יש בגבעתיים מלונית לחולי סרטן שמיועדת לספק לשוהים בה השגחה רפואית צמודה, לינה וארוחות והסעות הלוך-חזור לטיפולים במרכזים הרפואיים השונים. המלונית נמצאת במרחק כעשר דקות נסיעה מתל השומר, ושם אבא שלי שוהה במהלך השבוע כאשר הוא מקבל את ההקרנות.
אנחנו לא ידענו את כל זה, וכאשר אמרו לאבא שלי שבמהלך ההקרנות כדאי שהוא ישהה במלון בימי אמצע השבוע בתקופת ההקרנות כדי לא לעשות את הדרך הארוכה והפקוקה בכל יום הלוך ושוב מן ה'אחוזה' באזור השרון עד לתל השומר ובחזרה, חשבנו לתומנו כי מדובר במלון בתל השומר עצמו, זה שרואים כאשר נכנסים לבניין המרכזי.
אז התברר שהמלון בבית החולים עצמו מיועד רק ליולדות ולחולי לב. והתברר גם שבמלונית הזאת רק החולה יכול לשהות, ואמא שלי לא תוכל לישון שם יחד עם אבא שלי בימי הטיפולים, ושבכלל יהיה לו שותף לחדר.
אבל גם את כל התגליות האלה גילינו, אני ואחי ו-T וגיסתי, רק אחרי שההקרנות בעצם כבר החלו, ואחרי שאבא כבר שהה במלונית. כי לנו הם לא סיפרו שום דבר.
ובאמת שלא הבנתי מדוע אבא עדיין לא מדווח למתי קבעו לו את ה-MRI והסימולציה לקראת ההקרנות, ובדיעבד התברר שהוא ואמא פשוט הסתירו גם את זה מפנינו , ושה-MRI כבר היה והם נסעו בכוחות עצמם, ושנקבע תור להקרנות ושההקרנות התחילו השבוע. ממש סוכנים חשאיים הורי, החליטו להסתיר מפני ילדיהם "כדי לא להטריח". ללא ספק נשברו כאן שיאים חדשים.
אז היו כבר שני ימי הקרנות, וכרגע אבא בבית לסוף השבוע.
כרגע הוא מרגיש טוב, ונותרו לו עוד 24 הקרנות, ואני כמובן חוששת, שבהמשך זה כבר יהיה לו יותר קשה. אבל כרגע אין לי בעיה, שכל עוד הוא מרגיש בסדר והם משיגים מונית שתיקח אותו לתל השומר בימי ראשון בבוקר אז הם לא חייבים להיעזר בי. עדיין...... מה זאת העקשנות הזאת? כן, כן, אני מבינה את הצורך שלהם בעצמאות, אבל נשמע לי מעט מוגזם.
וכן אני יודעת שיש הורים קשישים (ולא רק) שמזעיקים את הילדים כמה פעמים ביום ועל כל דבר קטן ושעלי להודות על כך שהורי לא כאלה. אני אכן מכירה להם טובה* על כך אבל הייתי רוצה לעזור יותר. למשל, אני מתכננת לפחות לקפוץ לבקר אצלו במהלך השבוע וגם להביא אליו את אמא, שלא יהיו בודדים כל כך הרבה זמן.
*אגב לא אוהבת את הביטוי "אסירת תודה" כי זה מרמז על היותי "אסירה" של משהו, ובנוסף גם ממש שונאת את המילה "להוקיר", וכמובן ש"הכרת תודה" או גרוע מזה "הוקרת תודה" הם בכלל שיבושים לשוניים.
בששי הייתה לבתי וחתני הזמנה במסעדה (אחת מאותן הזמנות שבתי החליטה לארגן לעצמם במהלך השנה לכמה חודשים קדימה) והם הביאו אלינו את הילדים. T הכין פיצה טעימה לילדים (וגם הגדולים זללו ממנה כך שלא נשאר כלום), ברבוניות מטוגנות וגם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות. וסלט כמובן. היתה ארוחה נהדרת, שבסוף אפילו בתי וחתני טעמו מעט, כי ההזמנה שלהם היתה רק בתשע בערב.
בסוף הורי גם הגיעו, כי למרות שאבא היה מצונן כמה ימים, נראה שזה עבר לו, וכאמור את ההשלכות של ההקרנות הוא עדיין לא מרגיש.
לשם שינוי שרי התעוררה כמה דקות לאחר שהם הגיעו אלינו, והיתה במצב רוח טוב וגם אכלה מצוין. היה משברון קטנטן כשבתי וחתני הודיעו שהם הולכים. הם אמרו לה שהם מקפיצים את הורי הביתה ומייד חוזרים...אולי כי היא רגילה שמקפיצים את הורי לאחוזה תמיד בתום ארוחת הערב...לא יודעת מדוע לא אמרו לה שהם יוצאים למסעדה. היא בכתה קצת אבל כשהצעתי לה לעזור לי עם הדחת הכלים היא נענתה ברצון, והאמת שהקטנטונת הזאת שוטפת כלים מצוין! אחרי שסיימנו עם זה היא גם עזרה לי לשאוב את הפירורים משולחן האוכל, ואחר כך פצחה במשחק עם קופסאות הפלסטיק שלי - התאימה מכסה לכל קופסא. זה העסיק אותה לא רע במשך זמן מה, ואחרי כן החלטנו כולנו לעלות לחדר השינה, להחליף לפיג'מה ולצחצח שיניים. נכנסנו כולנו למיטה שלנו ושרי ביקשה לצפות בסרט "אוואטר". הילדונת קוראת לסרט "האנשים הכחולים", ומסתבר שהיא ממש ממש אוהבת אותו, בלי להבין באמת את העלילה. אני יכולה להבין אותה. הסרט פשוט קסום - עם היצורים המופלאים והצמחייה המקסימה...כולנו נהנינו לצפות בו, ובאופן מפתיע היא נשארה ערה גם כאשר אחיה הגדולים פרשו למיטותיהם. לפני שנרדם עשיתי לחכמוד קצת מסאז'...בגב, בראש ובכפות הרגליים....
במהלך הערב שרי התלבטה אם להישאר לישון אצלנו או לא, וכאשר בתי הגיעה כדי להחזיר אותה הביתה היא היתה קצת מופתעת אבל הלכה איתה ברצון.
אגב, באופן מפתיע, המשכנו T ואני לצפות בסרט גם לאחר שהיא הלכה והגדולים נרדמו....הוא באמת סרט קסום ושוב הצטערנו שלא השכילו לעשות גם את סרט ההמשך טוב באותו אופן. היה פוטנציאל והם פשוט פספסו. ממש חבל.
בשבת בבוקר אחרי ההליכה/ריצה של T ושלי, וארוחת הבוקר של חכמוד ונשמותק, פתרנו ביחד (הנכדים ואני) שלושה חידוני וורדל שונים (שניים בהצלחה ואחד התפספס לנו) ואז בא לנו לצאת שוב לטייל לכיוון פארק הכושר. נשמותק רצה ללכת אבל חכמוד העדיף להישאר לבד בבית, ואחרי ששאלנו אותו מספר פעמים אם הוא בטוח, הלכנו.
קצת אחרי שהגענו לפארק הכושר ונשמותק התחיל לעשות את התרגילים, התקשר חכמוד לבשר שבתי בדרך לאסוף אותם ותגיע תוך רבע שעה. זה היה מוקדם יחסית והתפלאתי, אז התקשרתי אליה. התברר שלא היא התקשרה לומר שהיא בדרך, אלא חכמוד התקשר אליה וביקש שהיא תגיע. כנראה בכל זאת התבאס מזה שנשאר לבד בבית. אבל מצד שני הרגשתי שערב קודם התייחסתי בעיקר לשרי ולחכמוד, והיה לי חשוב להקדיש קצת זמן איכות גם לנשמותק.
כשחזרנו מפארק הכושר בתי כבר היתה אצלנו עם שרי, שלא הרגישה טוב. הבטן כאבה לה ובנוסף לכל בתי פצעה אותה כאשר גזזה לה צפורניים. בקיצור, זה לא היה בוקר מוצלח גם עבור שרי.
בגזרת הספרים, סיימתי לקרוא את "את עוד תתחרטי על זה" מאת נועה שלו, אותו בחרתי בלי להכיר את הסופרת ובלי המלצה מאף אחד...בדומה לאופן שבו נהגתי לעשות כשהייתי משוטטת בחנויות ספרים, מרימה ספר באקראי ועוברת ברפרוף על התקציר בגב הכריכה.
הספר כתוב היטב, ולא פחות חשוב מבחינתי, מסתיים היטב. אהבתי שהוא מסופר על ידי שתי דמויות שונות, גבר ואישה, ואף לא הפריע לי שהאישה מדברת בגוף ראשון והגבר מסופר בגוף שלישי. המבחן העיקרי שהספר עבר, מבחינתי, הוא שחיכיתי לחזור אליו בכל הזדמנות אפשרית. וגם הצטערתי שהוא הסתיים. אבל כאמור - היא סיימה אותו יפה. בלי אילוצים ובלי יומרות. בקיצור - אהבתי.
אז המשכתי בקו הזה של בחירה אקראית יחסית של ספרים, והתחלתי לקרוא קטע לניסיון (SAMPLE) מתוך THE MIDNIGHT LIBRARY מאת MATT HAIG. נראה לי שזה תפס אותי ואמשיך לקרוא.
השבוע צפוי T סוף סוף ללכת לפרופסור, והוא יוכל לשמוע מה בעצם משמעות תוצאות ה-CT (שמרגיש לנו שנעשה לפני עידן ועידנים) . אני גם מאד מקווה שהוא יפרט לפרופסור שוב את כל התופעות מהן הוא סובל ואולי יזכה לקבל מעט תשובות. אני כבר מתוסכלת מדי מכל הסיפור הזה ומהעובדה שיש ימים בהם T ממש מרגיש לא טוב, חלש ועם בעיות בטן ואפילו נפילות לחץ דם...ואפילו הצלחתי להתעצבן על T - כי כאשר אני רואה שהוא לא בסדר ושואלת אותו מה קורה הוא עונה "לא יודע" (והוא יודע שהתשובה הזאת מכניסה אותי לחרדות), ויומיים אחרי כן פתאום מגלה שכן, בעצם יומיים קודם הוא כמעט התעלף. נו, יופי. נמאס לי מזה. ממש. נראה לי שהגיע הזמן שהוא יתייעץ עוד עוד בעלי מקצוע פרט לפרופסור, שעם כל המומחיות שלו, הוא בכל זאת מנתח. לא פנימאי ולא גסטרואנטרולוג...או לפחות שיחלוב טוב יותר את הפרופסור עצמו לקבל תשובות קצת יותר מפורטות. אוף.
אז בין זה לבין ההקרנות של אבא...נראה מה עוד אספיק לעשות השבוע. יאללה רק בריאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה