כאבי התופת המשיכו כל סוף השבוע, ובעיקר הקפאון - חוסר התנועה.
בראשון הגעתי איכשהו לאורתופד - כן, נהגתי, עם יד אחת, אין מושג איך.
T עבד והתלבטתי אם לקחת מונית.....בסוף נהגתי.
הוא היה קר ואנטיפת כמו בפעם הקודמת.
כמובן שלא זכר שהייתי אצלו. לא זכר שכבר נתן לי מירשם לזריקה.
לא הסתכל עלי אפילו ולא קרא את מה שכתב בביקור הקודם במחשב.
את האבחנה של האולטרסאונד קרא רק כדי להקליד אותה במחשב.
לא טרח להכניס את התקליטור כדי לצפות בעצמו.
בקושי הקשיב כשאמרתי שחלה הרעה קיצונית, שהתחלתי פיסיותרפיה אבל זה לא עזר, אולי הזיק.
שלקחתי את כל נוגדי הדלקת וזה לא השפיע.
בסוף אמר שאני יכולה לקבל זריקה אבל אני צריכה לקנות ולחזור אליו.
"יש לי כבר זריקה בתיק" הוצאתי לו.
הוא עשה טוב והזריק לי, מקווה שבמקום הנכון. לא סגורה על זה.
המיקום, לדעתי, חשוב עד מאד.
הזריקה עצמה כאבה אבל היתה נסבלת.
אחרי כן הוא לקח לי את הזרוע והתחיל לטלטל אותה למעלה ולמטה "כדי לפזר את החומר של הזריקה" ואני כמעט התעלפתי לו שם.
הכל נהיה שחור והרכנתי את הראש, לא יכולתי לקום מהכיסא.
"את יכולה לשבת בחוץ" גירש אותי.
ככה כמו שהייתי עם התיק פתוח, הכרטיס המגנטי, המרשם החדש לארקוקסיה (כי ה-XEFO לא השפיע) וג'ל למריחה....כשלתי לי מהחדר והתיישבתי במסדרון.
איש אחד שחיכה לרופא אחר הביא לי מים. נשמה טובה. הודיתי לו מקרב לב.
ישבתי זמן מה עד שהחולשה עברה לי.
ואז ישבתי עוד שעה ורבע בתור לבית מרקחת.
בסניף הזה בנתניה (לאומית) יש בית מרקחת נוראי. המון דלפקים אבל לא כולם מאויישים וזה לוקח המון זמן.
ברגיל הייתי פוסחת עליו ונוסעת לסניף פרדסיה, יש שם בית מרקחת קטן וחביב.
אבל המחשבה לנהוג עד לשם, ולחנות, ולנהוג הביתה - גרמה לי לחכות.
חיכיתי וחיכיתי.
איכשהו נהגתי בשלום הביתה.
אכלתי משהו ולקחתי את הארקוקסיה. מקווה שזה ישפיע.
בערב למרות ההסתייגויות לקחתי גם את הרוקסט שהוא נתן לי פעם קודמת.
סבלתי כאבי תופת.
נראה שהרוקסט התחיל להשפיע כי הכאבים הקשים התחילו להרגע.
גם בלילה, למרות שהתעוררתי פעמיים, הצלחתי לשוב לישון.
היד עדיין קפואה, וכל תנועה או ניסיון לתנועה כואבים מאד.
אבל מקווה לטוב.
כותבת כאן בעיקר ביד שמאל, וגם מפעילה את העכבר בשמאל. אבל נראה לי שעדיף שלא אעבוד על המחשב הרבה עד שזה לא יעבור..................
בראשון הגעתי איכשהו לאורתופד - כן, נהגתי, עם יד אחת, אין מושג איך.
T עבד והתלבטתי אם לקחת מונית.....בסוף נהגתי.
הוא היה קר ואנטיפת כמו בפעם הקודמת.
כמובן שלא זכר שהייתי אצלו. לא זכר שכבר נתן לי מירשם לזריקה.
לא הסתכל עלי אפילו ולא קרא את מה שכתב בביקור הקודם במחשב.
את האבחנה של האולטרסאונד קרא רק כדי להקליד אותה במחשב.
לא טרח להכניס את התקליטור כדי לצפות בעצמו.
בקושי הקשיב כשאמרתי שחלה הרעה קיצונית, שהתחלתי פיסיותרפיה אבל זה לא עזר, אולי הזיק.
שלקחתי את כל נוגדי הדלקת וזה לא השפיע.
בסוף אמר שאני יכולה לקבל זריקה אבל אני צריכה לקנות ולחזור אליו.
"יש לי כבר זריקה בתיק" הוצאתי לו.
הוא עשה טוב והזריק לי, מקווה שבמקום הנכון. לא סגורה על זה.
המיקום, לדעתי, חשוב עד מאד.
הזריקה עצמה כאבה אבל היתה נסבלת.
אחרי כן הוא לקח לי את הזרוע והתחיל לטלטל אותה למעלה ולמטה "כדי לפזר את החומר של הזריקה" ואני כמעט התעלפתי לו שם.
הכל נהיה שחור והרכנתי את הראש, לא יכולתי לקום מהכיסא.
"את יכולה לשבת בחוץ" גירש אותי.
ככה כמו שהייתי עם התיק פתוח, הכרטיס המגנטי, המרשם החדש לארקוקסיה (כי ה-XEFO לא השפיע) וג'ל למריחה....כשלתי לי מהחדר והתיישבתי במסדרון.
איש אחד שחיכה לרופא אחר הביא לי מים. נשמה טובה. הודיתי לו מקרב לב.
ישבתי זמן מה עד שהחולשה עברה לי.
ואז ישבתי עוד שעה ורבע בתור לבית מרקחת.
בסניף הזה בנתניה (לאומית) יש בית מרקחת נוראי. המון דלפקים אבל לא כולם מאויישים וזה לוקח המון זמן.
ברגיל הייתי פוסחת עליו ונוסעת לסניף פרדסיה, יש שם בית מרקחת קטן וחביב.
אבל המחשבה לנהוג עד לשם, ולחנות, ולנהוג הביתה - גרמה לי לחכות.
חיכיתי וחיכיתי.
איכשהו נהגתי בשלום הביתה.
אכלתי משהו ולקחתי את הארקוקסיה. מקווה שזה ישפיע.
בערב למרות ההסתייגויות לקחתי גם את הרוקסט שהוא נתן לי פעם קודמת.
סבלתי כאבי תופת.
נראה שהרוקסט התחיל להשפיע כי הכאבים הקשים התחילו להרגע.
גם בלילה, למרות שהתעוררתי פעמיים, הצלחתי לשוב לישון.
היד עדיין קפואה, וכל תנועה או ניסיון לתנועה כואבים מאד.
אבל מקווה לטוב.
כותבת כאן בעיקר ביד שמאל, וגם מפעילה את העכבר בשמאל. אבל נראה לי שעדיף שלא אעבוד על המחשב הרבה עד שזה לא יעבור..................
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה