🎈 בלוגולדת

 היום יש לבלוג שלי בלוגולדת.

אמנם התחלתי אותו בישראבלוג אבל זה אותו בלוג שאני כותבת ברצף כבר תשע שנים. 

הכתיבה תמיד היה משמעותית עבורי, חלק בלתי נפרד מחיי, וגם כתיבת הבלוג התבררה כחלק חיוני בדרך שבה אני מעבדת את מה שעובר עלי ביום יום. 

אני מוקירת תודה לאופציה הזאת, לכתוב יומן אישי שבו אני מתעדת את חיי, את המחשבות ואת הרגשות שלי, את מערכות היחסים שלי, את השמחות ואת הדאגות. 

אני מוקירת תודה והאמת שגם בכל פעם מופתעת מחדש עליכם - הקוראים שלי, אלה מביניכם שגם מגיבים אבל גם ולא פחות מכך, אלה שקוראים ולא מגיבים. אני מרגישה שהתפתחה כאן במרוצת השנים סוג של מערכת יחסים, אמנם שונה ממערכות יחסים של "פנים אל פנים" ועדיין - זו חברות מסוג כלשהו. אז תודה שאתם כאן. 

כשאני קוראת לאחור בבלוג, אני רואה שיש תקופות שונות ונושאים שונים, שעליהם אני מתמקדת ומטבע הדברים עליהם אני כותבת. ואני רוצה לסלוח לעצמי על התקופות, כמו לאחרונה, שבהן יש משהו שמשתלט, שמאפיל כמעט על כל השאר, ושעליו אני כותבת בתדירות ובכמות גדולה יותר. ככה זה בחיים וככה זה כשמתעדים את החיים, כנראה. 

שלשום יצא לי לשוחח עם בתי לבד - אירוע יחסית נדיר לאחרונה - כי השאלתי לה את הרכב שלי לכמה ימים (המזגן אצלה עושה בעיות כבר הרבה זמן והפעם נכנס לטיפול ממושך) והיא הסיעה אותי הביתה. 

אמרתי לה שאני מצטערת שאני כל כך עסוקה בעצמי ובאבא שלה, וכאילו שוכחת שגם לה מאד קשה עם המחלה של T וחוסר הוודאות והדאגות. היא כמובן אמרה שאין לי מה להצטער ושהכל בסדר, אבל כן יצא לנו לשוחח על כך ששתינו מגיבות באופן לגמרי שונה ויוצא דופן מאיך שאנחנו בדרך כלל מתמודדות עם קשיים, דאגות ומשברים. 

היא העלתה השערה שאולי זו הפעם הראשונה שאנחנו חוות דאגה וחרדה כל כך גדולה, עד כדי שהיא סודקת את המנגנונים שמסייעים לנו בדרך כלל עם התמודדויות מסוג זה. על עצמה היא העידה שכמוני, היא מגיבה הרבה יותר קשה עכשיו כאשר אבא שלה עובר את מה שהוא עובר, ושפתאום היא תוהה אם פשוט החיים היטיבו עמה עד עכשיו, ולא היו לה דאגות עד כדי כך גדולות ומשמעותיות. אני לא יודעת אם היא צודקת. זה משהו שאני צריכה עוד לחשוב עם עצמי. 

היא הישוותה את זה גם לאמהות שלה. היא אמרה שעד עכשיו היא חשבה שהיא אמא טובה, ושמאז ששרי נולדה, והיא רואה שהיא מתמודדת מולה אחרת לגמרי מאשר מול הבנים (או יותר נכון, לא כל כך מצליחה להתמודד), היא מתחילה לחשוב שחכמוד ונשמותק פשוט ילדים טובים וקלים, וזה לא שהיא כזאת אמא טובה. גם זה חומר למחשבה. 

אני כן יודעת שלכל ילד במשפחה יש אמא ואבא שונים. שהילד מושך מכל אחד מההורים יחס אחר, ולכן גם ילדים שגדלים באותו הזמן באותו הבית, בעצם זוכים להורים קצת שונים זה מזה. גם זה חומר למחשבה. 

כך או אחרת ביומיים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתאמצת יותר מהרגיל להרגיע את עצמי, לנשום, להתגבר על רגעי (שעות) החרדה המשתלטת. הטיפות שהזמנתי (בהמלצתה של שנטי) טרם הגיעו, ואני מנצלת את הזמן הזה לנסות להגביר את עבודת ההרגעה העצמית בכוחות עצמי, ולראות אם בכל זאת זה יצליח לי.

אני גם לגמרי לא בטוחה שהטיפות תעשינה את העבודה (כמה שאני פתוחה לרפואה משלימה, כל הרגיעונים והקלמנרבינים למיניהם שניסיתי עכשיו ובעבר לא עשו על הגוף והנפש שלי שום רושם). נחכה ונראה.

אני גם (שוב) חושבת אם ואיך לחזור לאיזושהי מסגרת של טיפול או אימון, אני חושבת שאני ממש זקוקה לזה בתקופה הזאת. הבעיה העיקרית היא איזה סוג ואצל מי. ועם זה אני תקועה כבר זמן מה. 

ובינתיים מאחלת לבלוג שלי בלוגולדת שמח, ועוד הרבה שנות כתיבה ותיעוד של מה שעובר עלי. אין לי ספק שהכתיבה הזאת עוזרת לי - לפרוק, לשחרר, לעבד לעצמי דברים. 

וגם מאחלת לעצמי שיהיו בחיי דברים טובים ושמחים לכתוב עליהם. אמן ואמן.