מזמן לא כתבתי על החתולים

לא שיש משהו מיוחד לספר, אבל הם הרי חלק בלתי נפרד מהמשפחה, חלק בלתי נפרד מהיום יום, ולא יפה לכתוב עליהם רק כשהם עושים צרות או לא מרגישים טוב.

אז הנה כמה תמונות מעודכנות: החתול ד', בן 11.5

זה המקום הכמעט הכי אהוב עליו בסלון - שולחן עתיק ש-T הביא הביתה לקול מחאותיי הרמות, כשסגר את עסק האירועים שלו. החתולים אימצו אותו ובזאת הסתתמו מחאותיי ...
שני החתולים אוהבים אותו, אבל לאחרונה רק ד' משתלט עליו.

עוד מקום אהוב עליו - בחדר עבודה, ספציפית מתחת לשולחן.

 החתולה ל' בת כמעט תשע:
על כורסת העיסוי.... כאן זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה יושבת עליה, אבל T טוען שהיא עושה זאת לא מעט.

מתחת למיטה שלנו - אחד המקומות האהובים עליה (כאשר שאר הזמן היא על המיטה עצמה).

לאחרונה היא התחילה גם להתידד עם הדובים שלי........קצת קשה להבדיל ביניהם

 מאז הסיפור ההוא על התקלה בשירותים שלהם, עברתי לשימוש בארגזי חול פשוטים (שניים, כך שיש להם שירותים כפולים) ובינתיים (כבר למעלה משנה) אין תקריות נוספות בתחום הזה.

מה שמצחיק, הוא שבסוף את השירותים המשוכללים העברתי לבתי וחתני, שנמאס להם לנקות את החול של החתולה שלהם. לקח לה כמה ימים להתרגל למכשיר, אבל הם מאד מרוצים מכל העניין.

ד' ו-ל' הם לא חתולים רגילים, מהבחינה הזאת שהם תמיד יחפשו להיות לידנו אבל כמעט אף פעם לא ישבו עלינו.
הם גם לא אוהבים שבאים ללטף אותם, הם מעדיפים לבחור מתי לבקש ליטופים ופינוקים.
אם אנחנו או מישהו אחר יוזם הם פשוט יקומו וילכו.
הם בחיים לא יתקיפו או יתנהגו באופן תוקפני, גם כלפי ילדים וזרים, הם פשוט ייעלמו מהשטח אם משהו לא נראה להם.

אולי בגלל זה, בכל פעם שהם כן באים להתפנק, זו חגיגה בשבילנו. כאילו עושים לנו טובה. כן, הם בהחלט שולטים בבית, הם "מחליטים עלינו".

למשל כשהם נעמדים ליד הכיור ומבקשים שנפתח להם את הברז. הם מאד אוהבים לשתות מים ישירות מהברז.
ד' אוהב במיוחד לחכות עד שנסיים עם המטבח ונתיישב על הספה בסלון... ורק אז הוא יבקש לשתות....
ל' מסוגלת להיכנס לחדר האמבטיה בחמש בבוקר ולילל שנפתח לה את הברז.......
כן מהבחינה הזאת הם קצת קרציות.

הם גם מאד מפונקים באוכל.
את האוכל היבש הם אוכלים בלי בעייה, אבל באוכל מקופסאות שימורים הם סופר בררנים.
אני מקפידה לתת להם כפית ביום של מזון רטוב כי זה חשוב לכליות שלהם.
אבל הם באים ומרחרחים ואם זה לא נראה להם הם פשוט לא יגעו בזה.

היה סוג אחד של מזון לחתולים שהם ממש אהבו והפסיקו לייצר את זה.
היתה תקופה ארוכה שלא מצאתי תחליף (וניסיתי! המון!) ואז גיליתי שהם אוהבים סוג אחר, והמון זמן היה שקט בגזרה הזאת - עד ששוב קשה לי להשיג את הסוג הספציפי הזה.
אז עכשיו אני שוב מנסה כל מיני סוגים, לפעמים הם "מתרצים" ולפעמים זה נשאר בצלחת.

האושר הכי גדול שלי הוא כשהם מתיישבים עלי כדי להתפנק.
כבר כמה שנים ש-ד' עושה זאת באופן קבוע בבוקר כשאנחנו עדיין במיטה.
T צוחק עלי, שאם עוברים כמה ימים שד' לא מגיע, אני "מדברת איתו" ומסבירה לו כמה זה חשוב שיבוא אלי למיטה - וראו זה פלא, זה מצליח. הוא "מקשיב". ומגיע. כמו גדול.

אצל החתולה ל' זה לא קורה הרבה, אבל היא כן מגיעה פתאום ומתחילה לגרגר ולהרים את הישבן ולהתחכך ולבקש ליטופים. ושוב - כיון שזה נדיר כל כך, אני בדרך כלל עוזבת כל מה שאני עושה באותו הרגע כדי ללטף אותה. שפוטה לגמרי, מודה ומתוודה.

כאן החתול ד' במקום הכי אהוב עליו בסלון על אחת הכורסאות.

כאן באחת התנוחות המצחיקות המאפיינות אותו: יושב כמו איש

וכאן היינג והיאנג שלהם - שוכבים יחד על השולחן בסלון

קצת על סדרות וספרים

בעצם גם את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בגלל מוסיקה.
אני שומעת נעימה כלשהי, מוכרת או בלתי מוכרת לי, ומשהו קורה לי בגוף, בלב.
מנגינות גורמות לי לחוש, להרגיש.
זה תמיד היה כך ובשנים האחרונות אני מנסה גם לשים לב לזה יותר, להתעכב על זה, להשתהות עם התחושות שמציפות אותי ועם הרגשות שעולים.......לפעמים זה משהו שמתפרש לי בגוף כ"טוב" או מרגש, לפעמים זה "עצוב" ולפעמים זה ממש קשה......
תחושה כזאת של משהו עמוק וכואב אבל לא בלתי נעים הציפה אותי כששמעתי את נעימת הפתיחה של סדרת "המנצח" עם ליאור אשכנזי.
והסידרה עצמה גם היא לא מאכזבת. יש איזו הלימה, להרגשתי, בין מה שקורה בעלילה לבין הנעימה הזאת שממש חדרה לי לעצמות ולנשמה........
מומלץ.

ואגב סדרות, ראיתי את "אוטונומיות" של HOT, שהתחילה מצוין והסתיימה באכזבה גדולה.
היו כמה וכמה נקודות בעלילה שניתן היה לסיים איתן ולצאת "בסדר גמור" מבחינתי, אבל משום מה הם לקחו את זה לכיוון אחר.
היו גם כמה עלילות משנה שניתן היה לפתח מעט יותר, והוזנחו.
אבל בסך הכל - אהבתי.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן על מישהי מהקאנטרי שאוהבת לדבר איתי על ספרים, אקרא לה ח' (לא נראה לי שהיא תופיע הרבה בפוסטים, כך שלא אמציא לה כינוי כרגע).

בסוף האימון אנחנו נוהגים לשבת על הגבעה עם חבורה של אנשים שהכרנו דרך 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.
חבר'ה שאין לנו קשר איתם פרט למפגש השבועי הזה בשבת בקאנטרי.
האישה הזאת מאד נחמדה, והיא המליצה בחום על סופרת בשם אליסון ריצ'מן.
לא מצאתי ספרים שלה באנגלית (מעדיפה בדרך כלל לקרוא את המקור) אבל את התרגום יש להשיג בשפע בחנויות הספרים, והתחלתי עם "אהבה אבודה" - שלמרות שהוא רב מכר מטורף, מהר מאד הבנתי שזו לא כוס התה שלי.

אני יכולה להבין למה ח' מהקאנטרי כל כך מתלהבת מהספרים של ריצ'מן. הם מתרחשים בתקופות היסטוריות משמעותיות והסופרת בהחלט עושה תחקירים מעמיקים לפני שהיא ניגשת למלאכת הכתיבה. "אהבה אבודה" היא בעצם סיפור על השואה ועל מחנה טרזין, עם איזה סיפור אהבה טרגי ששזור בתוך כל זה. אבל הכתיבה עצמה נוראית. המשכתי לקרוא את הספר עד הסוף רק כי הסתקרנתי לראות איך הוא יתסתיים, וכצפוי הסיום היה מאכזב מאד. בנלי. צפוי מראש ורדוד.

אני כמעט בבירור זוכרת שכאשר ח' שאלה אותי איך היה הספר, אמרתי לה שזה לא בשבילי - אבל כנראה הייתי מעודנת מדי. לא ברורה מספיק.

ואז, כשהייתי חולה בשבוע שעבר ו-T הלך לקאנטרי בלעדיי, היא דחפה לו ספר אחר של אליסון ריצ'מונד - "דמעות של אהבה" כדי לתת לי. כוונותיה טובות, ללא ספק. אולי היא לא הבינה שלא אהבתי את הקודם. אולי היא חושבת שאם אקרא עוד ספר אז אשתכנע כמה זה טוב.

מפה לשם סיימתי את "המנהרה" והספר של ח' היה מונח לפני ו....התחלתי לקרוא.
הכתיבה, אותה כתיבה. נוראית. אבל התקופה היא תקופת איינדה ופינושה בצ'ילה, ואיכשהו החלטתי להמשיך לקרוא בכל זאת. אני כבר באמצע, ושוב הסקרנות מונעת בעדי לעזוב את הספר - למרות שאני קוראת בהפסקות כי באמת הכתיבה נוראית. נוראית.

קמתי הבוקר עם צינון קל, וזה ממש מעצבן כי לא מזמן סיימתי עם הוירוס ההוא, ודי כבר!
מקווה שלא יתפתח לשום דבר רציני. 

too old for rock & roll?

באופן לגמרי מקרי ויוצא דופן נסענו בפעם השנייה תוך שבוע לתל אביב.
הפעם היה זה להופעה של Jethro Tull בהיכל התרבות.

אהבנו מאד את המוסיקה שלהם בשנות השבעים, הם היו שונים מלהקות אחרות בסגנון ובעומק המוזיקלי, ואפילו הלכנו להופעה שהם נתנו באמצע שנות השמונים בפארק הירקון, כשהיינו הורים צעירים לשני פעוטות (אין לי מושג עם מי השארנו אז את הילדים.........).

היום אנחנו כבר לא אוהבים/מסוגלים ללכת להופעות בפארק הירקון, זה פשוט לא נוח.

וגם בהופעות שהיינו לאחרונה בקיסריה, שוני וראשון - מעבר לחוסר הנוחות הפיסית, הסאונד פשוט לא היה מספיק טוב.
אז הפעם, כשהבנו שההופעה תתקיים בהיכל התרבות, מיד רכשנו כרטיסים.

חשבנו שאנחנו אחראיים מאד כשהחלטנו לצאת מהבית בשבע וחצי (ההופעה התחילה בתשע).
אז חשבנו.
תוך חצי שעה הגענו לתל אביב, ואז נעצרנו בגלל הפגנה. מתנצלת מראש שההפניה היא לדף פייסבוק, פשוט כל מה שמצאתי ברשת אודות ההפגנה הזאת היה בפייסבוק - או של קבוצת "הפגנות ארציות נגד השחיתות השלטונית" (זה הקישור שהבאתי) או של תמר זנדברג או סרטון של "הצל"..... אף אתר אחר לא סיקר אותה.....

כל התנועה נעצרה כשהמפגינים (שכנראה התחילו את ההפגנה בכיכר הבימה) עברו בתהלוכה שקטה בליווי המשטרה, ניידות חסמו את דרכנו עד שכולם סיימו לעבור, זה לקח כמה דקות ארוכות אבל המתנו בסבלנות (בניגוד לנהגים רבים סביבנו שחשו צורך בלתי נשלט לצפור למרות שראו שמדובר בחסימה משטרתית - או דווקא משום כך).

כל השלטים הורו שחניון התרבות מלא עד אפס מקום אז נסענו לחניון TLV, שם היה מקום בשפע, והלכנו ברגל הליכה נמרצת אך לא לחוצה מדי עד כיכר הבימה, ושם נעמדנו באחד מארבעת התורים הארוכים (אך זורמים) שהובילו אותנו בסופו של דבר אל תוך ההיכל.
כל כך אין מה להשוות בין הופעה בהיכל התרבות להופעות בפארקים...מצטערת - הזדקנתי. זה כל כך הרבה יותר נוח.
השירותים נורמלים.
המושבים נוחים.
הסאונד משובח.
הטמפרטורה מדוייקת.

וההופעה...........אח.......ההופעה.

הלהקה חגגה 50 שנה להיווסדה (הם נותרו פעילים ברצף כמעט כל השנים), ובין קטעי המוסיקה והשירה הובאו גם קטעי וידאו של נגנים לשעבר שאיחלו מזל טוב לחגיגות החמישים והציגו את השיר הבא. זה היה עשוי מקסים.
קולו של איאן אנדרסון אמנם התבגר יחד איתו ולעיתים היה לו קשה להגיע לתווים הגבוהים, אבל הוא צלח זאת בכבוד וממילא תמיד היה לו קול לא קונבנציונלי ומיוחד, וממילא חלק נכבד מהשירים מתבסס בעיקר על נגינה.
והנגינה שלו, והפיזוזים שלו תוך כדי על הבמה - למרות 71 שנותיו - עוצרי נשימה.

יש ללהקה הזאת עומק מוזיקלי (ורקע קלאסי ברור) שבאמת מעמיד אותה מעל ללהקות רבות שהכרנו ואהבנו לאורך השנים.
ומה שיפה, הוא שאיאן אנדרסון מצליח לגייס ללהקתו נגנים צעירים מעולים שמשמרים ואף משדרגים את רמת הנגינה של הלהקה כולה.

נהנינו מאד. מאד!

וגם זכיתי לסוג של "תיקון" תל אביבי, כשהלכנו ברחובות הערב הנעים, באוויר צח יחסית (עדיין עישנו בכל מקום, אבל פשוט היו פחות אנשים....) מכיכר התרבות בחזרה לחניה........

הנה כמה טעימות - כאשר חלילו של איאן אנדרסון מבצע גרסא של באך (שהוא המלחין האהוב עלי בעולם).....

AQUALUNG.....אולי השיר הכי טוב והכי מפורסם של הלהקה

והשיר שמתוכו לקחתי את נושא הפוסט............
"זקן מדי לרוק אנד רול אבל צעיר מכדי למות"..........

מבחינתי איאן לא זקן מדי לרוק אנד רול....וגם אנחנו לא 😇

סידורים בעיר הגדולה

נראה שהוירוס המעצבן מאחורי, סוף סוף, ואתמול חשבתי שהגיע הזמן לצאת קצת מהבית.
אבל היה חם, ולא בא לי לבד, אז שאלתי את T מה תכניותיו, וסיפרתי שיש כמה סידורים קטנים שעל חלקם, לפחות, בא לי לעשות V, והוא הציע לי להתלוות אליו - לסיור בין לקוחותיו - ולהשלים את מה שנספיק על הדרך.

כבר ציינתי שהיה חם? כנראה זה יעלה עוד כמה פעמים בפוסט הזה.
איכשהו הצלחתי להיות חולה/בבית בכל הימים הסתוויים הנעימים, ולצאת לראשונה דווקא לכבשן הלוהט של הימים הנוכחיים.
כל עוד היינו ברכב, זה לא היווה בעייה. מזגן חזק וכו'.

תחנתנו הראשונה היתה במסעדה של אחד מלקוחות הייעוץ של T ו'שותפנו', שנמצאת בשלבי בנייה מתקדמים.
שלבי בנייה - משמע אין מזגן עדיין. ו...גם זה יהיה מוטיב חוזר בפוסט הזה.....הפועלים מעשנים.
משמע: גם חם וגם מחניק.
בסדר, למזלי המסעדה נמצאת במבנה שחלקו כבר פעיל, ברחתי לבית קפה סמוך והזמנתי הפוך וישבתי במזגן עד ש-T סיים את מה שרצה לעשות שם.

משם נסענו למסור לתיקון את מכונת האספרסו שלו הורי, זאת שקנינו להם כשביקרנו אצלם בקליפורניה במרץ האחרון.
היתה תקלה בטרנספורמטור שאבא הביא איתו מארה"ב, ואיך שהכנסנו את המכונה לחשמל - משהו קפץ.
בינתיים קנינו להם (יחד עם אחי) מכונה חדשה, אבל עדיין בא לי לנסות לתקן את זאת, שיהיה.

T חיכה לי ברכב, ואני מסרתי את המכונה בחנות שאיכשהו נשארנו נאמנים אליה, שנמצאת בשכונתנו הקודמת, ברעננה. מדהים כמה שנים אנחנו כבר לא גרים ברעננה, וגם בשנותנו האחרונות ברעננה כבר לא גרנו בשכונה הזאת, למרות שעדיין באנו לשם לעשות קניות וסידורים, בעלי החנויות באזור הזה עדיין מזהים אותי ושואלים מה אתי ואיפה אני - סוג של לחזור לבקר בבית.

משם נסענו לתל אביב, לעוד מסעדה של לקוח אחר של T שנמצאת גם היא בשלבי בנייה מתקדמים.
תל אביב.
כבר אמרתי שאני לא סובלת את העיר הזאת?

גם שם, כמובן, המזגן לא עבד, והפועלים עישנו.
כאן כבר לא היה לאן לברוח.

אחרי ש-T סיים עם המסעדה, הוא הציע שנשב לאכול צהריים באחת מהמסעדות הרבות שיש באזור.

"מה בא לך?" הוא שאל, ולמרות שהיה כבר אחרי אחת (שזו השעה שאנחנו בדרך כלל אוכלים צהריים) והייתי אמורה לחוש רעב, כל מה שבא לי זה: "הביתה!"
הרגשתי שחם לי ודביק לי ואני לא יכולה לנשום בכלל, כי גם ברחוב כולם (אבל כולם!) עישנו.

נכנסנו למסעדה אחת ש-T שמע עליה שהיא מוצלחת, וכשהמארחת אמרה שיש לה מקומות רק בחוץ - תפסתי את T ביד, אמרתי לו שאני מצטערת אבל נאכל צהריים כבר בבית, וטסנו לכיוון הקניון שם החנינו את המכונית.

בקניון (שהיה ממוזג ונטול עשן) הספקנו עוד מטלה ברשימה שלי: מדבקות למקלדת המחשב הנייד.
מי שיש לו מקלדת שלא נרכשה בארץ מכיר את זה: צריך להוסיף מדבקות עם האותיות העבריות (וזאת למרות שבתכל'ס אני מקלידה על עיוור, אבל עדיין........צריך). ואיכשהו תמיד אותן שש או שבע אותיות נשחקות ונעלמות להן.

אצלי אלה O/מם סופית,
י/H,
ד/S,
ש/A,
./?,
ת/>,
צ/M
ואחרונה חביבה ה/V.


לא התעמקתי באילו מלים חוזרות על עצמן אצלי בהקלדה כל כך הרבה שגורמות לשחיקה החביבה הזאת.

ב"קרביץ" הקרובה אלינו הביתה כבר המון זמן המדבקות האלה חסרות במלאי. משום מה ב"קרביץ" הקטנטונת בקניון התל אביב היו מדבקות למקלדת בשפע. קניתי שתיים, שלא יחסר.

בדרך הביתה הודיעו לנו זוג ששוכרים מאיתנו דירה באזור תל אביב, שהצ'קים שלהם מוכנים (כשחתמו חוזה לא היה להם עדיין פנקס צ'קים בכלל), וכיוון שהיינו כבר בסביבה אישרנו שנעבור לקחת.
"אנחנו אצל ההורים בשכונת תל ברוך צפון" הם סימסו את הכתובת.

אוקיי.

מתביישת (?) לומר שלא ידעתי שקיימת שכונה כזאת. התברר שהיא קיימת כבר כשמונה עשרה שנים.
אני באמת לא מסתובבת באזור הזה.
פעם, מזמן מזמן היינו עוברים דרכו, בדרך לעבודה או לחמי וחמותי ז"ל, אבל היום, גם כשפעמיי לתל אביב, יש את איילון וכביש החוף (2) או כביש 4...תלוי לאן אני רוצה להגיע ומהיכן להיכנס........

הגענו לכתובת המבוקשת ו........לא היה אפילו סנטימטר אחד של מקום לחנות בו.
אז סימסנו שהגענו, שאין חניה, ושאנחנו ממתינים באוטו.
"כבר יורדים" קיבלנו תשובה........כרבע שעה לפני שהם הגיעו בפועל.

יש לי הרגשה ש"הצ'קים מוכנים" היתה הצהרה מוגזמת. אולי היו צריכים לומר: "קיבלנו מהבנק פנקס צ'קים".
כי נראה לי שהם התחילו למלא אותם כשהודענו שהגענו.
ואולי בגלל זה גם עשו המון טעויות (זה, והעובדה שכנראה לא כתבו צ'ק מעולם - והאמת שזה הגיוני, הגיע הזמן שצ'קים יפוסו מן העולם, ע"ע הפוסט הקודם) - ואילצתי אותם לחתום בראשי תיבות בכמה וכמה מקומות.
כל זאת כשאנחנו יושבים ברכב ברחוב, מנסים לא לחסום מסלול שלם, והם עומדים בחוץ ומתבשלים בשמש.......מילא.

נסענו הביתה וטרפנו את העוף (הטעים) שהכנתי בשבת, ואת המרק הווייטנאמי ש-T הכין באחד הימים, עם אטריות אורז.....
אין כמו בבית. במזגן.