בששי בערב עשינו ארוחה למשפחה "המצומצמת" - בתי עם משפחתה והורי - והזמנו גם את בנם של שריתה ושותפנו, שהיה לבד בבית. הם מטיילים להם בצפון יוון - קצת ים והרבה טרקים בהרים, למרות שחלק מהימים פשוט חם שם מדי, בגלל גל החום הנוראי שעובר על אירופה - ואחותו חזרה לבאר שבע, שם היא גרה ועובדת ולומדת רפואה (נדמה לי שיש לה איזה קורס קיץ עכשיו).
הבחור (בן 17) היה עם חברים בבולגריה עד יום חמישי ושמח לקבל את הזמנתנו, אבל כמה שעות לפני הארוחה הודיע שהוא לא מרגיש טוב וחושש להדביק (בעיקר את הורי).
T בישל בכוונה כמויות גדולות יותר, כי הבחור ידוע בתיאבונו הבלתי נדלה, אז פשוט הודענו לו שנקפיץ לו שאריות באיזה שהוא שלב. הוא ממש שמח. בסוף הוא היה בסביבה כאן והגיע בעצמו לקחת כמה קופסאות הביתה.
בששי בבוקר הברזתי ל-T (בעידודו המלא) ובמקום להיות איתו במטבח נסעתי למפגש חברות במסעדת מנטה ריי בתל אביב.
מדובר בחברות מהעבודה לשעבר - גם העבודה היא לשעבר וגם חלק מן החברות כבר לא עובדות שם, כמוני.
כל אחת מאיתנו גרה באזור אחר, וכאשר קבענו את המפגש ונשאלה השאלה בקבוצת הוואטסאפ היכן להיפגש, קפצה 'מאשה' (שגרה ביישוב צפונית אלי באזור השרון) ואמרה "מנטה ריי". האינסטינקט הראשוני שלי היה WTF?? בשביל מה להיכנס לתל אביב עכשיו? בשביל מה את הסיוט הזה? ולא הגבתי. חיכיתי לתגובתן של שאר הבנות. 'החתולה' גרה בגבעתיים ו'המלכה' גרה במודיעין, בכלל, ולא הייתי בטוחה אם גם להן נשמע לא הגיוני להיכנס עכשיו - עם כל הבלגן - לתל אביב.
אבל הן הסכימו מייד ומאשה הצליחה להשיג לנו שולחן לרבע לעשר בבוקר. האמת - אני אוהבת את מנטה ריי. האוכל טעים ומה רע לאכול במזגן מול הנוף של הים? אבל מה תל אביב עכשיו?
משלא עניתי מייד מאשה שאלה "אמפי???" אז עניתי "שונאת לנסוע לתל אביב". החתולה והמלכה מייד כתבו שאין בעייה ומבחינתן אפשר להיפגש בהרצליה או רמת השרון....אבל האמת היא שאני כבר לא באמת מכירה מסעדות טובות, בתי קפה מוצלחים - ובימי ששי הכל עמוס וחלקם לא מקבלים הזמנות. לא בא לי להתחיל להתעסק עם זה, אז במקום זאת כתבתי למאשה "תאספי אותי בדרך?" כי כאמור, היא גרה באזור השרון צפונית אלי, ואני בפירוש בדרך שלה לתל אביב.
מאשה מייד ענתה "לא, אני ישנה בתל אביב באותו הלילה וארצה לחזור איתך 🙃". נו, מה? עכשיו הכל מובן. ועוד היא הוסיפה וכתבה לחתולה "אשמח שתאספי אותי לשם, אני ישנה בחמישי בביצרון."
וואו, כל כך אופייני למאשה, לארגן את כל המפגש הזה סביב התכניות הפרטיות שלה. ממש צחקתי בקול.
בכלל, יש לה דרך "לתפוס את כל המקום" כאשר היא נמצאת. רוב הזמן היא מדברת, אסוציאטיבית לגמרי, בקושי לוקחת אוויר בין לבין. מאז שעזבתי את העבודה (ובהמשך גם היא עזבה) בקושי שמעתי ממנה (פרט למפגשים כאלה עם שאר הבנות) אלא אם היתה צריכה ממני משהו. בדרך כלל - תרגומים לאנגלית של כל מיני דברים. בבת אחת קלטתי שממש לא בא לי לשהות בחברתה....אבל ממש ממש בא לי להיפגש שוב עם החתולה ומזמן מזמן לא ראיתי את המלכה, אז לא התווכחתי.
ובסוף היא בכלל לא ישנה בתל אביב. כמובן שהיא לא אספה אותי בדרך, היא ביקשה שאפגוש אותה בצומת כי "אולי יצטרכו את האוטו שלה". נו, מילא. מה אכפת לי? כל הדרך לשם ובחזרה היא לא הפסיקה לדבר - את הרוב לא קלטתי בכלל. הנהנתי והעברתי את הזמן.
בכל מקרה זה היה שווה את המפגש עם החתולה והמלכה, את האוכל הטעים והשירות המעולה (!) ואת הנוף לים אבל מתוך המסעדה הממוזגת.
למרות שנטשתי את T במטבח למשך כל הבוקר, בכל זאת השתתפתי בשטיפות הכלים ועריכת השולחן, וכמובן בהגשה ובפינוי שאחרי. כולם הגיעו מוקדם והספקתי לשחק עם שרי לפני הארוחה ולהפעיל אותה (בעיקר כמלצרית) בשלב הקינוח - כך שגם תיפקדתי כמארחת וגם הצלחתי להיות סבתא פעילה ונוכחת. שרי גם היתה במצב רוח טוב ורגוע רוב הזמן - וכשלא, נתתי להוריה להתמודד עם זה בהצלחה - אז זה כמובן עזר.
למשל כאשר היא רצתה לקטוף ליצ'י מהעץ ולא הסכמתי לתת לה את המזמרה ביד. גם בתי וגם חתני הסבירו לה שזה לא לילדים וזה מסוכן, והיא התעקשה אבל זה לא עזר לה. ואז היא דרשה שחתני יבוא איתה לקטוף עכשיו כאשר היינו באמצע הארוחה. וגם אז זה לא עזר לה. בין הארוחה לבין הקינוח הם יצאו ביחד והיא חזרה מאושרת עם שקית מלאה ליצ'י, וזה היה השלב שבו היא התחילה "למלצר" ולהגיש ליצ'י (לאחר שאבא שלה קילף אותם) לכל הדורש. אחר כך היא עשתה זאת גם עם ענבים.
לאחר שכולם הלכו והנכדים הגדולים נשארו לישון שיחקנו "החבילה הגיעה" - הפסקנו באמצע כדי ללכת לישון, ולמחרת בבוקר המשכנו אבל שוב הפסקנו באמצע כי שרי וחתני הגיעו לאסוף אותם.
T ואני יצאנו לצפת בשבת אחרי הצהריים, כי על הבוקר היה לנו שם תור לחידוש הדרכונים במשרד הפנים. נראה לי שסיפרתי כבר איך גילינו שהדרכונים שלנו עומדים לפוג במרץ 2023 ואנחנו מתכננים חופשה בניו זילנד בנובמבר הקרוב (והחצופים בכנסת קבעו את הבחירות באחד בנובמבר כך שלא נוכל להצביע!!) ויש צורך בתוקף של יותר מחצי שנה כדי לקבל ויזה...!
כשבאנו לקבוע תור במשרד הפנים כאן באזור לא הצלחנו לקבל תור לפני ספטמבר - ולוקח לדרכונים ששה שבועות (מינימום?) להגיע, ורק אז להגיש בקשה לויזה - שלא לדבר על זה שיש לנו טיסה לבני לארה"ב באמצע ספטמבר....מסובך. צרות של עשירים, כמו שאומרים.
בקיצור התחלנו לחפש משרד פנים חלופי עם זמינות גבוהה יותר וכך הגענו לצפת. בגלל שהתור היה על הבוקר התעקשתי לבוא ערב קודם ולישון בסביבה - ואחרי שפסלנו אינספור צימרים ומלונות (חלקם ממש עלובים) שברוב חוצפתם דרשו יותר מאלפיים ש"ח ללילה (וחלקם בכלל דרשו שהייה של שני לילות) - מצאנו מלונית קטנה (20 חדרים) וחמודה (ופשוטה) בצפת עצמה שהשכירה לנו חדר ממש סבבה ב-666 ש"ח ללילה כולל ארוחת בוקר לא רעה בכלל.
ירדנו לצפת העתיקה לטייל קצת - הכל היה סגור כי שבת אבל הסימטאות היו יפות וגם הנוף שהשתקף מכל פינה
בערב הזמנו שולחן במסעדת בת יער - מסעדת בשרים מאד מוצלחת. נהנינו מאד.
בבוקר מוקדם יצאנו להליכת הבוקר בקרירות נטולת הלחות של צפת (והרבה עליות וירידות, מצוין לכושר!) ואחרי ארוחת הבוקר נסענו מרחק כמה דקות נסיעה למשרד הפנים.
הדבר הראשון ששמנו לב אליו שם היה היחס של הפקידים לאוכלוסיה. החל מהאישה שקיבלה את פנינו בכניסה ועזרה לנו לקבל את פתקית התור שלנו וכלה בפקידה שטיפלה בנושא חידוש הדרכונים שלנו - כולם היו חביבים ועם הרבה רצון לעזור, בקיאות בעבודה ויעילות מדהימה. המקום היה מלא ובכל זאת הכל התקדם ממש מהר.
במקרה שלנו, יש לנו כאמור טיסה בספטמבר לארה"ב, ולכן לא יכולנו להסתכן בכך שהדרכונים (שאמורים להגיע אלינו תוך ששה שבועות) לא יגיעו בזמן. לכן היא השאירה את הדרכונים הישנים שלנו בתוקף בינתיים, וכאשר יגיעו החדשים נוכל לקפוץ למשרד הפנים המקומי ללא תור כדי לבצע את ההחלפה ולהכניס את החדשים לתוקף.
על הדרך היא גם הוציאה לי תעודת זהות חדשה - ביומטרית. אותה אני אמורה לקבל תוך עשרה ימים.
מרגע הכניסה למשרד ועד שיצאנו חלפה פחות משעה. אני לא זוכרת שהיה ככה בנתניה, עוד בזמנים שלפני הקורונה ולא בקיץ. בקיצור, היה שווה לנסוע עד לצפת.
הבוקר נפגשתי עם 'שושנה' ונהניתי מאד. אפשר לומר אפילו שנהניתי יותר מאשר במפגשים הקודמים שלנו.
בתחום הבריאות ל-T שוב היה התקף כאב חד אך קצר היום - כך שהוא ממשיך ב"מסורת" של פעם בשבועיים שלושה. בשבת הקרובה יש לו CT בטן באסותא אשדוד....אנחנו ממשיכים לטייל ברחבי ישראל במרדף אחר תורים. נראה מה יהיה עם זה.
בינתיים אני ממשיכה עם אלבום התמונות של הנכדים - הפעם משפחתה של בתי שסוף סוף הצליחה להעביר לי את כל מה שצולם בשנה האחרונה בטלפונים שלהם - ועוד פרויקט שלי שאני מאד מתלהבת ממנו אבל לא יכולה לכתוב עליו בבלוג (מפאת האנונימיות).
התחלתי לקרוא את "the seven husbands of evelyn hugo" וכבר נתפסתי לגמרי - כלומר, מחכה לחזור אליו בכל הזדמנות.
מחכה לי שבוע מלא וגדוש ....אז כדאי שאתפנה לעיסוקיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה