חבילה הגיעה

כשהייתי קטנה שיחקתי המון במשחקי קופסא.
בהתחלה עם הורי ובהמשך עם חברות, וכמובן עם אחי (שתמיד היה חייב לנצח והיה עושה סצינות איומות בכל פעם שזה לא קרה).
אחד מהמשחקים הזכורים לי במיוחד לטובה היה המשחק "חבילה הגיעה" של אפרים קישון, שבדומה לספרים שלו, לסרטים שלו ולמאמרים שלו - תכנן את המשחק על תפארת הביורוקרטיה והשלומיאליות הישראלית המעצבנת.

לפני כמה חודשים ראיתי שיצאה מהדורה חדשה של המשחק ובהחלטה של רגע קניתי, במן מחשבה די תיאורטית שאשחק עם הנכדים בימי החורף הקרים.

ובכן, המחשבה הפכה ללא תיאורטית לגמרי בשבוע שעבר, כשפתחתי את הקופסא בהיסוס והסברתי לחכמוד ולנשמותק את מהות המשחק.
בזמן שפרשנו את הלוח, חילקנו את הכספים ההתחלתיים לכל משתתף, בחרנו שחקן כל אחד מאיתנו והטלנו את הקוביה, הכנתי אותם מראש שזה משחק מאד מעצבן.
"אתם מכירים את זה שאמא או אבא מקבלים הודעה שהגיעה להם חבילה בדואר?" שאלתי, והם כמובן הנהנו מתוך היכרות עמוקה עם התהליך - אמא ואבא שלהם אוהבים מאד להזמין דברים בדואר דרך האינטרנט.

"אז במשחק הזה קורה אותו הדבר, אלא שאני כבר מזהירה אתכם שברגע שתרצו לקבל את החבילה שלכם, יתחילו לשלוח אתכם להביא כל מיני תעודות מכל מיני משרדים וישגעו אתכם עד שבסוף כנראה תצטרכו להגיע לנמל כדי לקבל את החבילה שלכם שם".

"באמת???" התפלצו הקטנים, וזה נשמע להם דווקא כמו הרפתקאה נהדרת.
התחלנו לשחק ומהר מאד הם נתקלו במשבצות "סימני השאלה" שבהם צריך להרים קלף הפתעה - שלפעמים מזכה אותם בכסף אבל בדרך כלל גובה להם קנס או תשלום כלשהו או מטלה מנג'סת....
בין אם זה "עגלת תינוק דרסה אותך, קבל פיצויים..." שבילדותי זה היה 24 לירות ועכשיו זה משהו כמו 150 ש"ח, או "חבריך הזמינו אותך למסעדה, שלם 375 ש"ח"....

מהר מאד (הרבה יותר מהר ממה ששיערתי) הם גילו את דוכני הפיס ברחבי הלוח, והתעקשו להתעכב שם (על חשבון התקדמותם במשחק) עד שזכו (צריך לקבל מספר מדויק כדי לזכות, והם ממתינים על המשבצת שלהם ומטילים את הקוביה שוב ושוב עד שהמספר הזה עולה......

המשחק ארוך ומייגע, בעיקר כי בכל פעם שכבר מגיעים למשהו, נוחתים על משבצת של "הפסקת צהריים, המתן מהלך אחד" או משבצת שמורה עליך ללכת למשרד כלשהו להביא משם עוד תעודה, או להסתפר, או להצטלם לתמונת דרכון, או לקבל חיסון נגד כלבת............
אבל נכדיי צוהלים ומבסוטים וממלאים בשמחה את כל מטלות הביורוקרטיה, ובכל פעם שצריך להפסיק לשחק - כי צריך ללכת לישון או להסיע אותם הביתה - אני מצלמת את תמונת הלוח, שומרת את הכספים והתעודות שנצברו עד כה לכל משתתף בקופסא קטנה נפרדת, וממשיכים בפעם הבאה.........

ושמחה על כך שהילדים האלה עדיין משחקים במשחקי קופסא, ולא רק בטאבלט, במחשב ובסמארטפון
ושמחה גם על כך שהם כבר יודעים מושגים כמו "תעודת זהות", "תעודת יושר" (לא פחות חשוב במדינתנו), ואפילו "תעודת נישואים של סבתא" - קצת פחות צוהלת מכך שהם כבר מכירים את מפעל הפיס...........

דרום אפריקה - OUDTSHOORN - בירת היענים של העולם

אז איך מבטאים את זה? לא בטוחה שלגמרי הבנו, אבל OUDTSHOORN אמורה להישמע משהו כמו "אוֹדְסווּרְן".
ממוקמת צפונית לחוף הדרומי, בהרי ה"קליין קארו" (Klein Karoo), בעלת אקלים מדברי.

היא נחשבת לבירת היענים של העולם, ובאמת על כל צעד ושעל יש בה חוות יענים.

אודסהורן מציעה כל מה שאפשר להציע בכל הקשור לבנות יענה - ואנחנו באמת ניצלנו הכל פרט לרכיבה עליהן (שוודאי  היינו עושים לו היינו באים עם ילדים).

לראות אותן, לאכול את בשרן (בערב הראשון במסעדת JEMIMA המצויינת), אפילו לרכוש מוצרים מהעור שלהן. כן אנחנו מאד לא פוליטיקלי קורקט בעניין הזה. עור היען מדהים ביופיו (וגם יקר, אפילו בדרום אפריקה הזולה).

החדר בבית ההארחה ששכרנו באודסהורן היה נעים ונוח. המזגן טפטף אבל זה לא הפריע לו לעבוד כמו שצריך, ובעלי הבית הניחו מגבת עבה מתחתיו כדי לטשטש את הרעש ולמנוע התפשטות המים עד שיגיע טכנאי....מתי שיגיע. זה היה יום ראשון ולא היה להם שום סיכוי להשיג טכנאי עד למחרת.

היתרון הבולט של המקום היתה בריכה, שבמזג האוויר המדברי ששרר שם, שדרגה לגמרי את סדר היום - טיולים וסיורים בשעות הבוקר, בריכה והתרגעות אחרי הצהריים.

היה עוד יתרון לבריכה הזאת: היא היתה מלוחה. יחסית. חוויית השחייה בה היתה שונה מאשר בבריכה רגילה. המים נשאו אותנו בקלילות וללא מאמץ.
כששאלנו את בעלת הבית לגבי זה היא הסבירה שגילתה ששק מלח בבריכה משיג את אפקט החיטוי בדומה לכלור, רק עולה לה עשירית ממנו. הממ......רעיון מבריק.

תוך כדי שיחות איתה, בזמן ארוחות הבוקר המושקעות, התברר שהיא ממשפחה יהודית, ושיש לה חלום לבקר בישראל. היא ובעלה היו נחמדים מאד, והשהות בבית ההארחה היתה נעימה מאד. וגם זולה מאד.

אז פרט לאכילת בשר יען (טעים מאד!) ורכישת ארנקי יען, מה עוד עשינו באודסהורן?

מיד כשהגענו לעיירה ביקרנו בחוות CANGO WILDLIFE RANCH

לא בדיוק הצלחתי לתפוס תמונה מוצלחת של צב המים הזה בתוך האקווריום שבו הוא שחה......

חלק מן העופות ובעלי החיים הסתובבו חופשי לידינו וחלקם היו באזורים מגודרים

רובם נחו בחום הצהריים....

אבל חלקם התגלו כמלאי אנרגיה........

ובחווה הזאת סוף סוף הגשמתי משאת נפש עתיקת יומין: ליטפתי גור של צ'יטה.

אוקיי אז זו לא היתה הגשמה מלאה של משאת נפשי לתומי פינטזתי שאוכל לשחק איתו, להרים אותו, להחזיק אותו.....כאשר בעצם נתנו לי רק ללטף לו את הגב ומעט את הראש (וגם זאת רק אחרי שראו שהוא רגוע במחיצתי), וגם....הפרווה שלו לא נעימה כמו של חתולים או כלבים.....מאכזב משהו. אבל בכל זאת.......אושר גדול.

למחרת ביקרנו במערת נטיפים, שחלק קטן ממנה התגלה כבר במאה השמונה עשרה....אנחנו מניחים שמי שטרח להיכנס חשב למצוא זהב או יהלומים....

מזמן לא הייתי במערת הנטיפים "שלנו" בהרי ירושלים, אבל נדמה לי שהיא "שווה" יותר........
אמנם לא סיירנו בכל שטח המערה, שחלקו כלול בסיור "הרפתקה" שכולל טיפוסים וזחילות במחילות די צרות...

מה שבלט מאד היה העדר הלחות וקולות טפטוף המים, האופייני בדרך כלל למערות נטיפים.

"כן", אמרנו לעצמנו, "אין מים" ובאמת באזור ההוא של הרי הקארו היה מחסור אמיתי במים.
בעל בית ההארחה שלנו נאלץ לנסוע ולרכוש מיכל מים כדי להשקות את הגינה שלו.....

בערב האחרון ביקרנו בחוות BUFFLEDRIFT, לא לשם סיור בחווה אלא למטרת ארוחת ערב במסעדה שלהם.
המקום והנוף הנשקף מהמסעדה היו מרהיבים.
האוכל פחות..........
אבל הנוף.............הנוף היה שווה ביותר

למחרת עזבנו את אודסהורן לכיוון הרמנוס היפה.............

לקרוא על נאפולי ולמות

על משקל "לראות את נאפולי ולמות" - אלא שהביטוי העתיק משמעו (עד כמה שהבנתי) שאין יפה מנאפולי, ושאחרי שרואים אותה אפשר למות בשקט, ואילו אני מתייחסת לספריה של אלנה פרנטה, שסוף סוף השלמתי את קריאת הספר הרביעי והאחרון בסדרת הרומנים הנאפוליטנים.
ומבחינתי היתה זו חוויה קשה.

סבלתי בעיקר מהספר הראשון ("החברה הגאונה") ומהספר האחרון ("הסיפור של הילדה האבודה"). סבל כמעט פיסי.
גם הכתיבה גרועה, (לטעמי, לא שאני מבקרת ספרות או משהו כזה) וגם התוכן.

איכשהו, את הספר השני ("הסיפור של שם המשפחה החדש") והשלישי ("הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו") הצלחתי לקרוא יחסית בנחת, בסקרנות, כאילו מצאתי יומן של מישהי וקראתי את חייה.

אבל כל ארבעת הספרים נקראו לי כמו יומן של מישהי - שמצד אחד לא כתבה היטב (ומשום מה אף אחד לא מצא לנכון לעשות לכתיבתה עריכה כראוי) ומצד שני הסתקרנתי לקרוא עד הסוף כדי לדעת מה קרה איתה ועם כל הנפשות הפועלות.

באמת ובתמים אני תחת הרושם, שכל המאורעות בספרים האלה קרו באמת לכותבת בחייה. שכל מה שהיא שפכה (ובאמת מתאים כאן הפועל "לשפוך") על הנייר הם קורותיה וקורות חברתה וקורות מכריה וארצה כפי שסופר לה על ידי חברתה עצמה או על ידי אחרים, כפי שקראה ביומניה של חברתה וכפי שעקבה אחר החדשות וההתרחשויות באיטליה לאורך כל אותן שנים

תוך כדי קריאה עלה לי שוב ושוב  המשפט שנהגה לומר המנחה בסדנת הכתיבה שבה השתתפתי לפני שנתיים: "המציאות עולה על כל דמיון". אני בתחושה מתמדת, שהדברים שהתרחשו וכפי שהתרחשו בספרים האלה לא לגמרי יכלו לעלות בדמיון (ולא נראה לי שיש לה לפרנטה, כמו גם לאלנה דמותה שבספר, הרבה דמיון), שהם פשוט קרו באמת. ואם הם כן פרי דמיונה של המחברת, הרי שהיא עשתה כל כך הרבה בלגן והרעיפה כל כך הרבה פרטים (וכמו שעדה אמרה כמה פעמים: הרבה מדי פרטים מיותרים).

מי שמעורה בהיסטוריה הקרובה ובפוליטיקה של איטליה של אותן שנים אולי זיהה תהליכים ואירועים ואולי זה דיבר אליו יותר מאשר אלי, שזוכרת מעט מאד וגם התעניינתי מעט מאד כאשר הדברים התרחשו בזמן אמת.

זאת ועוד, למרות מה שעדה אמרה לי (שבספר הרביעי הכל נפתר או מתכנס או מתגלה או....משהו דומה), נשארתי, כמו שאומרים, עם תאוותי בידי. גם כשסיימתי את הספר האחרון. נותרו הרבה יותר מדי סימני שאלה, מבחינתי. והסגירה לכאורה (ולא אעשה כאן ספוילר) לא נחשבת בעיני סגירה ראויה.

לסיכום - אני לא מבינה את ה"הו הא" הגדול שנעשה סביב הספרים האלה, סביב הסופרת הזאת שפשוט לא כותבת היטב לטעמי. ואולי מישהו יכול להסביר לי את מה שבטיפשותי או בבורותי או באטימותי לא הבנתי.........

והערת אגב - את הספר הראשון ונדמה לי שגם את השני קראתי בעברית. התרגום היה סביר בעיני. את הספרים השלישי והרביעי קראתי באנגלית, דרך הקינדל, והוא היה די זוועתי. לא הצלחתי להחליט אם הדקדוק והתחביר הלקויים באופן בוטה נעשו בכוונה כדי לשוות לזה "נעימה איטלקית", או שמישהו פשוט ויתר לחלוטין על הגהה והעריכה.

ולא, אין לי כרגע כוח לצפות בסידרה שמוקרנת בימים אלה בטלוויזיה. שבעתי די והותר מהחברות הנאפוליטניות האלה לזמן מה, לפחות.

אפשר לומר שאת שני הספרים האחרונים קראתי כמי שכפאו שד.
ואני מרגישה הקלת מה שסיימתי.
זהו. רק הרגשתי צורך לדווח על זה.........

דרום אפריקה - קופים, ציפורים, ושיקום נמרים....

עדיין בנייסנה, הקדשנו את יומנו השני לבעלי חיים מסוגים שונים.
חזרנו מזרחה על ה-garden route לחלק מן האטרקציות שעברנו בדרך.

חילקנו את היום בין כמה שמורות.
תחילה ביקרנו סוגים שונים של קופים (שהסתובבו לידנו חופשי בשמורת MONKEYLAND)

ועל הדרך למדנו קצת על אורחות חייהם. פרט אחד שמצאתי בו עניין: כשרואים קופה נושאת קופיף על גבה, זו לא אמא שלו. זו מתבגרת שמתרגלת טיפול בגור. האמא תמיד לוקחת אותם על הבטן.....

אחר כך עברנו אל מעבר למגרש החניה, באותו אתר, לשמורה של ציפורים....

אחד הפלמינגוס ניגש אלי והתחיל למשוך לי בקצה המכנס.....האמת שקצת נלחצתי....ולכן אין לנו תמונות של המקרה הזה, אבל נחלצתי די מהר והמשכנו בדרכנו לאורך השמורה............

ביציאה גילינו שהכרטיסים שקנינו כוללים גם שמורה נוספת - בשם JUKANI - שמיועדת לבעלי חיים פראיים שהצילו אותם: מציידים, מחקלאים שפגעו בהם בעת שחדרו להם לחווה, וגם בעלי חיים שאנשים גידלו כחיות מחמד כשהיו גורים חמודים, וכשבגרו פתאום הבינו שלא ממש אפשר להחזיר חיות כאלה בבית....כל מיני.

התלבטנו. מצד אחד ממש ממש רצינו לראות סוף סוף נמרים וברדלסים (צ'יטה) ועוד, אבל מצד שני לא ממש התחשק לנו לצפות בהם מעבר לגדרות, אחרי שראינו כל כך הרבה בעלי חיים נהדרים חופשיים בטבע..........

בסוף התפתינו בכל זאת........ועל הדרך תרמנו לאגודה שעושה כה רבות כדי להציל אותם ולשקם אותם......

בערב אכלנו במסעדה אפריקנית בשם BAZALA.

לא ידענו למה לצפות אבל המליצו לנו על פשטידת SPRINGBOK - בשר ציד, סוג של צבי ששמו "דלגן". המסעדה, אמרה לנו בעלת בית ההארחה, מפורסמת בפאי הזה שלה.

היתה לנו חוויה מאד משונה במסעדה הזאת.
ברגע שנכנסנו עט עלינו מישהו (המנהל או בעל הבית), הושיב אותנו ואמר לנו שהוא מזמין עבורנו את מנת הבית המפורסמת שלו. לא ידענו מהי מנת הבית, וביקשנו בכל זאת לראות תפריטים.
המסעדה הייתה מפוצצת באנשים (שבת בערב), ולמרות שהיו הרבה מלצרים, נראה היה שהם די מסתובבים בבלגן ממקום למקום.
כשהגיעו התפריטים התברר שמנת הבית היא פּוֹיקֶה של זנב שור, שאמנם נראה לי שנאהב, אבל ליתר ביטחון קראנו למלצרית וביקשנו שלא תביא שתי מנות כאלה, אלא שאחת מהמנות תהיה פשטידת הדלגן המפורסמת. כמו כן הזמנו שתייה ואת הכל היא התיימרה לזכור בעל פה, בלי לרשום דבר.

מאחר שהיינו עסוקים בשיחה ערה (לא זוכרת אפילו על מה), לא שמנו לב שעבר זמן ושום דבר לא הגיע לשולחן. המלצרים טסו על פנינו בדרכם ממקום למקום בלי להעיף מבט ובלי להתעכב. בסוף כשהצלחנו לתפוס את המלצרית שלנו, שאלנו מה קורה. היא הביאה לנו את השתייה.
כאשר סיימנו שנינו את כל השתייה שלנו ועדיין לא הגיע דבר, שמנו לב שחלפה כבר שעה מאז שבצענו את ההזמנה.

שוב לקח זמן ומאמץ לתפוס מלצר/ית, שאלנו מה קורה וכבר התחלנו להתעצבן ששעה שלמה כבר עברה והאוכל שלנו לא הגיע. היא פנתה למנהל שפנה למטבח.....הם לא אמרו במפורש אבל כנראה שההזמנה שלנו פשוט נפלה שם בין הכיסאות ואבדה לה.

עוד כרבע שעה/עשרים דקות חלפו להם ואז הניחו בפני T את הפשטידה, ובפני את הפויקה, כשהכלי סגור.
פתחתי את המכסה ונראה לי קצת מוזר שהבשר היה לבן, אבל התחלתי לאכול - וזה היה טעים. ואז בביס השני או השלישי הבנתי שקיבלתי בכלל פויקה של דג.

שוב קראנו למנהל, והוא - כולנו התנצלויות - החליף לנו את המנה......סוף סוף קיבלתי את זנב השור שהיה.....מגעיל ברמות אחרות. הבשר היה קשה, בלתי לעיס ומתובל בצורה מוזרה (ואני ממש פתוחה לטעמים חדשים). כבר הצטערתי שהסבתי את תשומת לבם לטעות והחזרתי את הדג, שהיה ממש טעים.
נתתי ל-T לטעום, וזה דווקא היה לו בסדר, אז פשוט התחלפנו במנות. ה"דלגן" היה מעולה, ממש טעם גן עדן.

אז למרות כל העיכובים והטעויות הצלחנו לאכול באותו ערב ואפילו היה לנו טעים.