אלו הם חיינו בזמן האחרון

הצינון של T השתפר מעט אבל עוד לא עבר לגמרי. עדיין יש הרבה ליחה ומידי פעם שיעולים די מפחידים. 

בינתיים הוא מתעקש בכל זאת להתעמל וכמובן לא העלה בדעתו לפספס את ההפגנה בקפלן במוצאי שבת. זה הפך כבר לשיגרת מוצ"ש אצלנו. והאופנוע החדש נוח מספיק כדי שלא אסבול מזה יותר מדי. וגם האינטרקום שיש לנו בין הקסדות מאפשר לי להזכיר לו להוריד מהירות מעט כשהוא מתחיל להיסחף. 

אז בשבוע שעבר התקיים גם הביקור אצל 'פרופסור-על' - שהתברר שהפרופסור שלנו היה תלמיד שלו ובן טיפוחיו. 

'פרופסור-על' קרא ולמד היטב את כל התיק הרפואי וההיסטוריה של T לקראת הביקור, וחקר אותו לפרטי פרטים אודות התסמינים שהוא סובל מהם בפרט ואודות מצבו בכלל. היתה ל-T שיחה מאד טובה איתו, גם לגבי הניתוח עצמו וכל השנה פלוס שעברה מאז, גם על הפרופסור שניתח אותו וגם על עוד דברים. 

בין השאר, הוא הסביר לו מדוע אל לו להצטער שעבר את הניתוח, כי למרות שהתברר בסוף שלא היה גידול ממאיר, הסיכון היה גדול מכדי להזניח ולחכות אולי עד שהיה מאוחר מדי. יתרה מכך, הוא טען שגם אם ביצעו את הביופסיה ביסודיות וחזרו עליה כמה וכמה פעמים עם כמה וכמה חתכים שונים, עדיין ייתכן שכן היה משהו ממאיר, שטוב שהוצא מהגוף. בנוסף, הוא אמר שעבר מספיק זמן מאז, ושבוצעו מספיק בדיקות מאז, שלו היה עדיין משהו שם בפנים מתפתח במחשכים, הוא כבר היה מתגלה בשלב הזה. "בקיצור", אמר לו פרופסור-על, "תודיע לאשתך שהיא לא עומדת להיפטר ממך בקרוב". 

פרופסור-על העלה כמה השערות לגבי הסיבות האפשריות להתקפי הכאב של T - האחת היא באמת הבקע שיש לו בחלקה העליון של צלקת הניתוח - שגם הפרופסור דיבר עליה כבר מהבדיקה הראשונה. הבעייה עם זה היא, שתיאור הכאבים אינו תואם בקע. 

סיבה אפשרית נוספת לדעתו היא עצבית. ייתכן, הוא אומר, שפגיעה באיזה עצב שהתרחשה במהלך הניתוח גורמת לכך שבמצבים מסויימים מפעילה את התקף הכאב. במקרה כזה ייתכן שניתן יהיה לעזור ל-T מהכיוון של מניעת הכאב. הבעייה כמובן היא לאתר את העצב, במיוחד כשלא ניתן לדעת מתי יתקוף הכאב הבא. 

אבל אלו רק השערות, הוא אמר, והוא מבקש להתייעץ עם מומחים נוספים ולחזור אל T. 

האורתופד שהגעתי אליו בגלל כף הרגל השמאלית בדק אותה ביסודיות וגם שלח אותי לצילום רנטגן. יש חשש לשבר הליכה, ובמקרה הזה אצטרך לתת לרגל מנוחה במשך 6-8 שבועות 😨. ממתינה לתוצאות הצילום ואז נראה. 

בכל מקרה הוא הדגיש שוב שעם הקשת הגבוהה שיש לי ("ההיפך מפלטפוס" כך אמר, ואת זאת אני הרי כבר יודעת שנים רבות) גם חובה עלי ללכת כל הזמן עם המדרסים המותאמים, גם לחדש אותם לעיתים קרובות, וגם בהליכה מאומצת ללכת עם מקלות הליכה, כדי להוריד מהעומס על הרגליים. 

היום, משהגעתי כמעט לשליש הספר, הבנתי סופית שאני לא נהנית לקרוא את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק, וכנראה שאפסיק, לפחות לעת עתה. לא בכוח. 

בימים האחרונים, במיוחד ביממה האחרונה, שוב צללתי לדכדוך קשה עם כל מה שקורה מסביב. 

בין הדרת נשים באוטובוסים באשדוד לבין תאונת ה'פגע וברח' של שתי הנשים בילד בנתניה לבין הרצח הנוראי והמיותר ליד גן-נר לבין המכות שחטף בתל אביב צעיר מיפו (שעמד להתגייס לצה"ל) רק כי חבורת נערים מטומטמים שמעו אותו מדבר בטלפון בערבית לבין התאבדותה של הנאנסת משומרת.....וואי יש עוד מיליון אמירות ואירועים ושנאות וטימטומים ובא לי שיבוא המבול וימחק את כולנו ולא יתחיל מחדש, כי כבר ניסו פעמיים וזה כנראה לא יצליח. שוב. 

כששוחחתי עם בתי היא ניסתה בכל זאת לעודד אותי, שיש כמה נקודות אור בכל זאת בחיינו ששוות הכל. כן. יש כמה נקודות אור. היא והמשפחה שלה, בני והמשפחה שלו. הורי, אחי והמשפחה שלו. קומץ חברים טובים. כן, גם כמה בלוגרים יקרים שאני כבר מחשיבה לחברים. אבל זהו. פחות או יותר. אוף.