אז היה חם. חם ממש. המזגן עבד מסביב לשעון.
פרט, כמובן, להפסקות חשמל.
בחמישי בערב ישבנו בעלטה...
מזל שעד לאותו הרגע היינו עם מזגן, והבית נשאר קריר יחסית. או סביר לפחות.
הבילוי בשלישי בערב עם 'שותפנו' ו'שריתה' היה נחמד, אבל המסעדה שהם בחרו כדי לחגוג ל-T יום הולדת היתה פשוט מתחת לכל ביקורת.
"טשרניחובסקי 6" בתל אביב - שהכתובת שלה היא טשרניחובסקי 5 בכלל.....
הזכיר לי את השיר של "משינה" -
"טשרניחובסקי 6, שעה חמש, תבוא לבד....אני לא מוצא, אני לא מוצא".....טוב בטח שהוא לא מוצא, כי זה בטשרניחובסקי חמש! 😜
האזור שוקק חיים, אורות, תיירים, מועדונים, מסעדות. ממש כמו להסתובב בעיר תיירותית בחו"ל.
המסעדה היתה כמעט ריקה וזה כבר הדליק לי אורות אזהרה.
אבל המליצו....
התפריטים מודפסים על נייר A4 פשוט, מקומטים ומוכתמים משימוש.....טוב, זה יכול להיות קטע.
האוכל לכאורה פורטגלי.
המנות הראשונות היו סתמיות אבל לא רעות.
כשהגיעה המנה העיקרית יכולנו להריח את הסירחון מאחת המנות (פילה מוסר) מרחוק, עוד כשהמלצרית הניחה את הצלחת על השולחן.
"נראה לי שהדג מקולקל" אמרתי בהיסוס של מי שלא באמת מבינה בזה.
T חצי תתרן כבר כמה שנים (תופעה גנטית - מסתבר - זה קרה לו בדיוק באותו הגיל שזה קרה גם לאבא שלו) לא הבחין בסירחון עד שלא קרבתי לו חתיכת דג על מזלג ממש לפנים לטעימה.
בהחלט מקולקל.
קראנו למלצרית לקחת את המנה, ומנהלת המסעדה יצאה לספר לנו שהם אכלו ממנו והוא בסדר גמור אבל אם אנחנו רוצים אפשר להזמין משהו אחר.
האמת שבשלב הזה לכולנו היתה בחילה, רק מהריח, ואני גם טעמתי מעט, ולא התחשק לנו לאכול יותר כלום.
ובטח לא להתווכח על התקינות של הדג.
"זה מוסר ים, לא מוסר בריכה" היא התעקשה כאילו אנחנו לא מבינים בזה (T מבין בזה, גם 'שותפנו מבין בזה). כאילו למוסר ים יש ריח כזה כשהוא טרי. נו, באמת.
ביקשנו חשבון (למזלם הם לא חייבו אותנו על מנת הדג המקולקל) ויצאנו לטייל לאורך רחוב אלנבי ואל נחלת בנימין, שם קינחנו בגלידה טעימה מאד בגלידרית ארטה (Arte) המצויינת.
ברביעי נפגשתי עם 'מחברת' ובחמישי היה לנו מפגש מעניין במיוחד עם זוג חברים מן העבר הרחוק, שהיגרו לאוסטרליה אי אז בשנות השמונים ורק בשנים האחרונות התחלנו להיות איתם שוב באיזשהו סוג של קשר, בעיקר דרך פייסבוק - וגם מפגש אחד בודד עם כמה חברים מהתקופה ההיא (חיפשתי פוסט שכתבתי על המפגש ההוא אבל לא מוצאת כרגע).
החברים האלה הקימו מפעל לסלטים שם במלבורן ופחות או יותר השתעבדו לעסק ולעבודה.........ורק עכשיו משמכרו את המפעל ויצאו לסוג של פנסיה, התחילו להרים את הראש קמעה, לטייל בעולם ולחדש קשרים חברתיים ישנים.
היה דווקא נחמד לשבת איתם ולשוחח על פעם, על עכשיו, ועל כל מה שקרה בין לבין.
הם רצו להיפגש לארוחת צהריים באזור שלנו (הם היו בנתניה אצל אחותה) והתלבטנו היכן לשבת איתם. מצד אחד האוכל הכי טוב והשירות הכי טוב היה לדעתנו במסעדת "יונס" ליד אבן יהודה, אבל מצד שני לא היינו בטוחים שזה בסדר לקחת אותם למסעדה מזרחית בתחנת דלק אחרי שלא התראינו שלושים שנה. אז ישבנו במסעדת "תל יצחק" ממול, בכניסה לקיבוץ תל יצחק. היא יותר "נחשבת" אבל ביננו האוכל היה לא יותר מבסדר. וגם השירות.
מה שחשוב הוא שהשיחה קלחה והיה נחמד להיפגש, והיה קל להיזכר איך היינו חברים קרובים כל השנים ההם (משנות התיכון, דרך הצבא, וגם שנות הנישואים הראשונות).
לא היה לימודים ביום חמישי, ובתי כבר לא עובדת בימי חמישי, כך שלא ראינו את הנכדים בחמישי - אבל הם הגיעו בששי בערב לארוחה כרגיל.
T התחשב מאד והכין הרבה מאכלים רכים (כי אני עדיין לא לועסת כמו שצריך, בגלל הרגישות בשן). שמחה לדווח שיש שיפור ניכר, גם בשן וגם בגב....(אם העבודה במטבח לא גמרה אותו, סימן שהוא משתפר).
הנכדים מאד התלהבו מהג'יפ + שלט רחוק ש-T קנה להם לאפיקומן, ושיחקו איתו גם אתמול בערב בגינה וגם הבוקר...
בסוף התקשרתי ל"סודה סטרים" והם יחליפו לי את המכשיר ביום שני הקרוב....... אין לי מושג אם T ישמח לקבל מכשיר חדש. אולי כמו שאמר קוץ - עדיף היה לקנות לו רחפן. אבל עם כל ההוצאות שהיו לנו לאחרונה - הרחפן יחכה. לא שאני מבינה בשביל מה צריך אותו בכלל.
כלתי ובני ממשיכים לשלוח לנו תמונות וסרטונים מתוקים של 'תינוקי' וגם להתקשר אלינו ולשתף אותנו בפעילות יום יומית. נראה שהם ממש נרגעו ונכנסו איתו לסוג של שיגרה (שכמובן כל הזמן משתנה) - וזה משמח מאד.
הבוקר אחרי שהחזרנו את הנכדים הביתה (הם ישנו אצלנו כרגיל) התעמלנו כרגיל בחדר כושר והרגשתי ממש בסדר.
הערב אנחנו מתכננים לנסוע לתל אביב להפגנת "חומת מגן לדמוקרטיה" - אין לי מושג מה יהיה שם או אם זה בכלל מזיז למישהו, אבל אנחנו מרגישים שלשבת בסלון ולקטר זה כבר לא מספיק..........
פרט, כמובן, להפסקות חשמל.
בחמישי בערב ישבנו בעלטה...
מזל שעד לאותו הרגע היינו עם מזגן, והבית נשאר קריר יחסית. או סביר לפחות.
הבילוי בשלישי בערב עם 'שותפנו' ו'שריתה' היה נחמד, אבל המסעדה שהם בחרו כדי לחגוג ל-T יום הולדת היתה פשוט מתחת לכל ביקורת.
"טשרניחובסקי 6" בתל אביב - שהכתובת שלה היא טשרניחובסקי 5 בכלל.....
הזכיר לי את השיר של "משינה" -
"טשרניחובסקי 6, שעה חמש, תבוא לבד....אני לא מוצא, אני לא מוצא".....טוב בטח שהוא לא מוצא, כי זה בטשרניחובסקי חמש! 😜
האזור שוקק חיים, אורות, תיירים, מועדונים, מסעדות. ממש כמו להסתובב בעיר תיירותית בחו"ל.
המסעדה היתה כמעט ריקה וזה כבר הדליק לי אורות אזהרה.
אבל המליצו....
התפריטים מודפסים על נייר A4 פשוט, מקומטים ומוכתמים משימוש.....טוב, זה יכול להיות קטע.
האוכל לכאורה פורטגלי.
המנות הראשונות היו סתמיות אבל לא רעות.
כשהגיעה המנה העיקרית יכולנו להריח את הסירחון מאחת המנות (פילה מוסר) מרחוק, עוד כשהמלצרית הניחה את הצלחת על השולחן.
"נראה לי שהדג מקולקל" אמרתי בהיסוס של מי שלא באמת מבינה בזה.
T חצי תתרן כבר כמה שנים (תופעה גנטית - מסתבר - זה קרה לו בדיוק באותו הגיל שזה קרה גם לאבא שלו) לא הבחין בסירחון עד שלא קרבתי לו חתיכת דג על מזלג ממש לפנים לטעימה.
בהחלט מקולקל.
קראנו למלצרית לקחת את המנה, ומנהלת המסעדה יצאה לספר לנו שהם אכלו ממנו והוא בסדר גמור אבל אם אנחנו רוצים אפשר להזמין משהו אחר.
האמת שבשלב הזה לכולנו היתה בחילה, רק מהריח, ואני גם טעמתי מעט, ולא התחשק לנו לאכול יותר כלום.
ובטח לא להתווכח על התקינות של הדג.
"זה מוסר ים, לא מוסר בריכה" היא התעקשה כאילו אנחנו לא מבינים בזה (T מבין בזה, גם 'שותפנו מבין בזה). כאילו למוסר ים יש ריח כזה כשהוא טרי. נו, באמת.
ביקשנו חשבון (למזלם הם לא חייבו אותנו על מנת הדג המקולקל) ויצאנו לטייל לאורך רחוב אלנבי ואל נחלת בנימין, שם קינחנו בגלידה טעימה מאד בגלידרית ארטה (Arte) המצויינת.
ברביעי נפגשתי עם 'מחברת' ובחמישי היה לנו מפגש מעניין במיוחד עם זוג חברים מן העבר הרחוק, שהיגרו לאוסטרליה אי אז בשנות השמונים ורק בשנים האחרונות התחלנו להיות איתם שוב באיזשהו סוג של קשר, בעיקר דרך פייסבוק - וגם מפגש אחד בודד עם כמה חברים מהתקופה ההיא (חיפשתי פוסט שכתבתי על המפגש ההוא אבל לא מוצאת כרגע).
החברים האלה הקימו מפעל לסלטים שם במלבורן ופחות או יותר השתעבדו לעסק ולעבודה.........ורק עכשיו משמכרו את המפעל ויצאו לסוג של פנסיה, התחילו להרים את הראש קמעה, לטייל בעולם ולחדש קשרים חברתיים ישנים.
היה דווקא נחמד לשבת איתם ולשוחח על פעם, על עכשיו, ועל כל מה שקרה בין לבין.
הם רצו להיפגש לארוחת צהריים באזור שלנו (הם היו בנתניה אצל אחותה) והתלבטנו היכן לשבת איתם. מצד אחד האוכל הכי טוב והשירות הכי טוב היה לדעתנו במסעדת "יונס" ליד אבן יהודה, אבל מצד שני לא היינו בטוחים שזה בסדר לקחת אותם למסעדה מזרחית בתחנת דלק אחרי שלא התראינו שלושים שנה. אז ישבנו במסעדת "תל יצחק" ממול, בכניסה לקיבוץ תל יצחק. היא יותר "נחשבת" אבל ביננו האוכל היה לא יותר מבסדר. וגם השירות.
מה שחשוב הוא שהשיחה קלחה והיה נחמד להיפגש, והיה קל להיזכר איך היינו חברים קרובים כל השנים ההם (משנות התיכון, דרך הצבא, וגם שנות הנישואים הראשונות).
לא היה לימודים ביום חמישי, ובתי כבר לא עובדת בימי חמישי, כך שלא ראינו את הנכדים בחמישי - אבל הם הגיעו בששי בערב לארוחה כרגיל.
T התחשב מאד והכין הרבה מאכלים רכים (כי אני עדיין לא לועסת כמו שצריך, בגלל הרגישות בשן). שמחה לדווח שיש שיפור ניכר, גם בשן וגם בגב....(אם העבודה במטבח לא גמרה אותו, סימן שהוא משתפר).
הנכדים מאד התלהבו מהג'יפ + שלט רחוק ש-T קנה להם לאפיקומן, ושיחקו איתו גם אתמול בערב בגינה וגם הבוקר...
בסוף התקשרתי ל"סודה סטרים" והם יחליפו לי את המכשיר ביום שני הקרוב....... אין לי מושג אם T ישמח לקבל מכשיר חדש. אולי כמו שאמר קוץ - עדיף היה לקנות לו רחפן. אבל עם כל ההוצאות שהיו לנו לאחרונה - הרחפן יחכה. לא שאני מבינה בשביל מה צריך אותו בכלל.
כלתי ובני ממשיכים לשלוח לנו תמונות וסרטונים מתוקים של 'תינוקי' וגם להתקשר אלינו ולשתף אותנו בפעילות יום יומית. נראה שהם ממש נרגעו ונכנסו איתו לסוג של שיגרה (שכמובן כל הזמן משתנה) - וזה משמח מאד.
הבוקר אחרי שהחזרנו את הנכדים הביתה (הם ישנו אצלנו כרגיל) התעמלנו כרגיל בחדר כושר והרגשתי ממש בסדר.
הערב אנחנו מתכננים לנסוע לתל אביב להפגנת "חומת מגן לדמוקרטיה" - אין לי מושג מה יהיה שם או אם זה בכלל מזיז למישהו, אבל אנחנו מרגישים שלשבת בסלון ולקטר זה כבר לא מספיק..........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה