בחמישי בבוקר נסענו מייד לתחנת הרכבת Gare Du Nord.
עוד מהארץ רכשנו כרטיסי רכבת Eurostar לצורך הנסיעה מפריז ישירות ללונדון.
מעבר לנוחות ולמהירות (בלי שדות תעופה או יותר מדי בדיקות בטחוניות) זו היתה חוויה לנסוע ברכבת מהירה שבחלק מהנסיעה (בערך חצי שעה) דהרה לה במנהרה תת מימית מתחת לתעלת למאנש.
וברור שלא ויתרנו על הקפה והקרואסון של הבוקר בבית קפה קטן ממש מחוץ לתחנת הרכבת.
על הרכבת חיכתה לנו הפתעה קטנה, אפליקציה שמשדרת את חווית הנסיעה מתחת למי הים.
הנסיעה היתה אמורה לארוך פחות משלוש שעות, אבל בגלל תאונה (כנראה שנהרג אדם....) על פסי הרכבת המהירה, נאלצנו לנסוע חלק מהדרך על פסים "איטיים".
עדיין, זה היה מופלא להיכנס לרכבת בפריז, ולצאת ממנה בתחנת St. Pancras International בלונדון כשלוש ורבע שעות אחרי כן.
הזמנו UBER שלקח אותנו למלון, שהיה ממוקם ב-CITY ממש על הגבול עם ISLINGTON - קרוב למרכז התרבות ה-Barbican, מה שהתברר כמיקום מוצלח במיוחד (במחיר יחסית סביר).
מיד השארנו את חפצינו בחדרים ויצאנו לתור, כאשר התחנה הראשונה היתה הפאב הפינתי (בעל השם האנגלית הטיפוסי כל כך: THE JUGGED HARE), שם טעמתי לראשונה בחיי ארנבת.
הארנבת מוגשת בתוך הכד, בצד יש סלט של כרוב חם (איכס) עם ....לא זוכרת מה עוד, ומחית תפוחי אדמה.
ההוראות היו לשים את הפירה בצלחת, ולמזוג מלמעלה את הארנבת עם הרוטב.
זה היה מעדן אמיתי!
משם יצאנו רגלית לכיוון כנסיית סנט פול (שעמדה כבר להיסגר למבקרים אז לא נכנסנו פנימה)
והמשכנו דרומה עד שהגענו לנהר THAMES, חצינו אותו, והתפעלנו מקו הרקיע החדש של לונדון (לא היינו שם עשר שנים.........כמה הם הספיקו לבנות מאז!).
זה נכון שהכל נראה אפרורי אבל מזג האוויר היה נעים, ועוד הלך והתחמם (קצת יותר מדי) בימים הבאים.
התהלכנו לאורך הגדה הדרומית של התמז ונהנינו לראות את כל הפיתוח שנעשה שם בשנים האחרונות. גלריות אמנות, מסעדות ובתי קפה, בתי מגורים מפונפנים (לאולטרה עשירים בלבד).....חלק חדש וחלק משוחזר באופן מאד אותנטי....
הלכנו עד ל-London Bridge (שכלתי רצתה מאד לוודא שהוא לא falling down, כמו בשיר הילדים המפורסם) וחזרנו לסיטי.
יש משהו בעיר הזאת שאני פשוט אוהבת. להגיע אליה זה קצת כמו לחזור הביתה, למרות שמעולם לא גרתי בה.
התאהבתי בה מזמן, ואני שמחה לחזור אליה שוב ושוב.
שמחה להתהלך ברחובותיה, לבקר במוזיאונים ובאתרי התיירות ובפארקים (ודווקא הפעם היה עצוב לראות את הפארקים יבשים וצהובים בגלל המחסור בגשם שפקד את המדינה בשבועות האחרונים), שמחה ביחס של האנשים שבה - שלמרות שרובם כבר מזמן לא באמת אנגלים, בכל זאת דבקה בהם ההתנהגות ודבק בהם הלך הרוח הטוב והמיטיב של העיר.
קבענו להיפגש עם חלק מהמשפחה הלונדונאית של T לארוחת ערב במסעדה (פשוטה אך נעימה) קרוב למלון, ולכן התחלנו לחזור.
הדרך המהירה ביותר היתה כנראה לתפוס אוטובוס, אבל לא רכשנו כרטיס ולא נראה לנו שיש אפשרות לעלות על אוטובוס עם מזומן....לא מצאנו תחנת רכבת תחתית בדרך, כל הדרך בעצם היתה בשיפוצים ועבודות בכביש, המון כבישים סגורים והמון בלגן.
בגלל כל הכבישים הסגורים גם לא יכולנו להזמין אובר או מונית.....ובקיצור הלכנו בחזרה את כל הדרך למלון.
המפגש עם המשפחה היה מהנה ומרגש.
באותו הערב הגיעו לשם בן דודו של T עם אשתו ושני ילדיו - כאשר הבן הגיע לבד (את אשתו וילדיו ראינו למשך זמן קצר למחר בערב) והבת (בחודש שמיני להריונה) הגיעה עם בעלה.
רק כדי "לעשות סדר" - הבן הוא זה שחי אצלנו במשך עשרה ימים עם אשתו (שנקרע לה עור התוף בנחיתה בארץ) וילדיו (החכמים אך בלתי מחונכים לחלוטין) לפני שנתיים.
הבת היא זו שהתחתנה בארץ בשנה שעברה, והשנה היתה בביקור קצר בארץ ונפגשנו איתה ועם בעלה (היא כבר היתה בתחילת הריון) לפני שטסנו להורי לארה"ב במרץ.
ההורים (בן הדוד ואשתו) הם סיפור בפני עצמו שלא אביא כאן, אבל רק אקצר ואומר שהוא "דור שני" לשואה מהסוג הגרוע ביותר - כולם אשמים בכל מה שקורה לו (והוא כבר בן 69), בעיקר אמא שלו (ניצולת השואה בת ה-93) והנאצים. אפס לקיחת אחריות, אפס לימוד מטעויות, אפס קבלת עצות מאחרים שרוצים בטובתו.....
והתוצאה בין היתר היא חובות מפה ועד הונולולו, ובסוף שנות הששים של חייהם הזוג הזה נאלצים לעבוד ואין להם טיפה אחת של חיסכון (אחרי שגם חיסלו את כל הכסף של הוריו - מזל שאמא שלו הסכימה בערוב ימיה סוף סוף לקבל שילומים מהגרמנים אחרת היתה עכשיו גם היא חסרת כל).
בכל מקרה המפגש המשפחתי היה נעים ומהנה, הושבנו את הצעירים יחד - הם לא פגשו את כלתי עדיין וזו היתה הזדמנות להכיר ולהתעדכן - וגם עברנו מקומות בשולחן כל הזמן כדי שנספיק לשוחח עם כולם........היה ממש נחמד.
בסוף הארוחה והמפגש הם ליוו אותנו ברגל למלון שלנו, ונפרדנו בחום.
כך הסתיים יומנו (בעצם חצי יום) הראשון בלונדון החביבה........
עוד מהארץ רכשנו כרטיסי רכבת Eurostar לצורך הנסיעה מפריז ישירות ללונדון.
מעבר לנוחות ולמהירות (בלי שדות תעופה או יותר מדי בדיקות בטחוניות) זו היתה חוויה לנסוע ברכבת מהירה שבחלק מהנסיעה (בערך חצי שעה) דהרה לה במנהרה תת מימית מתחת לתעלת למאנש.
וברור שלא ויתרנו על הקפה והקרואסון של הבוקר בבית קפה קטן ממש מחוץ לתחנת הרכבת.
על הרכבת חיכתה לנו הפתעה קטנה, אפליקציה שמשדרת את חווית הנסיעה מתחת למי הים.
הנסיעה היתה אמורה לארוך פחות משלוש שעות, אבל בגלל תאונה (כנראה שנהרג אדם....) על פסי הרכבת המהירה, נאלצנו לנסוע חלק מהדרך על פסים "איטיים".
עדיין, זה היה מופלא להיכנס לרכבת בפריז, ולצאת ממנה בתחנת St. Pancras International בלונדון כשלוש ורבע שעות אחרי כן.
הזמנו UBER שלקח אותנו למלון, שהיה ממוקם ב-CITY ממש על הגבול עם ISLINGTON - קרוב למרכז התרבות ה-Barbican, מה שהתברר כמיקום מוצלח במיוחד (במחיר יחסית סביר).
מיד השארנו את חפצינו בחדרים ויצאנו לתור, כאשר התחנה הראשונה היתה הפאב הפינתי (בעל השם האנגלית הטיפוסי כל כך: THE JUGGED HARE), שם טעמתי לראשונה בחיי ארנבת.
הארנבת מוגשת בתוך הכד, בצד יש סלט של כרוב חם (איכס) עם ....לא זוכרת מה עוד, ומחית תפוחי אדמה.
ההוראות היו לשים את הפירה בצלחת, ולמזוג מלמעלה את הארנבת עם הרוטב.
זה היה מעדן אמיתי!
משם יצאנו רגלית לכיוון כנסיית סנט פול (שעמדה כבר להיסגר למבקרים אז לא נכנסנו פנימה)
והמשכנו דרומה עד שהגענו לנהר THAMES, חצינו אותו, והתפעלנו מקו הרקיע החדש של לונדון (לא היינו שם עשר שנים.........כמה הם הספיקו לבנות מאז!).
זה נכון שהכל נראה אפרורי אבל מזג האוויר היה נעים, ועוד הלך והתחמם (קצת יותר מדי) בימים הבאים.
התהלכנו לאורך הגדה הדרומית של התמז ונהנינו לראות את כל הפיתוח שנעשה שם בשנים האחרונות. גלריות אמנות, מסעדות ובתי קפה, בתי מגורים מפונפנים (לאולטרה עשירים בלבד).....חלק חדש וחלק משוחזר באופן מאד אותנטי....
הלכנו עד ל-London Bridge (שכלתי רצתה מאד לוודא שהוא לא falling down, כמו בשיר הילדים המפורסם) וחזרנו לסיטי.
יש משהו בעיר הזאת שאני פשוט אוהבת. להגיע אליה זה קצת כמו לחזור הביתה, למרות שמעולם לא גרתי בה.
התאהבתי בה מזמן, ואני שמחה לחזור אליה שוב ושוב.
שמחה להתהלך ברחובותיה, לבקר במוזיאונים ובאתרי התיירות ובפארקים (ודווקא הפעם היה עצוב לראות את הפארקים יבשים וצהובים בגלל המחסור בגשם שפקד את המדינה בשבועות האחרונים), שמחה ביחס של האנשים שבה - שלמרות שרובם כבר מזמן לא באמת אנגלים, בכל זאת דבקה בהם ההתנהגות ודבק בהם הלך הרוח הטוב והמיטיב של העיר.
קבענו להיפגש עם חלק מהמשפחה הלונדונאית של T לארוחת ערב במסעדה (פשוטה אך נעימה) קרוב למלון, ולכן התחלנו לחזור.
הדרך המהירה ביותר היתה כנראה לתפוס אוטובוס, אבל לא רכשנו כרטיס ולא נראה לנו שיש אפשרות לעלות על אוטובוס עם מזומן....לא מצאנו תחנת רכבת תחתית בדרך, כל הדרך בעצם היתה בשיפוצים ועבודות בכביש, המון כבישים סגורים והמון בלגן.
בגלל כל הכבישים הסגורים גם לא יכולנו להזמין אובר או מונית.....ובקיצור הלכנו בחזרה את כל הדרך למלון.
המפגש עם המשפחה היה מהנה ומרגש.
באותו הערב הגיעו לשם בן דודו של T עם אשתו ושני ילדיו - כאשר הבן הגיע לבד (את אשתו וילדיו ראינו למשך זמן קצר למחר בערב) והבת (בחודש שמיני להריונה) הגיעה עם בעלה.
רק כדי "לעשות סדר" - הבן הוא זה שחי אצלנו במשך עשרה ימים עם אשתו (שנקרע לה עור התוף בנחיתה בארץ) וילדיו (החכמים אך בלתי מחונכים לחלוטין) לפני שנתיים.
הבת היא זו שהתחתנה בארץ בשנה שעברה, והשנה היתה בביקור קצר בארץ ונפגשנו איתה ועם בעלה (היא כבר היתה בתחילת הריון) לפני שטסנו להורי לארה"ב במרץ.
ההורים (בן הדוד ואשתו) הם סיפור בפני עצמו שלא אביא כאן, אבל רק אקצר ואומר שהוא "דור שני" לשואה מהסוג הגרוע ביותר - כולם אשמים בכל מה שקורה לו (והוא כבר בן 69), בעיקר אמא שלו (ניצולת השואה בת ה-93) והנאצים. אפס לקיחת אחריות, אפס לימוד מטעויות, אפס קבלת עצות מאחרים שרוצים בטובתו.....
והתוצאה בין היתר היא חובות מפה ועד הונולולו, ובסוף שנות הששים של חייהם הזוג הזה נאלצים לעבוד ואין להם טיפה אחת של חיסכון (אחרי שגם חיסלו את כל הכסף של הוריו - מזל שאמא שלו הסכימה בערוב ימיה סוף סוף לקבל שילומים מהגרמנים אחרת היתה עכשיו גם היא חסרת כל).
בכל מקרה המפגש המשפחתי היה נעים ומהנה, הושבנו את הצעירים יחד - הם לא פגשו את כלתי עדיין וזו היתה הזדמנות להכיר ולהתעדכן - וגם עברנו מקומות בשולחן כל הזמן כדי שנספיק לשוחח עם כולם........היה ממש נחמד.
בסוף הארוחה והמפגש הם ליוו אותנו ברגל למלון שלנו, ונפרדנו בחום.
כך הסתיים יומנו (בעצם חצי יום) הראשון בלונדון החביבה........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה