בראשון אחרי הצהריים היו לי לימודים באימושיין, במסגרת התכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".
המורה שלי, נטלי בן דוד, ילדה (בת) במזל טוב לפני כמה ימים, וידענו מראש שאחת המאמנות הבכירות תחליף אותה.
הפעם היה זה שיעור על "להיות הורים טרנספורמטיביים" - וזה כלל גם מערכות יחסים שלנו עם ילדינו אבל גם שלנו עם הורינו (לא לכולם שם היו ילדים).
מה שאהבתי, ומה שבאופן כללי מוצא חן בעיני בקורס הזה, הוא שלא כולם שם מאמנים כמוני, יש הרבה שרק עברו את תכנית "נקודת מפנה", (אותה אני אגב ממליצה לכל אחד לעבור בלי קשר למצבו או למקצוע שלו), ויש איזו בוסריות נהדרת בקרב חלק ניכר מהמשתתפים. אם אנחנו המאמנים מכירים את החומר ורק מעמיקים עוד יותר את ההבנה ואת הידע, ומגיעים בכל מפגש מחדש לתובנות חדשות, הרי שעבורם חלק מהשיעורים הם חדשים לגמרי, וכאשר עובדים בקבוצות יש בזה משהו חדש ומרגש ומרענן. הבנות בקבוצה איתה עשיתי את התרגילים מאד ריגשו אותי, ונהניתי מאד.
וגם המאמנת שלימדה, ואשר מאד מאד התרגשה מהמעמד וגם אמרה זאת כמובן בגלוי, היתה ממש בסדר.
בין היתר, דיברנו על "הפקדות" ו"משיכות" במערכות יחסים.
"הפקדה" במערכת יחסים היא כמובן מעשים או דיבורים מיטיבים, משהו שתורם לאדם השני ולמערכת היחסים עצמה.
"משיכה" זו פגיעה באחר, פגיעה ביחסים, אמירה או עשייה לא מיטיבה.
לדוגמא - כעס הוא סוג של משיכה.
הקשבה, אהבה, נתינה - הן הפקדות.
דיברנו גם על כך שיש הפקדות ומשיכות קטנות, ויש גדולות מאד. ושייתכן, שאחרי חיים שלמים של הפקדות מתבצעת פתאום משיכה כל כך גדולה שזה מכניס את "בנק" היחסים למינוס. כמו בגידה למשל.
ובתרגילים בקבוצות התבקשנו לספר על משיכה אחת ועל הפקדה אחת שעשינו במערכת יחסים כלשהי שבחרנו.
וכיון שדיברנו בעיקר על הורים וילדים, חשבתי על הפקדות ומשיכות שעשיתי ביחסים עם ילדיי.
ונזכרתי, שכאשר הם היו ממש קטנים ואני הייתי בלחץ ועייפה כל הזמן, צעקתי המון. צעקתי וטרקתי דלתות ומגירות וארונות ואפילו פעם אחת חלון נשבר מהטריקה החזקה שלי.
זה היה לפני שהתחלתי לעשות עבודה עצמית כלשהי, לפני הטיפול הפסיכולוגי הראשון, לפני כל הסדנאות של ה"ניו אייג'" שעברתי, ההילינג, המדיטציות, וכמובן האימונים שהתחלתי בשלבים מאוחרים יותר.
אני חושבת שאפשר ממש לשים את האצבע על המועד המדויק שבו הפכתי יותר "ידידותית לסביבה", לילדים, ל-T, לחברים ומשפחה, ובראש ובראשונה לעצמי.
בנושא "הפקדה", הבנתי שהייתי מאד קשובה לילדים שלי, גם מהבחינה המעשית של ההקשבה עצמה וגם מהבחינה של התגובות שלי למה שהם אמרו. כלומר, גם הייתי שם, הקשבתי בפועל, נתתי להם להתבטא ולדבר ולשאול כל דבר, ולא היה דבר שאסור לומר או אסור לשאול עליו. וגם מעולם לא הגבתי (לא מילולית ובעיקר לא בשפת גוף) באופן שיגרום להם להימנע בפעם הבא. לא היה דבר שהיה טאבו או אסור, לא היה דבר שהם אמרו או עשו שנתקל במחסום, ברתיעה, בלעג או בביטול.
זו היתה העבודה בקבוצה, וכל אחת (במקרה היינו שלוש בנות) סיפרה על משיכה והפקדה ביחסים בהם בחרה.
ואחר כך הראש שלי המשיך לעבוד, והמשכתי לחשוב על זה, והבנתי שני דברים לגבי המשיכה וההפקדה הספציפית שדיברתי עליהן.
בנושא המשיכה, הבנתי שילדיי לא מסוגלים שיצעקו עליהם או יכעסו עליהם. קשה להם עם זה, לגוף שלהם קשה עם זה. ולמרות שגם הם עברו דרך ועבודה עצמית רבה במשך השנים (ובתי כמובן בטיפולים פסיכולוגיים לאורך רוב תקופת בגרותה מאז גיל ההתבגרות ובעיקר מאז שהתחילה בלימודי הפסיכולוגיה), עדיין קשה לשניהם עם עימותים, קשה להם לחשוב שכועסים עליהם, והם יעשו הרבה כדי להימנע מזה. ואני יודעת שידי במעל, ואני מצערת על כך מאד, ואין מה לעשות עם זה. עכשיו זה באמת עליהם ועל העבודה העצמית שלהם עם עצמם.
ובנושא ההפקדה - אני מבינה שבזכות ההקשבה האמיתית שלי, לא היה דבר שהם לא באו אלי איתו. לא היה נושא שהם חששו או נמנעו מלהעלות בפני. וזה כך עד היום. הם משתפים, מספרים, מתייעצים. והם יודעים שלא יהיה שיפוט, לא תהיה בושה ולא יהיה כעס או לעג. ועל זה אני מאד מאד מאושרת.
ובסיכום הגדול נראה לי ש"בנק" היחסים שלי עם ילדיי (וגם עם אחרים אבל כרגע חושבת על ילדיי) נמצא בפלוס כבר הרבה מאד שנים, וגם אם פה ושם היו או עדיין יש משיכות הן קטנות יותר מההפקדות. וטוב לי עם זה.
המורה שלי, נטלי בן דוד, ילדה (בת) במזל טוב לפני כמה ימים, וידענו מראש שאחת המאמנות הבכירות תחליף אותה.
הפעם היה זה שיעור על "להיות הורים טרנספורמטיביים" - וזה כלל גם מערכות יחסים שלנו עם ילדינו אבל גם שלנו עם הורינו (לא לכולם שם היו ילדים).
מה שאהבתי, ומה שבאופן כללי מוצא חן בעיני בקורס הזה, הוא שלא כולם שם מאמנים כמוני, יש הרבה שרק עברו את תכנית "נקודת מפנה", (אותה אני אגב ממליצה לכל אחד לעבור בלי קשר למצבו או למקצוע שלו), ויש איזו בוסריות נהדרת בקרב חלק ניכר מהמשתתפים. אם אנחנו המאמנים מכירים את החומר ורק מעמיקים עוד יותר את ההבנה ואת הידע, ומגיעים בכל מפגש מחדש לתובנות חדשות, הרי שעבורם חלק מהשיעורים הם חדשים לגמרי, וכאשר עובדים בקבוצות יש בזה משהו חדש ומרגש ומרענן. הבנות בקבוצה איתה עשיתי את התרגילים מאד ריגשו אותי, ונהניתי מאד.
וגם המאמנת שלימדה, ואשר מאד מאד התרגשה מהמעמד וגם אמרה זאת כמובן בגלוי, היתה ממש בסדר.
בין היתר, דיברנו על "הפקדות" ו"משיכות" במערכות יחסים.
"הפקדה" במערכת יחסים היא כמובן מעשים או דיבורים מיטיבים, משהו שתורם לאדם השני ולמערכת היחסים עצמה.
"משיכה" זו פגיעה באחר, פגיעה ביחסים, אמירה או עשייה לא מיטיבה.
לדוגמא - כעס הוא סוג של משיכה.
הקשבה, אהבה, נתינה - הן הפקדות.
דיברנו גם על כך שיש הפקדות ומשיכות קטנות, ויש גדולות מאד. ושייתכן, שאחרי חיים שלמים של הפקדות מתבצעת פתאום משיכה כל כך גדולה שזה מכניס את "בנק" היחסים למינוס. כמו בגידה למשל.
ובתרגילים בקבוצות התבקשנו לספר על משיכה אחת ועל הפקדה אחת שעשינו במערכת יחסים כלשהי שבחרנו.
וכיון שדיברנו בעיקר על הורים וילדים, חשבתי על הפקדות ומשיכות שעשיתי ביחסים עם ילדיי.
ונזכרתי, שכאשר הם היו ממש קטנים ואני הייתי בלחץ ועייפה כל הזמן, צעקתי המון. צעקתי וטרקתי דלתות ומגירות וארונות ואפילו פעם אחת חלון נשבר מהטריקה החזקה שלי.
זה היה לפני שהתחלתי לעשות עבודה עצמית כלשהי, לפני הטיפול הפסיכולוגי הראשון, לפני כל הסדנאות של ה"ניו אייג'" שעברתי, ההילינג, המדיטציות, וכמובן האימונים שהתחלתי בשלבים מאוחרים יותר.
אני חושבת שאפשר ממש לשים את האצבע על המועד המדויק שבו הפכתי יותר "ידידותית לסביבה", לילדים, ל-T, לחברים ומשפחה, ובראש ובראשונה לעצמי.
בנושא "הפקדה", הבנתי שהייתי מאד קשובה לילדים שלי, גם מהבחינה המעשית של ההקשבה עצמה וגם מהבחינה של התגובות שלי למה שהם אמרו. כלומר, גם הייתי שם, הקשבתי בפועל, נתתי להם להתבטא ולדבר ולשאול כל דבר, ולא היה דבר שאסור לומר או אסור לשאול עליו. וגם מעולם לא הגבתי (לא מילולית ובעיקר לא בשפת גוף) באופן שיגרום להם להימנע בפעם הבא. לא היה דבר שהיה טאבו או אסור, לא היה דבר שהם אמרו או עשו שנתקל במחסום, ברתיעה, בלעג או בביטול.
זו היתה העבודה בקבוצה, וכל אחת (במקרה היינו שלוש בנות) סיפרה על משיכה והפקדה ביחסים בהם בחרה.
ואחר כך הראש שלי המשיך לעבוד, והמשכתי לחשוב על זה, והבנתי שני דברים לגבי המשיכה וההפקדה הספציפית שדיברתי עליהן.
בנושא המשיכה, הבנתי שילדיי לא מסוגלים שיצעקו עליהם או יכעסו עליהם. קשה להם עם זה, לגוף שלהם קשה עם זה. ולמרות שגם הם עברו דרך ועבודה עצמית רבה במשך השנים (ובתי כמובן בטיפולים פסיכולוגיים לאורך רוב תקופת בגרותה מאז גיל ההתבגרות ובעיקר מאז שהתחילה בלימודי הפסיכולוגיה), עדיין קשה לשניהם עם עימותים, קשה להם לחשוב שכועסים עליהם, והם יעשו הרבה כדי להימנע מזה. ואני יודעת שידי במעל, ואני מצערת על כך מאד, ואין מה לעשות עם זה. עכשיו זה באמת עליהם ועל העבודה העצמית שלהם עם עצמם.
ובנושא ההפקדה - אני מבינה שבזכות ההקשבה האמיתית שלי, לא היה דבר שהם לא באו אלי איתו. לא היה נושא שהם חששו או נמנעו מלהעלות בפני. וזה כך עד היום. הם משתפים, מספרים, מתייעצים. והם יודעים שלא יהיה שיפוט, לא תהיה בושה ולא יהיה כעס או לעג. ועל זה אני מאד מאד מאושרת.
ובסיכום הגדול נראה לי ש"בנק" היחסים שלי עם ילדיי (וגם עם אחרים אבל כרגע חושבת על ילדיי) נמצא בפלוס כבר הרבה מאד שנים, וגם אם פה ושם היו או עדיין יש משיכות הן קטנות יותר מההפקדות. וטוב לי עם זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה