לא משהו

 הימים הם ימי "לא משהו", לא להיט. וזה חבל. כי זו היתה אמורה להיות כבר תקופה טובה. תקופה של "אחרי". 

ובפועל אנחנו לא "אחרי" כמעט כלום. 

כן, אנחנו "אחרי" בעיות הבריאות של T והחרדות הקיומיות שצצו בעקבותיהן. "אחרי" הניתוח שבסוף עבר בשלום. "אחרי" ההחלמה שנראה שהושלמה (לא נחשיב שעכשיו הוא התחיל לקבל ברזל וזה כמובן עושה לו בלגנים בבטן אחרי שהגיזרה הזאת סוף סוף נרגעה קצת). 

אבל אוקראינה. וזה מרגיז ממש ומדכא מאד. תרמנו אבל זה מרגיש לא מספיק. הצענו לערוב לפליטה אבל בינתיים היא לא עוזבת את אוקראינה. לרגע T שקל לנסוע למולדביה שם ביקשו מתנדבים שיעזרו עם בישול לפליטים (בכל זאת זה התחום שלו) אבל כרגע נראה שזה לא ייצא לפועל. כמה אנחנו קטנים וחסרי משמעות לעומת הדברים הנוראים שקורים שם. 

לא רוצה יותר מדי להיכנס לזה כרגע, אבל איכשהו הצלחנו לריב עם חתני לקראת סוף השבוע, שזה משהו שאנחנו כל השנים משקיעים כל כך הרבה אנרגיות בהמנעות ממנו, כי כשחתני רב איתך זה מכוער ומכאיב ואי אפשר לצאת מזה טוב. כך זה אצלו במשפחה, ויכוח בוטה ולא מכבד ואמירות שנועדו לפגוע. ואנחנו למדנו את זה בשנים הראשונות של הזוגיות שלהם ולמדנו איך לעקוף את זה בדרך כלל. ובכל זאת נוצר מצב ורבנו ועכשיו גם בתי נפגעה וגם הוא וגם אנחנו נפגענו - כל אחד בשיחה נפרדת - ולמרות שכולנו אמרנו שנתגבר על זה אחרי שכל אחד יירגע קצת, אני לא יודעת איך בדיוק נעשה את זה. אני מדברת עם בתי כל יום מאז ושומרת על קשר וערוץ תקשורת פתוח, אבל עם חתני לא חזרתי לדבר עדיין וזה יצטרך לקרות. ובקרוב. ובעיקר חתני ו-T צריכים לדבר כי שניהם מלאים כעס ועלבון. 

לא ראיתי אותם ואת הנכדים מאז לפני שנסעתי לבוסטון, פרט לכמה דקות שבהן אספנו את נשמותק מבית הספר והשארנו אותו בבית ביום שנפגע כששיחק "פרה עיוורת" ואחר כך התברר שחכמוד חולה גם הוא בקורונה, ויומיים אחרי כן גם נשמותק התחיל עם הסימפטומים. אני מתגעגעת אליהם בכל נפשי ומאודי. זו תחושה פיזית ממש של געגוע. אז אולי אסע אליהם מחר אחר הצהריים. ואולי אולי גם T יבוא איתי. ונראה מה יהיה. 

באחד הערבים בשבוע שעבר אירחנו את 'שותפנו' עם 'שריתה' והילדים שלהם והיה מאד נחמד. 

בשבת גם ערכנו ביקור אצל הורי. מצבו של אבא שלי משתפר לאיטו (מאד לאיטו) ואני מקווה שזו מגמה. בשבת הוא היה במיטה וישבנו על כסאות בחדר השינה ופטפטנו. הביקור עשה לשניהם ממש טוב. בעצם היינו עבריינים כי החוקים ב'אחוזה' עכשיו הם שכל משפחה מקבלת רק מבקר אחד. אבל החוק הזה נשמע לנו לא הגיוני (במיוחד שגם ככה הדיירים יוצאים ונכנסים חופשי ובכל שבוע יש שם ממילא מאומתים לקורונה) והחלטנו להסתנן שנינו פנימה. T נהג ואני נשכבתי על המושב האחורי לפני שהגענו לשומר, ממש כמו בסרטים. זה היה מגוחך וחשבתי איזו פאדיחה תהיה אם יתפסו אותי ככה על חם אבל זה עבר בשלום. 

הלילה מיינקוני לא הרגיש טוב והקיא כמה פעמים. האמת שזה הבהיל אותי, אני דואגת לו כמו לתינוק. ממש. הוא הקיא אוכל פעמיים ואחר כך הקיא נוזל בלי כלום פעמיים, ואמרתי לעצמי שאם זה ימשיך אטוס איתו לווטרינר. אבל זה לא המשיך בינתיים ואני עוקבת בדריכות. בינתיים הוא נראה בסדר. אותו ווטרינר אמר לי פעם על החתולים cats are great healers - כלומר, יש להם יכולת מופלאה להבריא כמעט מכל דבר. מקווה שזה המקרה גם הפעם. 

בימים האחרונים אני לא מצליחה לקרוא. התחלתי את "החיים השקופים של אדי לה רו" אבל לא הייתי מרוכזת ונראה לי שאתחיל מההתחלה. רואה סדרות. מצאנו סדרה שהפתיעה לטובה בנטפליקס - pieces of her - בעברית קוראים לזה "אני אף אחת". גילינו אותה במקרה. 

קר וגשום ובכל זאת אנחנו מצליחים לעשות הרבה ספורט, לפעמים גם פעמיים ביום. ממש טוב לי עם זה. 

בגזרת הדלקת הבלתי נגמרת שלי בדרכי השתן עשיתי הבוקר בדיקת תרבית שתן כדי להבין מה קורה שם. רוב היום אני בסדר אבל כל לילה לפנות בוקר מתחילים כאבים ולחץ לרוץ לשירותים ולפעמים אפילו צמרמורות. מוזר. נראה מה תעלה הבדיקה. 

ולסיום חברתי 'ביוכימיה' נתקלה במשהו בחדר השינה שלה ונפלה לא טוב ושברה את עצם הכתף. זה מדהים איך בשנייה אנחנו עושים צעד לא טוב (כמו לפני ארבע שנים כשנפלתי לא טוב ונקעתי את הקרסול) וזהו. כאבי תופת והשבתה לכמה שבועות. מסכנה. ברביעי יש לה תור לאורתופד ונראה מה צפוי לה בזמן הקרוב. כרגע מנוחה ואי תזוזה של הזרוע (פרט לתנועת "מטוטלת" כדי שהכתף לא תקפא). בהמשך אני מניחה שפיזיותרפיה. אוף אוף אוף. 

אז כמו שכתבתי בכותרת: לא משהו. ממש.