למדור השרביט החם - תל אביב עיר ללא הפסקה

 במדור השרביט החם שואל אותנו טליק בתאריך 14/02/2025 איך אנחנו בקשר לתל אביב. 

על זה נאמר : "או! טוב ששאלת". 

כי אני מוקפת באנשים שמאוהבים בתל אביב. 

בין אם ממש היו רוצים לגור בה.

או לחזור לגור בה. בעיקר כאלה שגדלו בתל אביב, ובבגרותם עברו / נאלצו לעבור לאזור השרון, גבעתיים/רמת גן או רשל"צ וכדומה. 

למשל מסיבות כלכליות. אני זוכרת שכאשר התחתנו וחיפשנו דירה לשכור, שילמנו 1200 לירות בחודש, כאשר על דירה דומה בתל אביב או אפילו ברמת השרון ביקשו 2400. 

בסביבה שלי, מי שגדל בתל אביב איכשהו חולם מתי שהוא לחזור אליה. או לפחות לבקר בה לעיתים קרובות. 

אני גדלתי בקריית יובל בירושלים, אחר כך גרתי ארבע שנים בפרבר של לוס אנג'לס, וכשחזרנו לישראל גרנו שלוש שנים ברמת אביב, לא רחוק מהאוניברסיטה. 

זו היתה בעצם הפעם היחידה בחיי שגרתי בתל אביב, אם אפשר לקרוא לרמת אביב תל אביב. 

כשגרנו בירושלים היינו נוסעים פעם בשנה בערך "לתל אביב" אבל זה בעצם היה לשכונת סלמה ג' ברמת גן או רמת חן. שם היתה לסבתא שלי דירה, שמשום מה באותן שנים עמדה ריקה, והיינו נופשים בה בקיץ. הדירה היתה ממש צמודה לפארק הלאומי ברמת גן, או לפחות לחלק שלו שבו הקימו אחר כך את הספארי. משם היינו נוסעים לתל אביב, או לבת ים - לחוף הים - או ליפו. 

זוכרת שהורי לקחו אותנו ל"בלט על הקרח" או לקרקס, לסרטים ולהצגות, ובעיקר כל יום לים. בילינו הרבה בפארק הלאומי עצמו, שהיה ממש ליד הבית. זה היה עבורי "תל אביב" כשהייתי ממש קטנה. 

ופרט לכך שבאמת ביליתי שם בנעימים עם כל העיסוקים המפנקים האלה, את העיר עצמה - או מה שהכרתי ממנה - מאד לא אהבתי. לא אהבתי את הריחות, את הלחות והחום שהיו שונים לגמרי מהאקלים הירושלמי. האנשים נראו לי שונים. לא התחברתי. 

כשחייתי ברמת אביב אחת ההנאות שהיתה לחברות שלי היתה לנסוע לתל אביב, לדיזנגוף או לאלנבי. למשל לקנות בגדים. זה היה עיסוק שלא דיבר אלי מעולם, גם כשהייתי ילדה. כן אהבתי לנסוע כדי ללכת לקולנוע או לתיאטרון או למוזיאון. אבל מעולם לא הרגשתי "בבית" בתל אביב. 

בסוף הורי עזבו את רמת אביב לטובת הרצליה, ושם - ממש קרוב לחוף הים - חייתי בחמש השנים האחרונות לפני שעזבתי את הבית. מרכז החיים שלי עדיין היה ברמת אביב, כי המשכתי ללמוד שם בתיכון, ללכת לתנועת הנוער, וכל חיי החברה שלי היו שם. שם גם פגשתי את T, שגר ברמת אביב. 

אבל תל אביב מעולם לא זכתה "להיכנס לי ללב". ואחרי החתונה עברנו לרעננה - גם מטעמים כלכליים אבל גם בגלל האופי היותר כפרי שלה. כמובן שרעננה כבר פחות כפרית כיום. 

אחרי שהתחתנתי, היו הרבה מאד שנים שבהם עבדתי בתל אביב. שנים שנסעתי באוטובוס לעבודה ובחזרה, ואחר כך כשהיה לי רכב אז שעות בפקקים - או שפשוט התחלתי לנסוע לעבודה בשש בבוקר - ולמצוא חניה. זה לא עזר לי להתאהב בתל אביב.

מעולם לא הייתי בסצנת המסיבות או המועדונים...היתה תקופה קצרה שבה היינו נוסעים ליפו או לתל אביב לפאבים שבהם שרו שירי ארץ ישראל והיינו "רוקדים על שולחנות" ...אבל זו היתה תקופה קצרה ובסוף עברנו לפאבים באזור כפר סבא והוד השרון, יותר קרוב לבית, ואז הפסקנו עם זה בכלל.

כיום נסיעה לתל אביב עבורי היא די סוג של עונש. בין התנועה אל העיר ובתוכה, העבודות של הרכבת הקלה ובעיות החניה - אין כיום הרבה דברים בעיר הזאת שמושכים אותי. 

חברות שלי שגרות באזור תל אביב (או אפילו רמת גן או גבעתיים) כמעט אף פעם לא תצענה להגיע להיפגש איתי כאן באזור השרון. תמיד זה "תגידי לי כשתהיי בתל אביב" ואז ניפגש. כאילו אין להן "ויזה" לצאת מתחום תל אביב. עם חברות כאלה פשוט הפסקתי להיפגש. 

כן נהניתי מאד לעשות הליכות לאורך הטיילת הנהדרת, או - כפי שעשינו השנה ביום הולדתי - לטייל בפארק המסילה. 

כאשר אנחנו נוסעים להפגנות נגד הממשלה זה בעיקר בקפלן - כך שזו, למשל, מטרה ראויה בעיני לנסוע לתל אביב. 

אבל כאשר מדברים איתי על לקחת מלון לכמה ימים בתל אביב........זה לא ממש מושך אותי. בטח לא כיום. אולי כשיסתיימו עבודות הרכבת הקלה והעיר תחזור להיות נוף אורבני מעניין, זה יהיה כמו לבקר בניו יורק או בלונדון...או בטוקיו. 

כרגע אני מעדיפה לוותר. ובוודאי לא הייתי רוצה לגור שם.