בעצם גם את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בגלל מוסיקה.
אני שומעת נעימה כלשהי, מוכרת או בלתי מוכרת לי, ומשהו קורה לי בגוף, בלב.
מנגינות גורמות לי לחוש, להרגיש.
זה תמיד היה כך ובשנים האחרונות אני מנסה גם לשים לב לזה יותר, להתעכב על זה, להשתהות עם התחושות שמציפות אותי ועם הרגשות שעולים.......לפעמים זה משהו שמתפרש לי בגוף כ"טוב" או מרגש, לפעמים זה "עצוב" ולפעמים זה ממש קשה......
תחושה כזאת של משהו עמוק וכואב אבל לא בלתי נעים הציפה אותי כששמעתי את נעימת הפתיחה של סדרת "המנצח" עם ליאור אשכנזי.
והסידרה עצמה גם היא לא מאכזבת. יש איזו הלימה, להרגשתי, בין מה שקורה בעלילה לבין הנעימה הזאת שממש חדרה לי לעצמות ולנשמה........
מומלץ.
ואגב סדרות, ראיתי את "אוטונומיות" של HOT, שהתחילה מצוין והסתיימה באכזבה גדולה.
היו כמה וכמה נקודות בעלילה שניתן היה לסיים איתן ולצאת "בסדר גמור" מבחינתי, אבל משום מה הם לקחו את זה לכיוון אחר.
היו גם כמה עלילות משנה שניתן היה לפתח מעט יותר, והוזנחו.
אבל בסך הכל - אהבתי.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן על מישהי מהקאנטרי שאוהבת לדבר איתי על ספרים, אקרא לה ח' (לא נראה לי שהיא תופיע הרבה בפוסטים, כך שלא אמציא לה כינוי כרגע).
בסוף האימון אנחנו נוהגים לשבת על הגבעה עם חבורה של אנשים שהכרנו דרך 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.
חבר'ה שאין לנו קשר איתם פרט למפגש השבועי הזה בשבת בקאנטרי.
האישה הזאת מאד נחמדה, והיא המליצה בחום על סופרת בשם אליסון ריצ'מן.
לא מצאתי ספרים שלה באנגלית (מעדיפה בדרך כלל לקרוא את המקור) אבל את התרגום יש להשיג בשפע בחנויות הספרים, והתחלתי עם "אהבה אבודה" - שלמרות שהוא רב מכר מטורף, מהר מאד הבנתי שזו לא כוס התה שלי.
אני יכולה להבין למה ח' מהקאנטרי כל כך מתלהבת מהספרים של ריצ'מן. הם מתרחשים בתקופות היסטוריות משמעותיות והסופרת בהחלט עושה תחקירים מעמיקים לפני שהיא ניגשת למלאכת הכתיבה. "אהבה אבודה" היא בעצם סיפור על השואה ועל מחנה טרזין, עם איזה סיפור אהבה טרגי ששזור בתוך כל זה. אבל הכתיבה עצמה נוראית. המשכתי לקרוא את הספר עד הסוף רק כי הסתקרנתי לראות איך הוא יתסתיים, וכצפוי הסיום היה מאכזב מאד. בנלי. צפוי מראש ורדוד.
אני כמעט בבירור זוכרת שכאשר ח' שאלה אותי איך היה הספר, אמרתי לה שזה לא בשבילי - אבל כנראה הייתי מעודנת מדי. לא ברורה מספיק.
ואז, כשהייתי חולה בשבוע שעבר ו-T הלך לקאנטרי בלעדיי, היא דחפה לו ספר אחר של אליסון ריצ'מונד - "דמעות של אהבה" כדי לתת לי. כוונותיה טובות, ללא ספק. אולי היא לא הבינה שלא אהבתי את הקודם. אולי היא חושבת שאם אקרא עוד ספר אז אשתכנע כמה זה טוב.
מפה לשם סיימתי את "המנהרה" והספר של ח' היה מונח לפני ו....התחלתי לקרוא.
הכתיבה, אותה כתיבה. נוראית. אבל התקופה היא תקופת איינדה ופינושה בצ'ילה, ואיכשהו החלטתי להמשיך לקרוא בכל זאת. אני כבר באמצע, ושוב הסקרנות מונעת בעדי לעזוב את הספר - למרות שאני קוראת בהפסקות כי באמת הכתיבה נוראית. נוראית.
קמתי הבוקר עם צינון קל, וזה ממש מעצבן כי לא מזמן סיימתי עם הוירוס ההוא, ודי כבר!
מקווה שלא יתפתח לשום דבר רציני.
אני שומעת נעימה כלשהי, מוכרת או בלתי מוכרת לי, ומשהו קורה לי בגוף, בלב.
מנגינות גורמות לי לחוש, להרגיש.
זה תמיד היה כך ובשנים האחרונות אני מנסה גם לשים לב לזה יותר, להתעכב על זה, להשתהות עם התחושות שמציפות אותי ועם הרגשות שעולים.......לפעמים זה משהו שמתפרש לי בגוף כ"טוב" או מרגש, לפעמים זה "עצוב" ולפעמים זה ממש קשה......
תחושה כזאת של משהו עמוק וכואב אבל לא בלתי נעים הציפה אותי כששמעתי את נעימת הפתיחה של סדרת "המנצח" עם ליאור אשכנזי.
והסידרה עצמה גם היא לא מאכזבת. יש איזו הלימה, להרגשתי, בין מה שקורה בעלילה לבין הנעימה הזאת שממש חדרה לי לעצמות ולנשמה........
מומלץ.
ואגב סדרות, ראיתי את "אוטונומיות" של HOT, שהתחילה מצוין והסתיימה באכזבה גדולה.
היו כמה וכמה נקודות בעלילה שניתן היה לסיים איתן ולצאת "בסדר גמור" מבחינתי, אבל משום מה הם לקחו את זה לכיוון אחר.
היו גם כמה עלילות משנה שניתן היה לפתח מעט יותר, והוזנחו.
אבל בסך הכל - אהבתי.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן על מישהי מהקאנטרי שאוהבת לדבר איתי על ספרים, אקרא לה ח' (לא נראה לי שהיא תופיע הרבה בפוסטים, כך שלא אמציא לה כינוי כרגע).
בסוף האימון אנחנו נוהגים לשבת על הגבעה עם חבורה של אנשים שהכרנו דרך 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.
חבר'ה שאין לנו קשר איתם פרט למפגש השבועי הזה בשבת בקאנטרי.
האישה הזאת מאד נחמדה, והיא המליצה בחום על סופרת בשם אליסון ריצ'מן.
לא מצאתי ספרים שלה באנגלית (מעדיפה בדרך כלל לקרוא את המקור) אבל את התרגום יש להשיג בשפע בחנויות הספרים, והתחלתי עם "אהבה אבודה" - שלמרות שהוא רב מכר מטורף, מהר מאד הבנתי שזו לא כוס התה שלי.
אני יכולה להבין למה ח' מהקאנטרי כל כך מתלהבת מהספרים של ריצ'מן. הם מתרחשים בתקופות היסטוריות משמעותיות והסופרת בהחלט עושה תחקירים מעמיקים לפני שהיא ניגשת למלאכת הכתיבה. "אהבה אבודה" היא בעצם סיפור על השואה ועל מחנה טרזין, עם איזה סיפור אהבה טרגי ששזור בתוך כל זה. אבל הכתיבה עצמה נוראית. המשכתי לקרוא את הספר עד הסוף רק כי הסתקרנתי לראות איך הוא יתסתיים, וכצפוי הסיום היה מאכזב מאד. בנלי. צפוי מראש ורדוד.
אני כמעט בבירור זוכרת שכאשר ח' שאלה אותי איך היה הספר, אמרתי לה שזה לא בשבילי - אבל כנראה הייתי מעודנת מדי. לא ברורה מספיק.
ואז, כשהייתי חולה בשבוע שעבר ו-T הלך לקאנטרי בלעדיי, היא דחפה לו ספר אחר של אליסון ריצ'מונד - "דמעות של אהבה" כדי לתת לי. כוונותיה טובות, ללא ספק. אולי היא לא הבינה שלא אהבתי את הקודם. אולי היא חושבת שאם אקרא עוד ספר אז אשתכנע כמה זה טוב.
מפה לשם סיימתי את "המנהרה" והספר של ח' היה מונח לפני ו....התחלתי לקרוא.
הכתיבה, אותה כתיבה. נוראית. אבל התקופה היא תקופת איינדה ופינושה בצ'ילה, ואיכשהו החלטתי להמשיך לקרוא בכל זאת. אני כבר באמצע, ושוב הסקרנות מונעת בעדי לעזוב את הספר - למרות שאני קוראת בהפסקות כי באמת הכתיבה נוראית. נוראית.
קמתי הבוקר עם צינון קל, וזה ממש מעצבן כי לא מזמן סיימתי עם הוירוס ההוא, ודי כבר!
מקווה שלא יתפתח לשום דבר רציני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה