לקראת הערב ביום שני T התחיל להתאושש. סוף סוף הירשו לו לאכול, החום ירד וההרגשה השתפרה.
בספירת הדם ובתפקודי הכבד עדיין ראו זיהום שמשתולל וגם צהבת, אבל החדשות הטובות הגיעו בתוצאות שליליות של בדיקות הדם לסמנים לסרטן וגם של ה-PSA החוזר, שאפילו לא ידענו שבדקו שוב.
תוצאות התרבית לא הגיעו מעולם, והוסבר לנו שיש חיידקים שאינם צומחים/מתרבים בתרבית, ושבמקרה כזה כל עוד ממשיכים לראות שיפור הדרגתי אבל תמידי במדדים בדם, ממשיכים לטפל עם אנטיביוטיקה בעלת טווח רחב.
T נכנס לדכדוך בגלל שהבין לא משחררים אותו כל כך מהר, וצרגע שהתחיל להרגיש טוב,כל השהייה בבית החולים נראתה לו מיותרת.
אבל רופא חביב הסביר לו מה המשמעות של ספסיס בדם, כתוצאה מדליפה מהמעיים, ושזו סכנת חיים ממש.
כל השבוע המשיכו עם אנטיביוטיקה דרך הווריד שלוש פעמים ביום.
אני התייצבתי אצלו מוקדם בכל בוקר, מביאה מרק ופירות ובגדים להחלפה, ואחר הצהריים הלכתי לחדר כושר או להליכה בחוץ.
מידי פעם יצאנו לנו לסיבוב מחוץ לבית החולים. באחת הפעמים האלה נכנסנו לקניון ומצאנו לי חולצות במבצע. הוא משום מה מאד אוהב לקחת אותי לקנות בגדים, והאמת היא שאחן לי עדיין כמעט חולצות במידה החדשה שלי, כך שיצא טוב ובעיקר העברנו לו את הזמן.
באחד הימים עברו אצלנו לביקור בחדר 'המהנדס' ו'ביוכימיה', שנולד להם נכד והיו בביקור אצל הכלה שלהם בבית היולדות הצמוד.
גם 'שותפנו' הגיע לביקור כמה פעמים, ובאחת מהן - כאשר אני כבר לא הייתי שם - יצא איתו לסיבוב בחוץ.
באחד הימים אפילו התחלנו לברר לגבי ביטוח נסיעות לטיסות הצפויות. כן, T עדיין מתכנן לטוס גם להולנד עם הילדים וגם לבוסטון בספטמבר...לי זה נשמע הזוי ולא הגיוני אבל כרגע לא מתווכחת איתו, ומחכה לראות מה יקרה.
בכל מקרה חייבים להעביר לחברת הביטוח מכתב מרופא עם פירוט מצבו וההליכים שעבר, ובעיקר: חייב להופיע משפט שמצהיר על מידת יציבותו ואיזונו של T. ואפילו לא שאלתי עדיין כמה זה אמור לעלות.
במעבר חד לתחום הנכדים, בבוסטון 'סביבוני' חלה (לא קורונה, בדקו) ואחרי יומיים של חום והרבה התרפקות והתכרבלות (סביבוני לא מתחבק או מתכרבל בדרך כלל, אז כשהוא חולה הם דווקא מאד נהנים מזה), עכשיו ללא חום משהו בכל זאת מציק לו והוא לא מפסיק לבכות ולהיות בחוסר שקט. סה ממש מחסיר אותם לימיו הראשונים אחרי הלידה, בכי ותיסכול וחוסר יכולת להרגיע אותו. הם לא ישנים והם מרגישים חסרי אונים והוא לא מצליח וגם לא מנסה להסביר מה הבעייה. מסכנים ממש.
ובינתיים בארץ...
שרי עדיין קמה בלילה ועוברת לישון עם ההורים. לילה אחד החליטה לישון עם האחים (שלאחרונה צירפו שוב את מיטותיהם זו לזו והם ישנים ביחד). באמצע הלילה היא התעוררה כרגיל בבכי (יש לה חלומות מפחידים) וביקשה שגם בתי תיכנס איתם לישון וזה כמובן לא הסתדר, אז בתי התעקשה איתה: או לישון עם האחים או אצל אמא ואבא. והתרגזה.
בבוקר היא שמעה את שרי ממלמלת לעצמה: "אני לא חמודה". בגלל שאמא כעסה עליה בלילה. הלב של בתי נשבר...
ביום אחר בזמן משחק עם שרי על הריצפה בתי התיישבה בתנוחת כריעה כדי להרים משהו. שרי באה אליה מאחור, משכה את הגומי של המכנסיים שלה ושאלה "קקי?" בתי מספרת שהיא לא הצליחה לנשום מרוב צחוק.
אתמול, אחרי שבילתה את המחצית השנייה של הלילה כרגיל במיטתה של הוריה, שרי קמה מוקדם, יצאה לבדה מחדר ההורים, התייצבה ליד מיטתם של אחיה ואמרה "חכמוד, קום, טרופותי!" כמה פעמים עד שהאח הגדול נאלץ להתעורר. "טרופותי, טרופותי" נדנדה הקטנה, וכשבתי קמה היא מצאה את שלושת האחים על הספה בסלון מול הטלוויזיה, מכוסים בשמיכה וצופים ב"טרופותי", הלהיט התורן אצל שרי. הבנים טרוטי עיניים והקטנה עירנית ומדקלמת בעל פה יחד עם הסרטון את עלילת הסיפור, וחכמוד אומר לבתי: "אמא, עכשיו אני מבין כמה קשה לגדל ילדים...."
בחזרה לאיכילוב: בביקור רופאים הוחלט לשחרר את T הביתה להמשך טיפול באנטיביוטיקה דרך הפה. אז מחכים למכתב השחרור הגואל, לא לפני עוד מנת אנטיביוטיקה דרך הווריד ליתר ביטחון.
בתקווה שבעוד שעות מעטות כבר נהיה בדרך הביתה ונסיים עוד פרק בסיפור בתי החולים הזה.
עדיין מחכים לתשובות הביופסיה, כמובן, ולאבחנה ברורה יותר של מה היה ומה עכשיו....
המשך יבוא
