין.
למרות שלא הרגשתי מצויין, התעמלתי בקאנטרי אימון מלא, ואז נחנו בשאר השבת.
הבנתי מהורי שאחרי הצהריים בתי וחתני והילדים באו לבקר אצלם באחוזה, ומאד מאד שמחתי.
הילדים כל הזמן מבקשים לבקר אצלם, וסוף סוף בתי וחתני התפנו לעניין.
אני כל הזמן מסבירה לבתי שזה לא מכביד או מעיק על הורי, שאמנם אוהבים את השגרה שלהם ואת השקט שלהם, אבל אותם ואותנו הם תמיד שמחים לארח.
בינתיים השבוע נפגשתי עם 'מחברת', שגם היא לא במיטבה - אבל נפשית, לא פיסית - אבל לזכותה ייאמר שהיא מנסה לשפר ולהתעודד ולבנות לעצמה חיים טובים ושמחים.
היא אפילו כועסת על עצמה כשהיא בנפילה, מצפה מעצמה "לצאת מזה כבר", ואני חושבת לעצמי (וגם אומרת לה) - עבר עלייך מכבש. בעלך עזב בפתאומיות, בלי הודעה מוקדמת, בלי סיבה נראית לעין ובלי כל נכונות לנסות לדבר על זה או לטפל בזה. את מתמודדת באופן מעורר התפעלות. אבל הגיוני שאת עדיין מפורקת מזה. במיוחד בימי הולדת של הנכדים, כפי שהיה השבוע, שבו את נאלצת לשהות איתו בכפיפה אחת במשך כמה שעות. ברור שזה מפיל. פרגני לעצמך קצת........
מעניין לעניין באותו עניין, נפגשתי גם עם חברתי 'אורה', שמצבה הנפשי תמיד לא טוב.
סיפור ארוך יש שם, שלא זוכרת אם אי פעם סיפרתי אותו כאן. אוהבת אותה והיא אותי וטוב לנו להיפגש, אבל מכביד - אז זה לא קורה לעיתים קרובות מדי.
והפעם הפגישה גם התארכה מאד....נראה היה שהיא לא רוצה שזה יסתיים, ואני זרמתי איתה.....
בשלישי לא הצלחתי לצאת להליכה, שוב הרגשתי ירודה - וכבר קצת התחלתי להילחץ מזה. מה קורה אתי?
ואז הלילה שלשלתי כל הלילה וגם הבוקר והתקשיתי בכלל לצאת מן המיטה. הייתי על הפנים.
עכשיו קצת יותר טוב אבל לא מעזה להתרחק מהבית (ומהשירותים)........וירוס? משהו אחר?
זה לא פה ולא שם. מוזר נורא.
בראשון לפנות ערב הרגשתי טוב ויצאתי להליכה והיה ממש בסדר, אבל למחרת כבר הרגשתי מפורקת לגמרי.
חשבתי: איך אצא לטיול בששי הקרוב במצב כזה?
לא בטוח שאוכל.
זה טיול ה"נשים" הראשון של השנה....וכל כך חיכיתי לו כבר.
בששי קבענו שהנכדים יגיעו אלינו (וגם לישון כמובן) אבל בתי וחתני לא יהיו בארוחה.
הם רצו קצת זמן לבד לעצמם, ובאמת באמצע השבוע הם בטירוף של עבודה וילדים - היא עובדת במחלקה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בבקרים, ואז נמצאת עם הילדים אחרי הצהריים, ואז כשהוא חוזר מהעבודה לפנות ערב היא יוצאת שוב לקליניקה הפרטית.
וגם בימי ששי, לפעמים עד ארבע או חמש אחרי הצהריים.
ובסופ"ש הם נהנים ביחד כמשפחה, אבל אז לא נשאר באמת זמן איכות זוגי.
אז שמחתי כשהם ביקשו, ותכננו ארוחת ערב רק להורי ולנכדים.
בסוף כשבתי הביאה את הילדים אלינו חתני עוד היה בביקור אצל אחותו הגדולה, שמאושפזת בסוף הריון עם תאומים עם חשש להרעלת הריון....אז בתי נשארה לארוחה, ואחרי האוכל ארזה לו מטעמים בקופסא ונסעה הביתה.
כך שגם היה להם זמן איכות זוגי וגם נהנינו להיות איתה בארוחה. רק חתני היה חסר.
לא שמעתי מאז על מצבה של אחותו....מקווה שהכל יהיה בסדר.
יש לה בן ובת מעט צעירים יותר מחכמוד ומנשמותק, ועכשיו תאומים בנים בדרך........זו ממש מהפיכה.
הם יצטרכו לעבור דירה, להחליף רכב, להתארגן לטפל בכולם........לא פשוט בכלל.
הארוחה עברה בנעימים והילדים עלו לישון, והורי הזמינו מונית חזרה מבעוד מועד (בימי ששי קשה להשיג כאן באזור מונית מעכשיו לעכשיו) ונסעו הביתה בסביבות תשע וחצי.
ממש מרוצה לראות שהם עצמאיים ומסתדרים וגם משתתפים בחוגים באחוזה, שומעים הרצאות, ממשיכים את שגרת ההתעמלות שלהם.....
וגם לאחרונה יצא להם להיפגש עם חברים וותיקים (שמזה אמא דווקא לא ממש מתלהבת, אבל אבא מאד שמח).
בשבת בבוקר בזמן ארוחת הבוקר המסורתית של קרפים עם נוטלה, הקראתי לחכמוד ונשמותק מספר תעלומת החטיפה המסתורית החדש. סיימנו את הספר הראשון, והשגתי עוד שלושה ספרים בסידרה - לאו דווקא בסדר כלשהו, וחכמוד ביקש שנתחיל דווקא עם מספר 7.
אינני יודעת מה יהיה בהמשך, אבל התעלומה הראשונה בספר היתה ממש קשה לפענוח, לא רק לילדים, והסתמכה על לוח השנה הגרגוריאני, ועל חודש פברואר שפעם בארבע שנים יש בו 29 יום.
קצת הרגיז אותי שבספר ילדים נדרש פתרון כזה.....
למרות שגם בספר הראשון היתה תעלומה אחת שדרשה ידע בגיאומטריה....וגם אותה לא הצלחנו לפתור.
הבעייה איננה שלא הצלחנו לפתור - הבעייה היא כאשר גם כשמספרים לנו את הפתרון, זה עדיין לא אומר לילדים כלום.
לא נורא, מקווה ששאר התעלומות בספר לא תהיינה כאלה, או שהם פשוט יאבדו עניין.
למרות שלא הרגשתי מצויין, התעמלתי בקאנטרי אימון מלא, ואז נחנו בשאר השבת.
הבנתי מהורי שאחרי הצהריים בתי וחתני והילדים באו לבקר אצלם באחוזה, ומאד מאד שמחתי.
הילדים כל הזמן מבקשים לבקר אצלם, וסוף סוף בתי וחתני התפנו לעניין.
אני כל הזמן מסבירה לבתי שזה לא מכביד או מעיק על הורי, שאמנם אוהבים את השגרה שלהם ואת השקט שלהם, אבל אותם ואותנו הם תמיד שמחים לארח.
בינתיים השבוע נפגשתי עם 'מחברת', שגם היא לא במיטבה - אבל נפשית, לא פיסית - אבל לזכותה ייאמר שהיא מנסה לשפר ולהתעודד ולבנות לעצמה חיים טובים ושמחים.
היא אפילו כועסת על עצמה כשהיא בנפילה, מצפה מעצמה "לצאת מזה כבר", ואני חושבת לעצמי (וגם אומרת לה) - עבר עלייך מכבש. בעלך עזב בפתאומיות, בלי הודעה מוקדמת, בלי סיבה נראית לעין ובלי כל נכונות לנסות לדבר על זה או לטפל בזה. את מתמודדת באופן מעורר התפעלות. אבל הגיוני שאת עדיין מפורקת מזה. במיוחד בימי הולדת של הנכדים, כפי שהיה השבוע, שבו את נאלצת לשהות איתו בכפיפה אחת במשך כמה שעות. ברור שזה מפיל. פרגני לעצמך קצת........
מעניין לעניין באותו עניין, נפגשתי גם עם חברתי 'אורה', שמצבה הנפשי תמיד לא טוב.
סיפור ארוך יש שם, שלא זוכרת אם אי פעם סיפרתי אותו כאן. אוהבת אותה והיא אותי וטוב לנו להיפגש, אבל מכביד - אז זה לא קורה לעיתים קרובות מדי.
והפעם הפגישה גם התארכה מאד....נראה היה שהיא לא רוצה שזה יסתיים, ואני זרמתי איתה.....
בשלישי לא הצלחתי לצאת להליכה, שוב הרגשתי ירודה - וכבר קצת התחלתי להילחץ מזה. מה קורה אתי?
ואז הלילה שלשלתי כל הלילה וגם הבוקר והתקשיתי בכלל לצאת מן המיטה. הייתי על הפנים.
עכשיו קצת יותר טוב אבל לא מעזה להתרחק מהבית (ומהשירותים)........וירוס? משהו אחר?
