קמתי "מקולקלת" - סחרחורת ובחילה....
זה קורה לי לעיתים רחוקות אבל זה מוכר.
בחדר בבית מלון לבד - זה קצת מפחיד.
מצאתי את עצמי הולכת לשירותים עם הטלפון - למקרה שאצטרך להזעיק עזרה.
בדרכי בחזרה ברגליים כושלות למיטה הסרתי את הבריח מהדלת, למקרה שיצטרכו להגיע לעזור לי.
בינתיים התאוששתי.
התלבשתי, שתיתי קפה (איזה כיף שיש לי מקרר וקומקום ואפשר להכין קפה בחדר בלי לצאת).
בחוץ אפרורי ואמור להיות גשום. אבל חם, ממש חם. וימשיך להיות חם עד שאסע, נראה לי.
והחום העוד יותר גדול מחכה לי בארץ.
דיברתי שוב עם בתי וקצת גם עם הנכדים. הגעגוע גובר.
דיברתי גם עם T, שהערב נוסע עם הורי אל ביתה של בתי עם אוכל מוכן לארוחת ערב אצלם.
מפנק, מפנק, מפנק.
ניסיתי לשכנע אותו שלא יבוא לאסוף אותי משדה התעופה ברביעי, גם ככה היום שלו עמוס וזו שעה של פקקים ואין לי שום בעייה להגיע הביתה בכוחות עצמי.
השיגרה שלי כאן טובה לי (למרות הגעגוע לבית, לבעל, לחתולים, לנכדים).
בבקרים בדרך כלל יש לי זמן להתעמלות כלשהי, קצת עבודה (בין אם זה אימון - אני מאמנת בהתכתבות - ובין אם אלה עבודות משרדיות עבור החברה של T ו'שותפנו'), קריאת בלוגים (וכתיבה כמובן), קריאה בספר (בטלפון) של מירה מגן, וגם צפייה בסדרות במחשב. עוקבת מכאן אחר "סיפורה של שפחה" וגם "שקרים קטנים גדולים", את שניהם אני רואה בלי T ממילא.
אני חושדת שהוא לא "מחכה" לי עם סדרות בהן אנו צופים יחד. לא נורא. אשלים לבד את הפרקים החסרים.
בדרך כלל אוכלת לפחות ארוחה אחת אצל בני וכלתי, אם לא שתיים.
בהתחלה אכלנו את מה שבישל T והקפאנו, ואז הם התבאסו שלא יישאר להם האוכל של T לאחר כך (כשכל ההורים - גם אני וגם הוריה - יחזרו לישראל) והתחלנו לבשל בעצמנו.
החיסרון : השיער והבגדים שלי והתיק שלי מסריחים מבישול כל הזמן. אין להם ממש איוורור כמו שצריך בדירת ה"כמעט מרתף" שלהם, שאמנם יש לה חלונות אבל לא מספיק כיווני אוויר והיא נמוכה מאד. את הבגדים אני מכבסת כמובן, ואת השיער חופפת, אבל התיק.............הריח שלו מלווה אותי בכל מקום.
תינוקי ממש מתפתח מול עיני, וכבר מעט מתקשר - מצליח ללכוד מבט, מחייך, עושה קולות.
יודעת שבפעם הבאה שאראה אותו כל ההיכרות הזאת תתחיל מההתחלה, אבל מאמינה גם שהגוף שלו יזכור את המגע שלי. גם אם הוא עצמו לא.
הוא נרגע עלי במהירות יחסית ומרגיש נינוח בזרועותי, והוא מתוק ורך וחלק כמשי............כן כן מאוהבת.
אוהבת את כלתי בתור אמא, כולה אהבה וחמלה ונוכחות מיטיבה עבור תינוקי.
בני גם אוהב ומחובר אליו, אבל מרגישה שזה בא לו פחות בטבעיות מאשר לה.
מסוקרנת לראות אותם מתפתחים כמשפחה............
אין לי מושג מתי ניפגש שוב - האם זה יהיה כאן שוב או בארץ.......
הם חייבים להגיע ארצה בכל מקרה כי צריך להחתים את הויזות החדשות בדרכונים שלהם (שמשום מה אפשר לעשות רק בשגרירות בארץ).
אחרי שראיתי את תינוקי במנשא, בעגלה וברכב, לא רוצה לדמיין אותו במטוס.........או בתורים בשדה התעופה.
מרחמת מראש על בני וכלתי ובעיקר על שאר הנוסעים.
תיכף כלתי תצא לאסוף אותי.
היום מתוכנן שהם יצאו (בני וכלתי) לבילוי משותף - רק שניהם - בזמן שאשמור על תינוקי. גשום אז בטח זה יהיה מוזיאון........
מזמן מזמן לא היה להם דייט כזה לבד בנחת רק שניהם.........
זה קורה לי לעיתים רחוקות אבל זה מוכר.
בחדר בבית מלון לבד - זה קצת מפחיד.
מצאתי את עצמי הולכת לשירותים עם הטלפון - למקרה שאצטרך להזעיק עזרה.
בדרכי בחזרה ברגליים כושלות למיטה הסרתי את הבריח מהדלת, למקרה שיצטרכו להגיע לעזור לי.
בינתיים התאוששתי.
התלבשתי, שתיתי קפה (איזה כיף שיש לי מקרר וקומקום ואפשר להכין קפה בחדר בלי לצאת).
בחוץ אפרורי ואמור להיות גשום. אבל חם, ממש חם. וימשיך להיות חם עד שאסע, נראה לי.
והחום העוד יותר גדול מחכה לי בארץ.
דיברתי שוב עם בתי וקצת גם עם הנכדים. הגעגוע גובר.
דיברתי גם עם T, שהערב נוסע עם הורי אל ביתה של בתי עם אוכל מוכן לארוחת ערב אצלם.
מפנק, מפנק, מפנק.
ניסיתי לשכנע אותו שלא יבוא לאסוף אותי משדה התעופה ברביעי, גם ככה היום שלו עמוס וזו שעה של פקקים ואין לי שום בעייה להגיע הביתה בכוחות עצמי.
השיגרה שלי כאן טובה לי (למרות הגעגוע לבית, לבעל, לחתולים, לנכדים).
בבקרים בדרך כלל יש לי זמן להתעמלות כלשהי, קצת עבודה (בין אם זה אימון - אני מאמנת בהתכתבות - ובין אם אלה עבודות משרדיות עבור החברה של T ו'שותפנו'), קריאת בלוגים (וכתיבה כמובן), קריאה בספר (בטלפון) של מירה מגן, וגם צפייה בסדרות במחשב. עוקבת מכאן אחר "סיפורה של שפחה" וגם "שקרים קטנים גדולים", את שניהם אני רואה בלי T ממילא.
אני חושדת שהוא לא "מחכה" לי עם סדרות בהן אנו צופים יחד. לא נורא. אשלים לבד את הפרקים החסרים.
בדרך כלל אוכלת לפחות ארוחה אחת אצל בני וכלתי, אם לא שתיים.
בהתחלה אכלנו את מה שבישל T והקפאנו, ואז הם התבאסו שלא יישאר להם האוכל של T לאחר כך (כשכל ההורים - גם אני וגם הוריה - יחזרו לישראל) והתחלנו לבשל בעצמנו.
החיסרון : השיער והבגדים שלי והתיק שלי מסריחים מבישול כל הזמן. אין להם ממש איוורור כמו שצריך בדירת ה"כמעט מרתף" שלהם, שאמנם יש לה חלונות אבל לא מספיק כיווני אוויר והיא נמוכה מאד. את הבגדים אני מכבסת כמובן, ואת השיער חופפת, אבל התיק.............הריח שלו מלווה אותי בכל מקום.
תינוקי ממש מתפתח מול עיני, וכבר מעט מתקשר - מצליח ללכוד מבט, מחייך, עושה קולות.
יודעת שבפעם הבאה שאראה אותו כל ההיכרות הזאת תתחיל מההתחלה, אבל מאמינה גם שהגוף שלו יזכור את המגע שלי. גם אם הוא עצמו לא.
הוא נרגע עלי במהירות יחסית ומרגיש נינוח בזרועותי, והוא מתוק ורך וחלק כמשי............כן כן מאוהבת.
אוהבת את כלתי בתור אמא, כולה אהבה וחמלה ונוכחות מיטיבה עבור תינוקי.
בני גם אוהב ומחובר אליו, אבל מרגישה שזה בא לו פחות בטבעיות מאשר לה.
מסוקרנת לראות אותם מתפתחים כמשפחה............
אין לי מושג מתי ניפגש שוב - האם זה יהיה כאן שוב או בארץ.......
הם חייבים להגיע ארצה בכל מקרה כי צריך להחתים את הויזות החדשות בדרכונים שלהם (שמשום מה אפשר לעשות רק בשגרירות בארץ).
אחרי שראיתי את תינוקי במנשא, בעגלה וברכב, לא רוצה לדמיין אותו במטוס.........או בתורים בשדה התעופה.
מרחמת מראש על בני וכלתי ובעיקר על שאר הנוסעים.
תיכף כלתי תצא לאסוף אותי.
היום מתוכנן שהם יצאו (בני וכלתי) לבילוי משותף - רק שניהם - בזמן שאשמור על תינוקי. גשום אז בטח זה יהיה מוזיאון........
מזמן מזמן לא היה להם דייט כזה לבד בנחת רק שניהם.........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה