לא הקשבתי לחדשות כשסיקרו (האם סיקרו באמת?) את ההפגנה שהיתה במוצאי שבת ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל מהתגובות שקיבלתי מחברים אחרים שהלכו - לעיתים נשמע שלא היינו כולנו באותה ההפגנה.
אולי זה קשור לשעת ההגעה, והיכולת להתקרב יחסית לאזור הבמה.
אולי זה קשור לאישיות הספציפית של כל אחד מהחברים האלה (רמז: 'שריתה' הנוטה לשיפוטיות יתר ולהגזמות).
כך או אחרת - בלי לדעת כמה אנשים באמת התייצבו שם מתוך חשש לאובדן הדמוקרטיה במדינת ישראל, אנחנו הרגשנו טוב.
הקרבתי את הקורבן האולטימטיבי לטובת המטרה - והסכמתי לנסוע להפגנה על האופנוע.
כך דילגנו על (רוב) הפקקים (בתוך רחובות תל אביב היה צפוף וקשה לעבור בין המכוניות, מה גם ש-T הבין שאני בכל זאת בלחץ מהחוויה הראשונית של לרכב על האופנוע ומיעט לזגזג בין המכוניות) ולא הזדקקנו לחניה, והתייצבנו ברחבת המוזיאון (טוב, נו, איפה שהוא בקרבת רחבת המוזיאון) בשעה שמונה וארבעים.
לא ראינו את הבמה ולא את המסך/ים (אם היה/היו?) אבל שמענו היטב וברור את הנואמים - שדיברו יפה ומדם לבם - ואת טיסלם הנהדרים ששרו את "פרצופה של המדינה".
סביבנו היו אנשים טובים. אין מילה אחרת להגדיר אותם.
חלקם עם שלטים, דגלים או ילדים על הכתפיים.
אף אחד לא דחף או התלונן.
כולם מחאו כפיים במקומות הנכונים, קריאות בקצב בזמן המתאים, לעיתים שריקות תמיכה.
כולם נתנו לכל אחד לעבור - בין אם רצה להתקרב לאזור הבמה או להתרחק.
היה אוויר לנשום. לא הרגשנו דחק.
התקדמנו לאט כמה שיכולנו ומצאנו את עצמנו על אי תנועה - ממש אוויר פסגות.
ובתום הנאומים (אני חושבת שזה היה תום הנאומים, בסביבות עשר או עשרה וחצי) שמנו פעמנו בחזרה לאופנוע ומשם תוך עשרים או עשרים וחמש דקות - הביתה.
הערה לעצמי: הגוף שלי לא בנוי לרכיבה על אופנוע. הגב (שגם ככה בוגד לאחרונה) זועק, האגן הרגיש אחרי הרכיבה כאילו רכבתי יום שלם על סוס. אבל מה לא עושים למען המטרה?
כאמור לא שמעתי סיקור של ההפגנה הזאת אז אין לי מושג כמה הגיעו, האם ועל מי זה השפיע, ומה יהיה הלאה.
אבל שמחה שנסענו.
כי פרט להצבעה בקלפי ביום הבחירות, אין לנו דרך אחרת להביע את קולנו.
בינתיים אתמול היה לי עיסוי (מצוין) וטיפול שני אצל רופא השיניים (ממש בסדר, לא כאב תוך כדי או אחרי) והליכה לפנות ערב עם T ביישוב - היה ממש קריר. תענוג.
הבוקר הגיע סוף סוף מכשיר הסודה סטרים (קוראים לו Spirit One Touch למי שהתעניין) המבוקש, ו-T שמח ממש על המתנה. סוף טוב הכל טוב. ן.
התנצלתי שזה אמנם לא רחפן.....והוא צחק ואמר שהוא לא באמת רוצה רחפן.
טוב, חשבתי לעצמי, אולי לא כרגע. אבל זה עוד יגיע...........
קבעתי להיפגש עם 'מחברת' לצהריים (אחרי שסיימתי את הגיהוץ), וכיון ש-T לא היה בבית, הצעתי לה שנאכל כאן אצלי.
נשאר אוכל טעים מארוחת ששי, והיא הסכימה בשמחה (אחרי שהבטיחה שגם היא תזמין אותי לאכול אצלה, ואחרי שאמרתי בכנות מוחלטת שזה ממש לא נדרש).
היה כיף כרגיל, ואחרי שהלכה עליתי לשנ"ץ במזגן - ואז T גם הצטרף אלי כשחזר.......
אז בתחום הבית הכל טוב.
בתחום הלאומי.........מי יודע. יהיו עוד בחירות? באמת?
ועוד שאלה: מי לוקח סירת מפרש לשייט על הכינרת, בלי לדעת לשוט ויותר מזה: בלי לדעת לשחות???????
אולי זה קשור לשעת ההגעה, והיכולת להתקרב יחסית לאזור הבמה.
אולי זה קשור לאישיות הספציפית של כל אחד מהחברים האלה (רמז: 'שריתה' הנוטה לשיפוטיות יתר ולהגזמות).
כך או אחרת - בלי לדעת כמה אנשים באמת התייצבו שם מתוך חשש לאובדן הדמוקרטיה במדינת ישראל, אנחנו הרגשנו טוב.
הקרבתי את הקורבן האולטימטיבי לטובת המטרה - והסכמתי לנסוע להפגנה על האופנוע.
כך דילגנו על (רוב) הפקקים (בתוך רחובות תל אביב היה צפוף וקשה לעבור בין המכוניות, מה גם ש-T הבין שאני בכל זאת בלחץ מהחוויה הראשונית של לרכב על האופנוע ומיעט לזגזג בין המכוניות) ולא הזדקקנו לחניה, והתייצבנו ברחבת המוזיאון (טוב, נו, איפה שהוא בקרבת רחבת המוזיאון) בשעה שמונה וארבעים.
לא ראינו את הבמה ולא את המסך/ים (אם היה/היו?) אבל שמענו היטב וברור את הנואמים - שדיברו יפה ומדם לבם - ואת טיסלם הנהדרים ששרו את "פרצופה של המדינה".
סביבנו היו אנשים טובים. אין מילה אחרת להגדיר אותם.
חלקם עם שלטים, דגלים או ילדים על הכתפיים.
אף אחד לא דחף או התלונן.
כולם מחאו כפיים במקומות הנכונים, קריאות בקצב בזמן המתאים, לעיתים שריקות תמיכה.
כולם נתנו לכל אחד לעבור - בין אם רצה להתקרב לאזור הבמה או להתרחק.
היה אוויר לנשום. לא הרגשנו דחק.
התקדמנו לאט כמה שיכולנו ומצאנו את עצמנו על אי תנועה - ממש אוויר פסגות.
ובתום הנאומים (אני חושבת שזה היה תום הנאומים, בסביבות עשר או עשרה וחצי) שמנו פעמנו בחזרה לאופנוע ומשם תוך עשרים או עשרים וחמש דקות - הביתה.
הערה לעצמי: הגוף שלי לא בנוי לרכיבה על אופנוע. הגב (שגם ככה בוגד לאחרונה) זועק, האגן הרגיש אחרי הרכיבה כאילו רכבתי יום שלם על סוס. אבל מה לא עושים למען המטרה?
כאמור לא שמעתי סיקור של ההפגנה הזאת אז אין לי מושג כמה הגיעו, האם ועל מי זה השפיע, ומה יהיה הלאה.
אבל שמחה שנסענו.
כי פרט להצבעה בקלפי ביום הבחירות, אין לנו דרך אחרת להביע את קולנו.
בינתיים אתמול היה לי עיסוי (מצוין) וטיפול שני אצל רופא השיניים (ממש בסדר, לא כאב תוך כדי או אחרי) והליכה לפנות ערב עם T ביישוב - היה ממש קריר. תענוג.
הבוקר הגיע סוף סוף מכשיר הסודה סטרים (קוראים לו Spirit One Touch למי שהתעניין) המבוקש, ו-T שמח ממש על המתנה. סוף טוב הכל טוב. ן.
התנצלתי שזה אמנם לא רחפן.....והוא צחק ואמר שהוא לא באמת רוצה רחפן.
טוב, חשבתי לעצמי, אולי לא כרגע. אבל זה עוד יגיע...........
קבעתי להיפגש עם 'מחברת' לצהריים (אחרי שסיימתי את הגיהוץ), וכיון ש-T לא היה בבית, הצעתי לה שנאכל כאן אצלי.
נשאר אוכל טעים מארוחת ששי, והיא הסכימה בשמחה (אחרי שהבטיחה שגם היא תזמין אותי לאכול אצלה, ואחרי שאמרתי בכנות מוחלטת שזה ממש לא נדרש).
היה כיף כרגיל, ואחרי שהלכה עליתי לשנ"ץ במזגן - ואז T גם הצטרף אלי כשחזר.......
אז בתחום הבית הכל טוב.
בתחום הלאומי.........מי יודע. יהיו עוד בחירות? באמת?
ועוד שאלה: מי לוקח סירת מפרש לשייט על הכינרת, בלי לדעת לשוט ויותר מזה: בלי לדעת לשחות???????
