בתחילת השבוע נתקפתי בפרץ של צורך ב"ביחד". עלה בי רצון עז להיות עם אנשים קרובים ואהובים.
קבעתי עם חברות, עם בתי, עם קרובי משפחה ....מלאתי את היומן בפגישות ואירוחים ותכניות לשבועיים הקרובים.
ודומה היה שהצורך הזה עלה גם אצל החברות שלי, כי גם 'שושנה' יצרה קשר וקבענו להיפגש וגם 'קלי' ו'שני' יצרו קשר - ו'קלי' יזמה מפגש ....
אפילו הספקתי לממש חלקית את אנרגיית החברותיות הזאת.
נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שושנה', אבל המפגש עם קלי ושני היה אמור להתקיים בשלישי בערב, ואז בשלישי בבוקר נודע על האסון בעזה ומעבר לקושי להרים את עצמנו ביום כזה, התברר שבן של בן זוג לשעבר של 'שני' הוא בין ההרוגים....והמפגש בוטל.
היום הייתי אמורה להיפגש עם בתי, ככה סתם רק שתינו - לזמן איכות שכזה - אבל חכמוד מאתמול עם חום גבוה וכאב גרון (ואנטיביוטיקה) והיא נשארה איתו בבית.
בשבוע הבא קבעתי עם 'ביוכימיה', מקווה שהמפגש הזה כן יתממש.
התחושות ממשיכות להיות קשות - לגבי המלחמה, החטופים, הממשלה הנוראית וכל ה"מה יהיה", והאסון השבוע רק הוכיח לנו שתמיד יכול להיות עוד יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.
בתחום הבריאות, T ממשיך עם הליחה - למרות שחל איזשהו שיפור קל.
גם אבא משתעל כבר למעלה משבוע ולמרות שהרופאה ב'אחוזה' טענה שזה "רק מהגרון ולא מהריאות" ורשמה לו סוכריות למציצה ואיזשהו אנטיהיסטמין, גם גיסתי וגם אני המלצנו שיבקש ממנה הפניה לצילום ריאות. ברור שבצילום התברר שיש לו דלקת, התחלה של ברונכיט, וגם הוא על אנטיביוטיקה עכשיו.
ושוב כואב לו הגב.
אז שוב דחיתי את ארוחת הערב אצל בת הדוד שתוכננה להתקיים בששי הקרוב.
אין רגע דל.
'שותפנו' עם קורונה כבר שלושה ימים - ונשמע שהתסמינים שלו זהים לאלו שהיו לנו בבוסטון. חולשה, ליחה, חום נמוך. הוא כבר מתחיל להרגיש יותר טוב...מקווה שאצלו לא תישארנה תופעות כמו אצל T.
בשבת הגיעו הורי ומשפחתה של בתי לארוחת צהריים, לבקשתם, ולמרות שהיה מאד טעים ומאד נחמד לבלות זמן עם כולם, זה היה קצר מאד ונשארתי עם טעם של "עוד" מהנכדים האלה. דיברתי על זה עם בתי והיא הסכימה שאין לנו באמת מספיק זמן איכות עם הנכדים כאשר הם מגיעים לארוחה.
היא אמרה שבימי שני אחר הצהריים בדרך כלל הם רובם בבית (לא בעבודה, לא בחוגים) אז החלטנו T ואני להגיע לביקור אצלם, ובאמת היה ממש ממש טוב להשתלב להם בשיגרת אחר הצהריים. לשחק עם שרי, לעזור לחכמוד עם הכנה למבחן במתמטיקה, להסיע את נשמותק בחזרה מחוג הטניס...פשוט להיות ביחד ולדבר ולצחוק...זה היה בדיוק מה שהיה חסר לנו ונראה שגם הם נהנו מנוכחותנו. אני מקווה שיסתדר לנו לעשות את זה לעיתים קרובות ובכך לזכות ב"זמן נכדים" שכבר אין לנו כמעט מאז שהם לא נשארים לישון בשישי בערב.
בגזרת ההתנדבות T ממשיך לסייע ל"איש המדרסים" שלי בקידום העסק שלו וממש בימים אלה עולה אתר האינטרנט המושקע והמשופר שלו. בנוסף T יצר קשר עם בעלת בית קפה קטן, שנמצאת במילואים מאז השבעה באוקטובר והעסק היה סגור במהלך כל התקופה. עכשיו הוא עוזר לה להקים את העסק מחדש על רגליו - בתנאי כמובן שהיא תצליח להשתחרר מהמילואים בקרוב.
בנוסף הוא ו'שותפנו' התחילו לעבוד עבור לקוח חדש/ישן - מישהו שהיה איתם בקשר בשנה שעברה לצורך הקמת מסעדה חדשה ובאיזה שהוא שלב פשוט נעלם להם. אני לא ממש אופטימית לגבי הלקוח הזה (מה מונע בעדו שוב להתאדות בלי לשלם?) אבל הם כל כך שמחים לקבל עבודה חדשה, שהם מוכנים להסתכן בכך.
בבוסטון בני וכלתי מספרים על חזרתו של סביבוני לאכילה "רגילה" (יחסית לעצמו) ואפילו הסכמה לטעום דברים חדשים, ובנוסף הוא התחיל לקחת ברצינות את נושא הגמילה מחיתולים...הרבה מאד חדשות טובות. קיקה מדברת יותר ויותר ומרבה להאכיל את הבובות שלה וגם לבדוק אותן (עם ערכת "רופא") ואת כל מי שבסביבה. כלתי מפנקת אותנו בהרבה תמונות וסרטונים כדי שנמשיך להרגיש שאנחנו חלק מהבית.
אני ממשיכה לקרוא את "התנ"ך של אמא" ובינתיים זה די קשה לי.....לא מצליחה להתחבר. אתן לזה עוד צ'אנס אבל אם זה ימשיך ככה פשוט אזנח אותו ואעבור לספר אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה