עדכונים שוטפים

ההתרגשות על עלייתו לתחייה של ישראבלוג ניכרת היטב והרבה בלוגרים מפרסמים פוסטי ניסיון. ברם - אין לנו דרך לדעת על כך כי עדיין אין חיווים במייל (למנויים) ואין דף ראשי שניתן לראות בו מי עדכן.

אז כשיש לי זמן אני נכנסת לראות אם עוד מישהו הגיב אצלי, ועונה לו.
מידי פעם אני נכנסת לרשימת הקבועים שלי או המנויים שלי לבדוק מי מהם עדכן.
זה מסורבל ולא יימשך לאורך זמן אם לא יתחילו בקרוב העדכונים במייל. זה ברור לי.
יש לישראבלוג עוד דרך לעבור עד שיגיע למצב שהיה טרם סגירתו, וגם אז יש לו דרך לעשות עד שיהפוך לאתר רלוונטי לימינו אלה. אבל הנוסטלגיה גוברת על הכל ובלוגרים רבים נכנסים לשם בהתרגשות רבה. זה סוג של בית, גם אם רעוע בינתיים.

בששי איך שהגיעו בתי עם משפחתה הודיע בר סימן טוב (נו - תלך כבר, תלך!) שעדיף לא לבקר אצל סבא וסבתא. טוב, that ship has sailed כמו שאומרים. סגרו את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו. זה לא יקרה, כנראה. נסתכן ונמשיך להיפגש איתם, ונקווה לטוב. זו נקודת הסיכון היחיד שאנחנו חוטאים בה, זו פשוט גזירה שכבר לא יכולים לעמוד בה.

מה שכן, הורי הכריזו שהם ימשיכו להישאר ספונים בדיור המוגן בינתיים. מבינה אותם לגמרי.

הנכדים היו מאד מתוקים, כרגיל, בששי וגם בשבת. הגדולים ישנו אצלנו, כמיטב המסורת, ובבוקר הוריהם הגיעו עם הקטנה ויצאנו לטיול נחמד ביער לא רחוק מכאן. היה חם (למרות התחזית שהבטיחה מזג אוויר נעים) אבל היה כיף, והסתובבנו עד שנוקת התחילה להראות סימני עייפות וחוסר סבלנות.

בינתיים בבוסטון, תינוקי קיבל את מתנת יום ההולדת שלו (באיחור קל) מבתי וחתני - סט בישול (סירים, מחבתות, מאכלים מפלסטיק ואפילו כובע טבח וסינר) לקטנים. זה בעיקר מה שמעניין אותו ביום יום (הסירים והבישולים של הוריו) והוא פשוט חגג על זה.

בני וכלתי דיווחו שהוא ישב עם זה ושיחק שעות.

השעורה בעין שלי משתפרת מעט אבל עדיין רחוקה מאד מהחלמה מלאה. חטפתי אותה קשה הפעם.
גם לחכמוד יש (על העפעף העליון, אצלי זה על התחתון), והבנתי שגם אחותה של גיסתי חטפה את זה - כך שזה כנראה בכל זאת משהו באוויר בתקופה הזאת. אני חוזרת ומתעקשת שזה בגלל הרוח. 🤨

החדשות מעצבנות יותר ויותר, גם מהארץ וגם מהעולם, גם הקורונה וגם הפוליטיקה - מכל הכיוונים. אני צופה ומקשיבה כמה שפחות ודי מסתפקת במבזקים. שגם הם לא מלבבים.
וא פרו פו לא מלבבים: אנשים תשמרו על הפעוטות שלכם. אם אתם לא שוכחים אותם ברכב הם טובעים לכם בבריכות הביתיות. מה נסגר?

היתה לי שיחה אתמול עם T לגבי super spreaders - בהקשר של הקורונה.
אני זוכרת שכאשר הוא למד ייעוץ עסקי לימדו אותם, בהקשר של רשתות חברתיות, על אנשים כאלה שהם HUBS - אין באמת מילה שמתארת את זה בעברית כראוי. אנשים מרכזיים כאלה, מוקדי תקשורת (במקרה של רשת חברתית) שיש להם כל הרבה הרבה קשרים וחברים שאם אתה מעוניין להפיץ את עצמך ומרכולתך ברשת כדאי לך שיהיו לך קשרים עם האנשים האלה. מפיצי על כאלה.
אז מסתבר שגם במגיפות יש מונח כזה של מפיצי על. אנשים (במקרה של הגימנסיה העברית בירושלים אולי ילדים) שבאים במגע ונמצאים בקשר עם כל כך הרבה אנשים שאם הם חלו בקורונה, המוני אנשים יידבקו מהם.

זוכרת, במקרה של האיידס (להבדיל) איך דייל אחד שחלה באיידס (או נשא את נגיף ה-HIV) הדביק מאות ואלפי אנשים כי בכל מקום שאליו הגיע קיים יחסי מין עם המון אנשים. במקרה הוא היה הומוסקסואל ולכן האיידס התפשט כל כך מהר וכל כך הרבה דווקא בקהילה הזאת בהתחלה.

אז נכון לדעתי להתייחס ולטפל מקומית בכל מקום התפרצות שכזה. נותרת בעיני עדיין שאלה לגבי הבדיקות - לו היו מהימנות באמת הייתי אומרת שיש לעשות הרבה יותר בדיקות, גם במוקדי התפרצות אבל גם דגימות באופן קבוע, לפחות בקרב רופאים, מורים, מטפלים בקשישים, נותני שירות - שנפגשים עם הרבה אנשים ביום יום שלהם.
הבעייה היא שמשום מה המהימנות של בדיקות ה-PCR ממש לא עומדת בסטנדרטים שבדיקה כזו אמורה לעמוד בהם, ואין לי מושג מדוע.
ומה קורה עם הסרולוגיות?
והאם באמת קיימות כבר בדיקות מהירות של מעכשיו לעכשיו?

כרגיל רב הנסתר על הגלוי במגיפה הזאת. יאללה שיהיה כבר חיסון, אמין, זמין לכולם. ויפה שעה אחת קודם. 

חזרה לכושר ושעורה בעין

לא בדיוק השילוב האידיאלי - שוב שעורה בעין, הפעם בעין שמאל, ובצורה קשה יותר ממה שהיה בעין ימין לפני שבועיים.
אני מנקה ועושה קומפרסים ומורחת משחה אנטיביוטית אבל זה לא משתפר. היום הצלחתי להוציא מהרוקחת טיפות אנטיביוטיות - מקווה שהן תשדרגנה את הטיפול. זה כואב, לפעמים זה מגרד בטירוף, יש קצת נפיחות מתחת לעין ואפילו הצבע מעט שונה. לא נראה שזו שעורה "מן המניין". ליתר בטחון אקבע לי תור לרופאה בהקדם.

שנים לא סבלתי משעורה בעין - אבל זה קורה לי בדרך כלל כאשר יש רוח בחוץ.
לא יודעת איך ולמה זה קשור.
לא יודעת אם הזכרתי את זה כאן אי פעם - אני שונאת רוח.
רוח עושה לי רע.
כן, אפילו בריזה.
אולי בגלל שזה גורם לי לשעורה בעין.
אולי זה לא באמת קשור.
כשהייתי קטנה תמיד הייתי רבה עם אחי באוטו, הוא רצה חלון פתוח (אין לי אוויר) ואני לא יכולתי לנשום כשהיתה לי רוח על הפנים.
טוב, אז לא היו מזגנים.

בלי קשר - השבוע פתחו -חלקית, מאד חלקית - את חדר הכושר והבריכה.
כיון שמועדון הספורט שלנו הוא בעצם חלק מהדיור המוגן של הורי, בנוסף על המגבלות שחלות על שאר חדרי הכושר והבריכות, כאן יש גם צורך בהפרדה בין הדיירים הקשישים לבין המנויים שמגיעים מבחוץ.
המועדון הצליח לעשות מזה סלט שלם - כל שנייה משנה את השעות של אלה ושל אלה, צריך להרשם מראש ואף אחד לא עונה לטלפון, אין אפשרות לשלוח הודעה טקסט כלשהי.
כשאנחנו במועדון לקוח חצי שעה לפקידה להקליד למחשב את מועדי ההגעה שלנו לאימון - ואם היו עוד אנשים לפנינו בתור אצלה זה פשוט אינסופי. בסוף T התחיל להתעצבן ומנהל מועדון הספורט הגיע ופשוט רשם על הנייר את המועדים שביקשנו, להקלידם במחשב מאוחר יותר. ובא לציון גואל.

בכניסה מודדים חום וחותמים על טופס, בתוך חדר הכושר צריך לשטוף את הידיים באלכוג'ל בין מכשיר למכשיר, והמכשירים האירוביים מופרדים - מכשיר כן , מכשיר לא - כדי לשמור על מרחק בין המתעמלים. זה אומר שמספיק שיש עוד אדם או שניים חוץ מאיתנו בחדר הכושר, מספר המכשירים הניתנים לשימוש מוגבל מאד.
אתמול זה היה די מעצבן, היום (אולי כי ערב חג) היינו לבד והיה לנו את כל חדר הכושר (ואת המדריך) לעצמנו.
נראה איך זה ימשיך, ולפי זה נחליט אם ממשיכים שם או חותכים.
בכל מקרה טוב מאד להפעיל את השרירים שמזמן לא הופעלו. אין דין הליכות ומתיחות בבית כדין אליפטיקל/אופניים בחדר כושר פלוס מכשירים שונים.

בינתיים בגלל שפתחו את המועדון למנויים, צמצמו עוד יותר את השעות לדיירים, כך שזה בא על חשבון זמן האימון של הורי. די מעצבן.

קפצנו "לגדר" לבקר אצל הורי אחרי האימון היום, ישבנו איזו שעה משני עברי הסורגים ופטפטנו.

היום שוחחתי סוף סוף עם גיסתי. הסתכלתי ביומן השיחות שלנו בטלפון וראיתי שיוצא לנו לדבר בערך פעם בחודש. שאר הזמן אנחנו מתקשרות בוואטסאפ. היא סופר עסוקה. וטרודה. והשבוע גם חטפה איזה וירוס מעיים.
יש עניינים עם אמא שלה (סוף סוף מצאו לה מטפלת אבל היא מתנגדת ועושה לה ולאחותה את המוות על זה) ואחיינית2 עדיין לא מרגישה לגמרי בסדר (מאז מחלת הנשיקה) - ובגלל החולשה והבחילות עדיין אסור לה לקחת את הרטלין, וזה מאד מקשה עליה בלימודים. ואצל אחי התקופה הזאת של הקורונה החמירה משמעותית את ה-OCD (אצלו זה בעיקר מיזופוביה/ג'רמופוביה) והיא ממש מודאגת. והוא מסרב (כל השנים) ללכת לטיפול.
לא פשוט.

בגזרת הדברים שמתקלקלים בבית היום נקרעו רצועות התריס הגדול של הסלון (היציאה לגינה) והזעקתי בדחילו ורחימו את איש התריסים שהגיע כמו גדול ותיקן וטיפל כבר בעוד שני תריסים משניים יותר שהיו תקולים מזה זמן מה ודחינו את הטיפול בהם. וגם לא לקח הרבה כסף. צדיק.

הילדים באים מחר לארוחת ששי אז היום ערב חג אנחנו פטורים. חשבנו לשבריר שנייה להזמין חברים לארוחה, ואז החלטתי שלא. עדיין לא.
אני מאלה שמצפים או טו טו לגל קורונה שני, זוכרים?

אה, וכמעט שכחתי. ישראבלוג חזר - מקרטע אמנם אבל חזר.
כתבתי פוסט ניסיון .....

נכדים, קורונה ועוד עדכונים

למרבה הפלא השרב הסתיים ואנחנו נהנים מאד מהקרירות של הימים האחרונים.

בימי השרב העצים המסכנים שלנו פשוט "התפשטו" להם מכל מה שיכלו, והחצר התמלאה עלים, פרחים, והרבה מאד לימונים - שבעליהם המקוריים פשוט לא יכלו לסבול לסחוב עוד בחום הכבד.

בששי הגיעו בתי עם חתני והנכדים בשעות אחר הצהריים וזו היתה חגיגה של ממש - כולם היו במצב רוח נהדר, ובראשם נוקת המתוקה שעשתה לכולנו שמח וטוב על הלב.
הקדמנו לתת לה את מתנת יום ההולדת שלה (שיחול בחודש הבא) - בסוף מצאתי בימבה ורודה בתוספת מקל דחיפה וגם "תושבת" לרגליים שכאשר מסירים אותו היא יכולה לדחוף את עצמה - ואף נהנית מזה מאד!

הדבר היחיד שלא ידעתי מראש לגבי הבימבה הזאת, הוא שכאשר לוחצים על כפתורים על ההגה, היא משמיעה מוסיקת ריקודים מטורפת - שאולי לאורך זמן תשגע את בתי ואת חתני (וגם את הילדים הגדולים) אבל בינתיים הקטנה כל כך נהנית מזה ומנענת את כל הגוף והזרועות לפי הקצב - שהם מסכימים לכל דבר.

הבילוי הזה עם הילדים והנכדים מאד שימח אותנו, גם את T - שהיה ממש זקוק לזה - והיה ערב מוצלח ביותר.
הגדולים נשארו לישון, ושיחקנו "החבילה הגיעה" - כאשר חכמוד מבלף על ימין ועל שמאל (לגבי כמה יצא לו בקוביה, איפה בדיוק ה"חייל" שלו עמד על הלוח, ועוד). בסוף נשמותק ניצח, וחכמוד השתדל לקבל את זה כמו גיבור. זה לא היה לו קל.

שמתי לב שחכמוד זקוק להרבה חיבוקים - החזרה לשיגרה מלאה בבית הספר לא עשתה לו טוב.

ה"קפסולות" של 15 ילדים בכיתה היתה מוצלחת מאד עבור שני הנכדים, והם חזרו הביתה רגועים ובלי המתח המתמיד שמלווה אותם משום מה בדרך כלל.
אז כאשר בלילה חכמוד הופיע אצלי במיטה, חיבקתי אותו חזק ולא שלחתי אותו בחזרה למיטתו וישנו ככה מחובקים עד הבוקר. בבוקר נשמותק הצטרף, וחשבתי לעצמי שרגעים כאלה של אושר שווים את הכרת תודתי המלאה.

T הכין להם קרפים כמובן, כמיטב המסורת של שבת בבוקר, וביחד צפינו בסרט "הסיפור שאינו נגמר" - שהתחלתי אי אז להקריא להם אבל הם נשברו באמצע ועזבנו את זה. מהסרט - מתומצת ומפושט יותר - הם נהנו מאד, ובתי הגיעה באמצע יחד עם נוקת (שנרדמה באוטו בדרך, והמשיכה לישון על בתי תוך כדי הצפיה בסרט) וישבה איתנו לצפות עד שהסרט נגמר.

כשנוקת התעוררה וראתה שהיא מוקפת בכל מי שהיא אוהבת - האחים המתוקים שלה וסבא וסבתא - היא שמחה נורא. זה היה ממש בוקר של כיף.

יחד איתם נסענו לדיור המוגן של הורי, התיישבנו בצל משני צידי הגדר ופטפטנו. זו היתה מתנה מיוחדת עבור הורי לראות את הנינים המתוקים, אותם הם זוכים בחודשיים האחרונים לראות רק דרך סרטונים ותמונות או שיחות וידאו.
המשכנו לשבת ולדבר איתם עוד הרבה אחרי שבתי והקטנים נסעו הביתה, נהנים מהביחד המוזר המאולתר ומזג האוויר המשופר.

meanwhile in Boston ....בני וכלתי שולחים לנו סרטונים של תינוקי, שגילה את חדוות ההליכה, והמשחק האהוב עליו הוא ללכת מאמא לאבא ומאבא לאמא - ולאחרונה לומד גם לטייל עם אחד מהם יד ביד (בתחתית הפוסט מצרפת צילום מסך מתוך סרטון וידאו - כן, יודעת שזה לא באיכות הכי טובה) .
אין שם בינתיים חדש מבחינת תעסוקה - אין עדיין אירועים, הופעות וכדומה - ובני וכלתי ממשיכים ללמד מוסיקה בזום. לא קל.

בענייני הפוליטיקה/המשפט/הקרקס-שיהרוס-את-המדינה-בסוף אני לא רוצה לומר דבר (נוסף) כרגע, אבל בענייני הקורונה יש לי המון תהיות.
נראה שהמצב בארץ באמת טוב, למרות שפתחו עוד ועוד והקלו עוד ועוד (וגם את ההנחיות שנותרו אנשים לא ממש מקיימים, עד כמה שאני ראיתי).

ואני באמת (אבל באמת!) לא מצליחה להבין מה ההבדל בינינו לבין ארה"ב למשל.
מספר המתים בארה"ב, באיטליה, בספרד - פר מספר האנשים באוכלוסיה - הוא זהה.
ולעומת זאת אצלנו זה הרבה הרבה הרבה פחות. משמעותית פחות.

והרי מערכת הבריאות שלנו היתה ועודנה בקריסה עוד לפני כן הקורונה.
אז מה ההבדל? לא ברור לי.
וכן אני יודעת שהתחלנו לסגור ולהיערך בזמן, אפילו קצת לפני הזמן. זה כל מה שהיה צריך?
מתוך 3 אנשים בסביבה הקרובה/רחוקה שלי שחלו בקורונה - אחד נפטר (הירקן שלנו, בן 61), אחד חלה מאד קשה והיה בסכנת חיים (רוכב אופניים בסביבות החמישים פלוס במצב גופני מעולה) אבל החלים בסוף, ואחד (הדוד של חתני) היה חולה לא קשה אבל המון המון זמן עד שהחלים. חודש בערך.
כלומר - אין לזלזל בכלל בנגיף הזה.
אז מה בכל זאת קרה / קורה כאן שלא קרה בארצות אחרות?

וא פרו פו קורונה הורי נבדקו ונמצאו שליליים. הייתי מתפלאת מאד לו היו יוצאים חיוביים, אחרי הבידוד הארוך שלהם.
הם עדיין מבודדים את עצמם, וזה בסדר גמור.
אנחנו עדיין לא נפגשנו עם חברים - ואני מתלבטת לגבי זה.

בינתיים ממשיכה עם השיגרה שלי - מאמנת, עורכת אלבומי תמונות לנכדים, מנתחת מפות אסטרולוגיות, קוראת, צופה בסדרות וסרטים, מתעמלת. את חדר הכושר שלנו (שנמצא בדיור המוגן של הורי) יפתחו "בין 12-17" החל מיום רביעי הקרוב.
באמת שעות מוזרות לפתוח לקהל הרחב (העובד, ברובו) את הבריכה וחדר הכושר.
אני מבינה את ההפרדה בינינו לבין הדיירים, אבל גם לדיירים מותר להשתמש בו רק בשעות הבוקר.
ולא בסופי שבוע.
הם פשוט תפסו טרמפ על הקורונה, החבר'ה האלה בדיור המוגן, והתחילו לחסוך בהוצאות.
על חשבון הדיירים ועל חשבון חברי המועדון.

נראה לי שבקרוב ניאלץ להתעמת איתם - גם על זה וגם על זה.

עדכונים שרב ושינניות

גל חום שכזה, שאורך כשבוע שלם (אם באמת באמת יסתיים בשבת, אני כבר לא בטוחה שאני מאמינה לאף אחד לגבי שום דבר) מרמז על מה שיגיע בקרוב (שנים? עשור?) עם המשך ההתחממות הגלובלית.
בין אם ההתחממות עצמה או אפילו ההאצה שלה היא דבר טבעי שקורה באופן מחזורי על פני כדור הארץ ובין אם זה באמת מעשה ידי אדם - לא נראה שיש מנוס מזה, וכמו שאומרים באנגלית - it ain't pretty.
מזג אוויר קיצוני לכל הכיוונים ואסונות טבע כאלה ואחרים זה משהו שאפשר להיות בטוחים שרק יילך ויתגבר.
אבוי לנו בעיקר - אבוי לילדינו ולנכדינו.

כיאה ל"חזרה לשגרה" גם אנחנו (יחסית) חוזרים לסוג של שגרה - והשבוע באופן לגמרי בלתי מתוכנן מראש, עברנו כולנו (כולל שני החתולים) ניקוי שיניים - T ואני אצל השיננית והחתולים אצל הוטרינר.
לצורך כך הם, החתולים, צריכים טשטוש (לפעמים בא לי גם לקבל טשטוש אצל השיננית!) ולכן הם היו צריכים להיות בצום ולכן האכלתי אותם בערב והעלמתי את האוכל היבש שלהם בלילה.
החתולה היתה די אדישה לכל העניין (אכלה בתיאבון את האוכל הרטוב בערב, למרות שהיא רגילה לאכול אותו בבוקר) והיתה די סמרטוטה (כנראה בגלל החום, למרות שנעים אצלנו והמזגן עובד), אבל החתול מחה בתוקף על העדר המזון היבש ועל העדר ארוחת הבוקר.
שניהם עברו את הנסיעה לוטרינר (בעיר אחרת, אבל למרות עומס תנועה ניכר לא היו פקקים והגענו די מהר ליעד) ואת הטיפול עצמו בשלום, ועל הדרך גם הסכמתי להשקיע בבדיקת דם לכל אחד מהם - ויצא שבסך הכל הם בריאים למרות גילם המתקדם משהו (הוא בן 13 והיא בת 10.5).
גם אנחנו עברנו בשלום את השיננית - מצבי היה טוב מאי פעם, מה שמוכיח שסוף סוף למדתי באמת איך לצחצח (ובאופן כללי לטפל) בשיניים שלי.

אגב יש לי ביקורת אצל רופא השיניים מחר, ואני לגמרי לא החלטתי מה הלאה - כלומר אצל מי בסופו של דבר אעשה את השתל ההוא שגרם לי לכל כך הרבה צרות, כאבים ועוגמת נפש.

לא פגשנו את המשפחה בסוף השבוע, אבל דיברנו הרבה בטלפון ובוידאו - ביום שני היה ל-T יום הולדת ועשינו זום גם עם בני מבוסטון וגם עם בתי - וזה היה נחמד.
האמת היא ש-T די בדיכאון מכל המצב - הפוליטי ומצב המשק (למרות שאישית אנחנו ממש בסדר, טפו חמסה עיגולים) - וגם לו היו מסעדות פתוחות ואפשרות להיפגש עם חברים, לא נראה לי שבא לו בכלל לחגוג את יום ההולדת הזה. שלא לדבר על החום הבלתי נסבל שלא עושה חשק לצאת מהמזגן.

בתי (הפסיכולוגית) ביקשה ממנו לעקוב אחר מצב רוחות של אבא שלה, היא די מודאגת. מצד שני היא הרגיעה אותי שכל עוד הוא פעיל ונוקט צעדים לעזור ללקוחותיו ויוזם פרויקטים בבית ובסך הכל מראה סימנים חיוביים, לא צריך נורא לדאוג, למרות הדיכאון.
היא הבטיחה שהם יבואו בסוף השבוע - זה בטוח ישמח אותו.

סיימתי לערוך אלבום תמונות לתינוקי של שנת חייו הראשונה (בעצם מגיל שלושה חודשים ועד היום, כי כבר הכנתי לו אלבום של שלושת חודשי חייו הראשונים) - ושלחתי להדפסה בשלושה עותקים (לנו, לבני וכלתי, ולהוריה של כלתי שהם לגמרי clueless בדבר האלה).

עכשיו אני עובדת על אלבום התמונות הראשון של נוקת. אמנם היא כבר מופיעה באלבום השנתי של האחים שלה שהפקתי בסוף הקיץ 2019, אבל בלי קשר לאלבום המשפחתי השנתי: לכל נכד אצלי מופק אלבום "שנה ראשונה" משל עצמו. זה התחיל כאשר הנכדים עלעלו באלבומי התמונות שלהם ואחרי שהם סיימו עם "האלבום הראשון של חכמוד" שאל נשמותק "ואיפה האלבום הראשון שלי?". בשלב ההוא היה רק אלבום שבו הוא הופיע לאחר שנולד, והצטרף לאחיו הגדול.
הבנתי שזה לא תקין, והכנתי לו "אלבום ראשון" משלו, והוא היה מאד מרוצה.

אני מתקדמת בעצלתיים בטרילוגיית "אן מאבונלי" - באמת באמת שלא זכרתי חלקים ניכרים ממנו, ועכשיו אני לגמרי מבינה שהסידרה החדשה של נטפליקס ("אן עם הצמות") לא לגמרי נאמנה למקור, ודי הותאמה לנושאים שבימינו אלה מן הראוי שיעלו על סדר היום (פנימיזם, גזענות נגד שחורים ואינדיאנים, זהות מינית ועוד) אבל בעת שהספר הזה נכתב (תחילת המאה העשרים) לא דיברו כלל על נושאים שכאלה.
לא היה סיכוי לפרסם שום ספר, בוודאי לא ספרות ילדים, עם נושאים כאלה.

אני מניחה שבשבוע הבא נתחיל אט אט גם להיפגש עם חברים (T כבר נפגש עם 'שותפנו' אבל לצרכי עבודה בלבד).
בזמן הקורונה עברו חברינו 'המהנדס' ו'ביוכימיה' דירה, בחזרה לדירתם שעברה תמ"א, ועדיין לא זכינו לבקר אצלם שם.

גם 'מחברת' בתהליך של מכירה הבית (המשותף לה ולגרוש שלה) וקניית דירה חדשה. גם איתה ארצה להיפגש בשבוע הבא.

את הטיסה שהיתה מתוכננת לנו לאמצע יוני לבוסטון, לביקור אצל בני, כלתי ותינוקי, דחינו לסוף ספטמבר.
ממילא 3 מתוך 4 הטיסות (כולל טיסות המשך מאירופה) בוטלו על ידי חברת התעופה, כך שכאשר התקשרנו השאלה רק היתה "רוצים לבטל או לדחות?".
דחינו בינתיים (ללא כל עלות כמובן) ואם המצב עדיין לא יהיה משהו בארה"ב או בארץ הקונקשן באירופה, נדחה שוב.

סימן שאלה גדול על החופשה עם הנכדים שמוזמנת להולנד בסוף אוגוסט - אבל יש עוד זמן. נחכה ונראה.

כמו שחמותי ז"ל תמיד היתה אומרת "העיקר שנִהְיוּ בריאים" בינתיים. ויאללה, שהחום הזה ייגמר!