הימים האלה

הימים האלה של החזרת החטופים ממש מטלטלים עבורי. 

מחברת הגדירה זאת היטב, כשאמרה שעבור אנשים רבים זו אחת התקופות הקשות של המלחמה, למרות שאלה לכאורה ימים של בשורות טובות. מעניין. 

ההתרגשות על חזרתם ועל איחוד המשפחות מהולה בדאגה ועצב על הנותרים וגם דאגה על השבים - איך תהיה קליטתם בחזרה. ודאגה כמובן לאלה שחזרו במצב לא טוב. 

נותרו עוד החטופים שאמורים להיות מוחזרים היום, ואחר כך אולי ימשיכו את ההפוגה פלוס החזרת חטופים עוד כמה ימים. ועדיין נשארו שם רבים כל כך. ולכו תדעו באיזה מצב נפשי וגופני הם, באילו תנאים הם מוחזקים, ומה יהיה. 

וברור שיש לנו עוד כל כך הרבה "עבודה" בעזה עד שניתן יהיה לומר שהשתלטנו. אנחנו עוד רחוקים מזה. ביחד ננצח? ביחד אולי נלקק את פציענו (תיאו, הרשיתי לעצמי לצטט אותך). 

אני משתדלת לא להיות דבוקה לטלוויזיה/רדיו בימים אלה ורק להתעדכן כשקורה משהו. 

בשאר הזמן ממשיכה את השיגרה שלי, של הספורט ומטלות הבית, סדרות בטלוויזיה - ודווקא בימים אלה לא מצליחה לקרוא. מקווה לחזור לזה. 

בששי בתי ומשפחתה היו אצל חמותה לרגל יום הולדתה של גיסתה הצעירה, אז במקום להכין ארוחה לקחנו את הורי ל"בורגר" טעים לא רחוק מכאן. במקור תכננו לקחת אותם ל-BP על כביש החוף ביציאה מנתניה,  ואף התקשרתי אליהם יום קודם כדי לבדוק אם הם פתוחים בצהריים ואם כדאי להזמין שולחן. הבחורה שענתה לי בדקה ואמרה שאנחנו יכולים פשוט להגיע בשעה שציינתי, אבל כשהגענו התברר שהם עבדו בבוקר וכעת הם סוגרים כבר. כל כך מוזר. אז נסענו לבורגר השני (בורגר סלון ליד קדימה) ונהניתי כולנו מאד. וזאת למרות שהגב של אבא היה דאוב מאד באותו היום. מאז הוא נח ולא מנסה להתעמל עדיין, ולאט לאט הכאב שוכך. 

בשבת בתי רצתה מאד שניפגש, אמרה שהיא מאד מתגעגעת וזה ריגש אותי משום מה - אולי כי כל דבר בתקופה הזאת מרגש אותי - וחשבנו אולי גם כן לצאת לאכול יחד צהריים, אבל בסוף נשמותק לא הרגיש טוב וכל העניין בוטל, אז בכל מקרה קבענו שהם יבואו בששי הקרוב, ואם יסתדר להם אחר צהריים פנוי הם יודיעו שנוכל לקפוץ לבקר. 

כבר כמה זמן שאני סובלת מיבלת כואבת בין בהונות הרגל השמאלית (ברור שהשמאלית, איך לא?) ולמרות שאני משתמשת במפריד אצבעות, זה לא עובר. אז הרוקחת שלי הציעה פלסתרים מיוחדים שמרפאים את זה, הבעייה היא (והיא הזהירה אותי כמה וכמה פעמים מראש) שזה מאד מאד כואב. בעצם, לא ניתן באמת ללכת כאשר אני עם הפלסתר הזה. זה עושה כאבי תופת. 

כיון שאני לא מסכימה לוותר על הספורט, החלטתי בינתיים שאני שמה את הפלסתר רק בערב, לאחר המקלחת האחרונה (אחרי כל פעילות ספורט אני מתקלחת) ומשאירה את זה עד הבוקר - ואז מורידה לקראת ההליכה לחדר כושר. אלה לא הוראות השימוש אבל אחרת זה בלתי אפשרי עבורי. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת (אחרי שבשבוע שעבר זה לא הסתדר) וזה היה ממש טוב. מקווה שיצליח לנו גם בשבוע הבא. היא ראתה שאני עונדת את הדיסקית של "הלב שלי שבוע בעזה" ושאלה איפה השגתי, כי החבר שלה מאד רוצה כזה. T הזמין את זה און ליין ממטה התמיכה בחטופים, וכיון שניתן להזמין מינימום 10 דיסקיות בכל הזמנה, יש לנו לתת למי שרוצה. אז נתתי לה אחת. 

בין שאר הפעילויות היום יומיות שלי אני גם מידי פעם מסייעת ל-T סיוע טכני עם אתר האינטרנט שהוא בונה לאיש המדרסים. אנחנו באמת מהווים צוות לעניין בדברים האלה. 

הבוקר עשיתי בדיקות דם אליהן קיבלתי הפניה מהדיאטנית שלי, שלא הבינה מדוע 'רופאהחדשה' לא עשתה זאת, כי מזמן לא עשיתי בדיקות. הסברתי לה שמשום מה 'רופאהחדשה' מקמצנת בבדיקות, ועושה לי "פרצוף" בכל פעם שאני מבקשת. תכל'ס זו היתה אמורה להיות היוזמה שלה לשלוח אותי פעם בשנה לבדיקות. מילא. התברר שהדיאטנית יכולה להפנות אותי בעצמה לרוב הבדיקות החשובות (סוכר, כולסטרול, תפקודי כבד, בלוטת התריס ועוד) אז היא עשתה זאת בעצמה. נראה מה תהיינה התוצאות. כשהייתי במעבדה קפצה לאחות פתאום בדיקה נוספת, שדווקא 'רופאהחדשה' הפנתה אותי אליה לפני שנתיים ולא ידעתי ממנה בכלל. משהו אימונולוגי או אנדוקרינולוגי, האחות אמרה. מוזר, מעניין מה זה. נראה כשתגענה התוצאות..........

לאחרונה 'מיינקוני' מגיע לעיתים קרובות יותר לשכב עלי בלילה וזה אושר גדול לחבק אותו תוך כדי שינה. 

עכשיו הוא מכורבל כאן על כיסא לידי. ההנאות הקטנות של החיים. 

רגע לפני שאולי

רגע לפני שאולי נתרגש ונזכה להתחלת ההחזרה של החטופים...

רגע לפני התנעת התהליך שאולי יהיה הסנונית הראשונה בסידרה שלבסוף תחזיר את כולם - כולל כולם, כולל גופותיהם של גולדין ושאול ואת מנגיסטו ולא זוכרת את שמו של הנוסף - ואולי יהיה עוד מפח נפש שיהיה קשה להתאושש ממנו.

אם אני ככה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה עובר על המשפחות - אלה שיודעות שיקיריהן לא יוחזרו היום, ואלה שמקוות כי הודיעו להם שכן.........

בתוך כל הלחץ והדאגה לקראת שעות אחר הצהריים ואולי אולי (הלוואי הלוואי) התחלת שחרור החטופים הראשונים... אני שוב מתיישבת לשרבט לעצמי. 

לא ישנתי טוב הלילה, כמו ברוב הלילות בשבועות האחרונים, וחלמתי חלומות מוזרים, כמו ברוב הלילות. 

באחד מהם היה איש לא צעיר במיוחד עם חלוק לבן שנכנס לחדר השינה שלנו בלילה ונעמדמעל המיטה שלנו עם סכין שלופה בידו מתכונן לתקוף. T אמר שממש בכיתי מתוך שינה. אני זוכרת שבחלום צעקתי "אמאל'ה! אמאל'ה! אמאל'ה! ". אבל לא התעוררתי. 

בחלום השני הייתי ליד הרכב שלנו במוסך בנתניה (שם תוקן הרכב בשבוע שעבר), ובחור ובחורה ניגשו אלי וגנבו לי את התיק ועוד דברים מהרכב. כשניסיתי להיאבק בהם, הבחורה ניסתה לשכנע אותי לוותר לה, כי זה לטובת המפונים מהעוטף! התחלתי לצעוק עליה שאני אחליט מה לתרום להם, וכבר תרמתי לא מעט....לא זוכרת את ההמשך.  

בתחום הבריאות והוירוסון שתקף אותי בתחילת השבוע אני מרגישה שהבראתי לגמרי. T, לעומת זאת, שהתאושש הרבה יותר מהר ממני, דווקא אתמול בצהריים הרגיש פתאום מאד לא טוב. אבל גם מזה הוא התאושש.  

גם בתי לא הרגישה טוב השבוע. פתאום יום אחד התכסה גופה בפריחה מגרדת, ואחר כך התחילה להרגיש קצת חולה. היא לקחת טיפול פניסטיל שהיו לה בבית, הפריחה נעלמה אבל למחרת חזרה. רופא עור און ליין רשם לה תרופה אחרת (TELFAST) ואתמול היא דיווחה שהיא בסדר. עוד מעט אשאל מה קורה איתה היום. 

יש לגיסתה הצעירה יום הולדת אז הם מוזמנים לחמותה, ואנחנו ניקח את הורי למסעדה בצהריים. אבא אמנם עם כאב גב שוב, כנראה הגזים קצת עם הפעילות אתמול, אבל לשאלתי לא ויתר על יציאה למסעדה. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

הבוקר יצאנו להליכה במושבים בסביבה, כי בששי חדר הכושר שלנו נפתח רק בשמונה ואנחנו אוהבים לצאת בסביבות שש לפעילות הספורט שלנו. היתה קרירות נעימה ושמש זרחה לאיטה ונהניתי מאד. 

בימים אלה אין הרבה עבודה ל-T ולשותפנו בתחום הייעוץ העסקי. יש את הפעילות השוטפת עם הלקוחות הקבועים שלהם, שבחודשים האלה מתקשים לשלם להם כמובן, אבל T חייב לעבוד, להיות עסוק ולהפעיל את הראש, אז בעידודי התחיל לתת ייעוץ בתרומה לאיש המדרסים שלי. 

כבר כמה שנים שאני לקוחה של האיש היקר הזה, עליו קבלתי המלצות חמות משריתה, כי הוא זה שמייצר את המדרסים המיוחדים לבת שלהם, שסבלה מסרטן בברך בילדותה ובעקבות הניתוח יש לה צליעה קשה ובעיות בכף הרגל. שריתה דיווחה שהוא הגון ומקצועי מאד, ולמרות שהעסק שעבד בו היה בתל אביב (ואני שונאת לנסוע לתל אביב), מרגע שהתחלתי להיות לקוחה שלו, היה לי ברור שרק אצלו אני עושה מדרסים. כבר סיפרתי כאן כמה פעמים איך הוא הציל אותי מכל מיני כאבים ובעיות בכף הרגל (בעיקר השמאלית מאד בעייתית אצלי). 

לאחרונה נודע לנו שהוא היה שכיר במקום בו הוא היה מקבל אותנו, ואתרע מזלו שהוא עזב ופתח עסק משלו כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, ועוד לפני המלחמה העסק לא ממש הצליח להתרומם. T ושותפנו שוחחו ביניהם על הצורך לעזור לו, אבל לא קרה עם זה שום דבר - עד נסעתי אליו עם T לפני כמה שבועות במחשבה שעלי להחליף כבר מדרסים. הוא בדק והתברר שהמדרסים שלי עדיין בסדר, לפחות לעוד חצי שנה (כן, הוא כזה - לא ייקח כסף סתם אם אין צורך עדיין) אבל אז האצתי ב-T לדובב אותו לגבי מצב העסק ולהציע לו עזרה, ללא תשלום. הוא מאד הופתע ובהתחלה התעקש על תשלום, אבל T הסביר לו שהוא יודע שהוא מתקשה כרגע, וממילא הוא זקוק לתעסוקה ואין לו כרגע צורך דחוף בכסף, וישמח לעשות זאת בתרומה.

לשמחתי הבחור נענה ברצון, הפנה את T אל אשתו - שהיא זו שמנהלת את כל נושא הפרסום והשיווק של העסק - ומאז הם עובדים יחד ונשמע שהם מאד מרוצים. שניהם כמובן מלאי תודה על העזרה הבלתי צפויה שנפלה בחיקם, לא כל כך מבינים מאיפה מגיע להם כל הטוב הזה. T הסביר שזו היתה היוזמה שלי, ואני הסברתי שאנשי עסקים הגונים ומקצועיים ונחמדים וישרים כמוהו אין הרבה, וחשוב לי מאד שהם ישגשגו ויצליחו. אני מאד מאד מקווה שאכן העזרה של T תביא לו את הצמיחה לה הוא זקוק כדי להרים את העסק שלו. 

עוד חדשות טובות ששמענו אתמול, הן שכלתי קיבלה "גיג" לנגן בראש השנה האזרחי עם תזמורת בארוק נחשבת בבוסטון. זו היתה תזמורת שהיא ניסתה להתקבל אליה לפני כמה שנים ואז נשלל רישיון העבודה שלה במסגרת קשיי קבלת הויזה, ועכשיו שהוחזר לה רישיון העבודה (לקראת קבלת ויזה, בתקווה) והיא שוב יכולה לעבוד - הם הזמינו אותה לקונצרט החגיגי. אושר גדול, ממש. והמזל הגדול הוא שהחזרות מתחילות ביום לאחר שנחזור מחופשתנו איתם בפלורידה. 

אתמול בני וכלתי חגגו את THANKSGIVING בביתם עם השכנים החברים שלהם (אלה שגם להם יש ילד אוטיסט). מהתמונות רואים שהיה מאד נעים ושמח. בני וכלתי שונאים הודו, אז הם הכינו את הארוחה המסורתית עם עופות במקום, ויצא מאד מוצלח. 

נזכרתי איך המשפחה שלי הוזמנה בכל שנה לסעודת THANKSGIVING למשפחתה של חברת ילדותי ג'ינג'ית (שעכשיו גרה בסיאטל אבל אז שתינו גרנו בפרבר של לוס אנג'לס). בנוסף לאוכל המסורתי הם היו גם מסתופפים סביב פסנתר הכנף שעמד בסלון וכולנו היינו שרים כל מיני שירים..........היה תמיד מאד שמח. זכרונות.......

עוד מעט נצא אל הורי לעבור על עוד כמה תהליכים ביורוקרטיים שאבא שלי עושה מידי שנה, וביחד נצא איתם למסעדה. 

והנה הצלחתי להסיח את דעתי מעט מהלחץ לקראת מה שעומד - או לא עומד - לקרות אחר הצהריים. 

בתקווה שיהיה טוב. 

בכל זאת לכתוב

אני שמה לב שיש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב בבלוג. 

והנה אני משרבטת לי, בלי לדעת אם בסוף ייצא מזה פוסט - כי הבלוג הזה הוא היומן שלי, וברור לי שאתבאס מאד אם לא אתעד לעצמי את מה שעובר עלי בתקופה הזאת. 

אני מוצאת את עצמי נובחת על הטלוויזיה או על הרדיו (כאשר T מקשיב) - וממש מתעצבנת על כך שהם לא מקשיבים לי. "הם" הפוליטיקאים, חלק מהעיתונאים, הרבה "הם"ים יש שמביאים לי את הסעיף. 

כשאני שומעת סיפורים של נפגעי השבעה באוקטובר, המפונים, השכולים, משפחות החטופים - לבי יוצא אליהם, ולפעמים אני בוכה. עדיין. 

הגיעו הדיסקיות ש-T הזמין בתרומה למאבק החזרת החטופים. לא שאני זקוקה לדיסקית סביב הצוואר כדי לחשוב עליהם כל הזמן. אבל מקווה שהתרומה עוזרת למאבק. 

אני לא רוצה לשמוע את כל הקשקשת לגבי העיסקה שאולי ואולי לא תצא לפועל, החטופים שאולי ואולי לא ישוחררו, ותוך כמה זמן ובאיזה מצב....זה מדכא ומחרפן אותי. דברו על זה כשהם יהיו כאן. 

ועל השרים ה"נפלאים" שלנו והקיסר הדגול בראשם אני בכלל לא רוצה לדבר. 

ברוח התקופה T הגיש בקשה לרישיון נשק. היה לו במשך שנים רישיון וגם אקדח (שהיה שמור היטב בכספת ראויה בבית), אבל אי אז לפני כעשר שנים היתה מדיניות הפוכה מזו של היום, לא חידשו לו את הרישיון ואף דרשו ממנו להפקיד את האקדח בתחנת המשטרה. אז מאז אין לו אקדח ואין לו רישיון, וכעת ביקש שוב. הוא ביקש גם ממני להוציא רישיון נשק. כנראה שהמשרדים השונים שמטפלים בזה עמוסים עד מאד (הבנתי שכמות הבקשות שהגיעה אליהם כעת שווה לכמות הבקשות במהלך עשרים השנים האחרונות) - הוא עדיין לא קיבל אישור, ואני אפילו לא קיבלתי עדיין את האישור על השירות הצבאי שלי. הייתי בכלל בספק אם יתנו לי רישיון נשק, אבל הוא טוען שמשום שהייתי קצינה (השתחררתי בדרגת סגן במינוי סרן) יש סיכוי שכן. נראה. 

בינתיים הוא ו'שותפנו' רכשו מן אקדח גז מדמיע שכזה, שנראה מאד מצ'וקמק. T ניסה להכניס את קפסולת הגז לאקדח והקפסולה היתה כנראה תקולה, והאקדח התיז לכל עבר, כאשר גם אני, גם שותפנו וגם T הותקפנו בגז מדמיע. אם זה לא היה כל כך נורא זה היה מצחיק. בתכל'ס, זה היה מאד מצחיק. היינו מנוטרלים במשך די הרבה זמן. 

קפסולת הגז השנייה היתה תקינה. בכל מקרה קבלנו הצגת תכלית עד כמה הדבר הזה יעיל. 

לקח המון זמן עד שהפסקנו להשתעל ולדמוע, ואחר כך לקח כמעט יום שלם עד שהפסיק לשרוף לנו בכל פעם שבטעות נגענו בעין או באף או בפה....למרות שרחצנו היטב את הידיים עם סבון הרבה מאד פעמים. מה שמוזר, הוא שזה לא השפיע כלל על 'מיינקוני'....

סיימתי לקרוא את 'אינטימיות'. אני חושבת שהוא ספר טוב. שונה במקצת. גרם לי לחשוב לא מעט על כל נושא הדין הבינלאומי  ובעיקר בית הדין הבינלאומי בהאג - וכמה הוא מוטה כנגד מדינות אפריקה בעיקר (או שרק משם מסגירים מנהיגים שפשעו) וכמה קל לעשות בו חוסר צדק. גם את מערכות היחסים השונות בספר היא כתבה היטב. בקיצור, ספר טוב. אני יודעת שאני נשמעת מסוייגת - אבל ככה זה. 

הורדתי אבל טרם התחלתי לקרוא את "THE MYSTERIOUS BAKERY ON RUE DE PARIS" מאת EVIE GAUGHAN. נראה לי שהוא אמור להיות קליל, מעין "ספר מטוסים" שכזה. 

ימי תחילת החורף האלה הביאו איתם תופעות מעניינות, כמו היכולת של שני החתולים שלי לשבת קרובים זה לזה. 

עוד במאפייני החורף הפתאומי: גם T וגם אני פתאום הרגשנו יום אחד השבוע, שאנחנו מתחילים להיות חולים. היתה מן תחושת איכס שכזו, הראש כאב, הבטן עשתה בלגנים.....

אצל T זה החזיק יום אחד (אפילו פחות) והוא קם לגמרי תקין למחר בבוקר. אצלי עדיין לא ברור מה קורה עם זה. אני מתעמלת כרגיל ומתפקדת כרגיל, אבל זה כל הזמן מרחף לידי, בתוכי, מעליי.....

אבא די בסדר, לא מזהיר אבל גם לא גרוע. גם זו לטובה. הורי הגיעו לארוחת ששי ואפילו לא הזדרזו לבקש לחזור הביתה. בתי והמשפחה גם היו, והיה ממש טוב להיות כולנו ביחד. הנכדים לא נשארו לישון - חכמוד לא רצה ונשמותק לא רצה להישאר אצלנו לבד. מילא, מבינה את זה לגמרי. יש לילד עכשיו את שיגרת הבוקר שלו - הוא מתאמן (מאד מטפח את הגיזרה ואת הכושר) ומשחק און ליין עם חברים......לא מתאים לו סבא וסבתא בשבת בבוקר. זה בסדר. 

ישבתי עוד קצת עם אבא על הביורוקרטיות שלו, ובהדרגה אני לומדת את כל "התורה" של איך לנהל את העניינים שלהם, בעת הצורך. 

הרכב שלנו שוב היה בתיקון במוסך של סיטרואן - שוב נשרף המנוע של המתזים של המגבים. T נבח עליהם שזו כבר הפעם השלישית שזה קורה, והגיע הזמן שהם יבינו מדוע, ולא רק יחליפו בכל פעם את החלק התקול. הפעם הם נתנו לנו רכב חלופי נורמלי, וטענו שמצאו קורוזיה בכבלים או משהו כזה - נראה כמה זמן התיקון הפעם יחזיק מעמד. 

לא זוכרת אם סיפרתי אבל הזמנו טיסה לבוסטון לביקור אצל בני באמצע דצמבר (ברררררר ❄️) , ויחד איתם אנחנו אפילו מתכננים לנפוש כמה ימים במיאמי (החמימה ☀️) ולחגוג שם את יום הולדתו ה-40 של בני. הכל "בעזרת השם" כמובן, כי הכל עשוי להשתנות ו/או להתבטל. אבל זו התכנית. סביבוני, שסלח לנו שלא הגענו בסוף בהאלווין, מזכיר לנו בכל שיחה עכשיו שאנחנו מגיעים אליהם בחג המולד. מתוקי כזה. 

זהו, נראה לי שעמדתי במשימת התיעוד של מה שעבר עלי בימים האחרונים. 

מאחלת לכולנו שיהיה טוב יותר מעכשיו וטוב יותר מכל החודש וחצי האחרונים וטוב יותר מכל השנה האחרונה והשנים האחרונות...........אבל העובדה שאני מאחלת זאת לא אומרת שאני ממש מאמינה שזה באמת יכול לקרות..............😢

למדור השרביט החם - שגרת הפנאי שלי אחרי 40 יום של מלחמה

השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לדעת את שגרת הפנאי שלנו לאחר 40 יום של מלחמה.

מה שתפס את עיני במיוחד היו שאלות כמו "האם זה מנותק מהמציאות"...למשל ללכת לבית קפה, למכון כושר, לים...? 

או "האם זה מוסרי בזמן מלחמה לעשות לביתכם?"

זה תפס אותי כי אלה שאלות שכולנו או רובנו כנראה שואלים את עצמנו יום יום, כאשר אנחנו לא עסוקים בפעילות שקשורה ישירות בתרומה למאמץ המלחמתי, או האזרחי בזמן המלחמה. 

טליק הזכיר את מלחמת לבנון הראשונה - ואיך הרגיש להיות אזרח במדינה בזמן שבצפון השתוללה מלחמה ונהרגו חיילים. אז אולי מבחינתי זהו הבדל משמעותי בין המלחמה ההיא לבין המלחמה הנוכחית. 

במלחמת לבנון הראשונה T, שהיה מפקד טנק בשריון, גוייס ונלחם בגיזרה המזרחית (כלומר מול הסורים, בקרבות מאד מרים). אני נותרתי עם ילדה בת שלושה חודשים בבית וכלבה. לא היו טלפונים סלולרים ולא שמעתי ממנו מרגע שגויס במשך עשרה ימים, עד שהגיע לראשונה לחופשה של 24 שעות וחזר להילחם. בזמן הזה לא ידעתי היכן הוא ולא שמעתי ממנו, ולמרות שהקשבתי לרדיו כל היום וכל הלילה - לא שמעתי אותו מוסר "ד"ש" כאשר חיילים אחרים הצליחו לעשות זאת באמצעות הכתבים שליוו אותם בשטח. 

למרות שאז לא היו כאן אזעקות והחיים המשיכו להתנהל כרגיל, השיגרה שלי אז, בשנת 1982, היתה שונה לגמרי מזו של אנשים שלא היו להם קרובי משפחה בחזית. המשכתי לטפל בבתי ובכלבה, המשכתי לנהל את הבית, אבל למשל לא הסכמתי בשום אופן ללכת לשום מקום. נצמדתי לבית - במחשבה שלשם הוא יגיע או יתקשר או - חלילה - יגיעו להודיע לי משהו לגביו. 

כל מי שרצה לראות אותי או לדבר איתי היה צריך להגיע אלי. גם לא הסכמתי לשוחח ארוכות בטלפון כדי לא לתפוס את הקו למקרה שהוא יתקשר. 

לאורך השנים הוא השתתף במילואים באינטיפאדה הראשונה, אבל בין העבודה שלי לבין הטיפול בילדים - אני לא זוכרת שהשיגרה שלי היתה שונה בהרבה מהיום יום. בכל מקרה אני מוכרחה להודות שבשנים ההן בכלל לא נהגתי לשבת בבתי קפה או להתעמל במכון כושר. מקסימום הייתי נפגשת עם חברות - בדרך כלל עם הילדים - בשעות אחר הצהריים, או יושבת לקפה עם שכנים מהבניין אצלי או אצלם. 

בזמן מלחמת לבנון השנייה בני היה קצין בהנדסה קרבית, אבל לשמחתי היה כבר בחופשת שחרור, ובכל מקרה בתקופה ההיא היה "גנן" בקורס קציני הנדסה (כלומר בהשלמה החילית). הוא כן השתתף במבצע "עופרת יצוקה" בזמן שכבר היה בלימודים ב"רימון" (נדמה לי שהוא היה היחיד מכל בית הספר רימון שגוייס למילואים באותו מבצע, אולי בכלל היחיד שהיה קרבי, ועוד קצין). 

מבצע "עופרת יצוקה" היתה בעצם הפעם האחרונה שמישהו שקרוב אלי השתתף בקרב. 

אבל כל פיגוע וכל נפילה של חייל אי פעם תמיד עושים לי חור בלב. ובלגן בבטן. תמיד. לא חשוב מי נפגע. זה כואב לי כי זה בכל זאת חלק ממני. 

ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. וקרע אותי לגזרים. 

לא הכרתי אישית אף אחד מהנרצחים, אף אחד מהחטופים או משפחותיהם, אף אחד מהחיילים שנפלו. אבל זה כאילו קרה לי. העולם עבורי התהפך. והוא עדיין הפוך. 

ועדיין. 

אני דווקא כן מקפידה לקיים איזושהי שיגרה. 

אני מתעמלת יום יום גם בחדר כושר (בבוקר) וגם עושה הליכות (בערבים ובסופי שבוע כשחדר הכושר סגור). 

אני נפגשת עם מי שמוכן להיפגש איתי - בין אם זו 'מחברת' או 'שותפנו' ו'שריתה' או בתי ומשפחתה או הורי. בינתיים לא יצא לי להיפגש עם חברות אחרות, אבל אני מרגישה שאני רוצה את זה, זקוקה לזה. פעמיים-שלוש אפילו ישבתי איתם בבתי קפה. כן, גם בערב. מה שהיה פתוח. 

אני כבר לא דבוקה כל היממה לחדשות אבל ממשיכה להתעדכן - בין אם באפליקציות ובין אם בטלוויזיה או ברדיו (ורוב הזמן אני מעודכנת בעל כורחי כי T רוב הזמן עם רדיו או טלוויזיה ברקע). 

אני מצליחה לקרוא ספרים.

אני צופה בסרטים וסדרות בטלוויזיה לפחות פעם ביום. 

אני בקשר רצוף עם חברות - גם אם לא משוחחות ממש אבל מתכתבות. יש לי פחות סבלנות לשוחח בטלפון בימים אלה. 

אני ממשיכה כמובן בכל מטלות הבית - בין אם זה ביורוקרטיות ובין אם זה כביסות וניקיונות.

וגם T - בין התנדבות אחת לאחרת - משקיע בגינה ובסידורים שונים וכמובן בטיפולים שמסייעים לבריאותו. 

גם אני התחלתי טיפולי דיקור (בגלל הכאב באמה). כן - אנחנו מטפלים בעצמנו, "עושים לביתנו" כמו שטליק שאל. לגמרי. 

לים לא הלכנו. אבל גם ככה אנחנו לא נוהגים לעשות זאת, אלא אם מדובר בהליכה או רכיבת אופניים לאורך הטיילת, בדרך כלל בנתניה, מה שבאמת מזמן לא עשינו. 

כאמור T מתנדב בכל מיני פרויקטים - בין אם ממש עבודה בחקלאות ובין אם בהסעות של ציוד או חיילים או מי שצריך. ביקרנו אצל משפחות החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. הזמנו דיסקיות....

מצב הרוח ירוד. הכאב והשוק והכעס על השבעה באוקטובר לא שככו. לא קהו. גם הכעס על התנהלות המדינה - הממשלה - עכשיו רק גובר והמחשבות של "מה יהיה?" ואיך נצליח, אם בכלל, לתקן את כל מה שקולקל כאן בשנים האחרונות, בשנה האחרונה, בשבועות האחרונים....משתלטות ומתסכלות ומרתיחות. 

אבל אנחנו ממשיכים גם ביום יום שלנו. בטיפול בבית, בעצמנו, בהורי ובנכדים. 

ואיכשהו הכל משתלב.