זה לא נגמר

היום יום הולדתה ה-40 של בתי. לא כך היא תכננה לחגוג ולא כך אנחנו תכננו לחגוג לה - אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.

אחרי שגם חכמוד וגם נשמותק חלו בקורונה (בעקבות חתני ואז בתי שחלו לפני כן), הבוקר - ממש ביום ההולדת של בתי - גם שרי מראה סימנים שהיא נדבקה, חודש שלם אחרי שחתני התחיל להיות חולה. 

חודש שלם היו חמישה בני משפחה אחת בבית עם קורונה - וכל אחד מהם נדבק "בזמן ובמועד שגופם מצא לנכון"** .

"לא מצליחה להבין איך הקורונה הזאת עובדת" אמרה בתי ובכך תמצתה בעצם את כל השנתיים האחרונות, מבחינתי. 

לפי כמה ימים, כאשר היא הודיעה לנו שהיא הזמינה מקום במסעדה להערב לחגוג יחד את יום הולדתה (כי הרי אנחנו לא מוזמנים לאירוע שמתוכנן לששי הקרוב, מפאת היותנו בייבי סיטרים לנכדים) לא התווכחנו אבל היתה לי הרגשה שזה לא באמת ייצא לפועל. חכמוד התחיל את מחלתו בחמישי או ששי ונשמותק התחיל כיומיים אחריו. היתה לי הרגשה שזה לא ייגמר כל כך מהר, לפחות לא לפי הלו"ז הרצוי על בתי. וגם תהיתי מה יקרה עם שרי, שהרי כל התקופה הזאת - גם כשהיתה לה דלקת באוזן - בדיקות האנטיגן הביתיות יצאו לה שליליות. 

מילא. גם את החגיגה הזאת - כמו את יום הולדתה ה-90 של אמי - נצטרך לדחות למועד אחר. ואני לא רואה כיצד האירוע של ששי בכלל ייצא אל הפועל. בכל מקרה אלי הביתה לא ממש ייכנסו נכדים (או ספציפית שרי) חולה בקורונה. נראה מה יהיה. כרגע אנחנו לא שואלים ולא מציעים. מחכים לראות מה יתפתח. 

בגזרת אבא שלי - לאחר שהתחיל להשתמש בחגורת הגב ולקחת את הכדורים משככי הכאבים ולא היתה שום הקלה, אמא של גיסתי (שיש לה קשרים מפה ועד הונולולו בעיקר בתחום הרפואי אבל לא רק) סידרה לו תור אצל אורתופד תותח בתל השומר. האורתופד בדק אותו בצורה מאד יסודית וקבע ש:

א. המצב לא נורא חמור, ואף ייתכן מאד ששבר הדחיסה יתרפא עם הזמן 

ב. הטיפול שאבא שלי מקבל הוא הטיפול הנכון, אין צורך ואין טעם לשום טיפול אחר (כמו זריקה מקומית).

ג. אין לעסוק בפעילות גופנית כלשהי למעט הליכות קצרות. 

בקיצור - מעודד משהו, ואבא שלי מתרכז כרגע במציאת המינון הנכון למשככי הכאבים כדי לקבל הקלה כלשהי (הוא קיבל בין היתר מדבקות שאמורות לעזור עם זה) ובמקביל מארגן לעצמו פינת טלוויזיה בממ"ד, שם יש להם כורסאות lazy boy ישנות שהוא התעקש להביא איתם מארה"ב (למרות מחאותיה הרמות של אמי). הכורסא הזאת היא המקום היחיד כרגע שבו קצת נוח לו לשבת/לשכב. 

במקביל ובלי קשר התחילה לו בצקת ברגליים - שזה כנראה בגלל הלב - וזה מדאיג עוד יותר. יש לו תור טלפוני עם הקרדיולוג ובינתיים מקבל פוסיד לניקוז הנוזלים. מקווה שיעזור. יש לו גם תור לאורולוג בשבוע הבא. בקיצור - אבא שלי מקולקל. באמת דואגת לו. 

אצלי יש הטבה כלשהי במצב הדלקתי אבל זה לא עבר לגמרי, אז עכשיו 'רופאהחדשה' הפנתה אותי לבדיקת תרבית, ואת זה אוכל לעשות רק שלושה ימים אחרי שסיימתי את האנטיביוטיקה - בקיצור מקווה שלא תתפתח דלקת ממש חריפה עד אז מהחיידקים שהאנטיביוטיקה הנוכחית כנראה לא הצליחה לחסל לגמרי. 

בכלל היום אני עם אנרגיה ירודה מאד, לא יודעת אם זה סתם - כי לפעמים זה קורה - או שגם אני "מבשלת" משהו. תקופה מבאסת קצת. 

ואוקראינה. דכאון ממש. ושרת הפנים שלנו, שלדעתי מוסיפה חטא על פשע. 

אני מכירה מישהי שנמצאת בארץ והיא אזרחית אוקראינית ודואגת ממש לבת שלה שגרה שם. כשעוד היה רלוונטי לחתום ערבות עבור פליטים הבטחנו לה שנערוב לבתה אם היא תצליח להגיע לגבול אבל בינתיים לא שמעתי ממנה כלום. כרגע כבר לא מדובר על ערבות כספית אבל כמובן שנעזור אם נוכל. בכל מקרה אם היא אכן תגיע, מגורים זו לא הבעייה. 

ולא שמעתי שום עדכונים מהגזרה של N-lee וממשיכה לדאוג ולהתפלל לשלומה ולבריאותה. 

אז השבוע היה יום די יפה - לא חם אבל גם לא קר מדי - והחלטנו ספונטנית לנסוע לטייל בשמורת בית גוברין. היה לגמרי שווה. 

לפני שחזרנו הביתה נסענו לקריית גת הקרובה ואכלנו במסעדת בשרים שהפתיעה לטובה גם בטיב האוכל וגם בטיב השירות.

מצרפת את התמונות - שוב כדי להקליל את אווירת הפוסט המדוכדכת שיצאה לי. 

** אם לעשות פאראפראזה על ציטוט של יצחק שמיר ז"ל, ראש ממשלת ישראל בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה