יום הולדת 88 לאבא

בטירה T באמת השיג את כל מה שהוא רצה - עוד עוף והרבה סטייקים וגם אבטיח וחומוס ועוד כמה דברים שהוא החליט שחסרים. ברור שמרגע שהוא הרגיש שאין לו מספיק אוכל הוא הגזים לכיוון השני. אבל לאף אחד לא היו תלונות בנושא הזה 😊. מה שנקרא: אכלו יפה. 

אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי, כולל שתי פאשלות. 

פאשלה אחת לא ברור לי אם עשיתי או לא, והשנייה עשיתי בטוח אבל לשמחתי זה לא קלקל יותר מדי את העוגה. 

הפאשלה הראשונה היתה שלא הייתי בטוחה אם הכנסתי מספיק קמח. 🙃 זו עוגה עם שלוש וחצי כוסות קמח, ומערבבים אותו עם קקאו, אבקת אפייה וסודה לשתייה - ואיכשהו לא הייתי בטוחה בספירה. אחרי שכבר הכנסתי את כל החומרים והיה לי נדמה שהבלילה נוזלית מדי, קבלתי החלטה והוספתי עוד כוס קמח. אז או שבאותו הרגע הצלתי את העוגה או שעוד כוס קמח רק שיבחה אותה - לעולם לא אדע. 

את הפאשלה השנייה עשיתי בוודאות. חיממתי את התנור ל-170 מעלות (במתכון כתוב 180 מעלות אבל התנור המקצועי שלי שלא מיועד לעקרות בית מחמם יותר מתנור ביתי רגיל ולמדנו די מהר שאפייה אופטימלית נעשית ב-170 מעלות אצלנו). או שחשבתי שחיממתי אותו ל-170 מעלות. 

בפועל או שעברתי מתי שהוא ליד התנור ובטעות סובבתי את הכפתור והנמכתי מבלי משים את הטמפרטורה או שמלכתחילה סובבתי רק ל-110 מעלות. בפועל כשלושת רבעי שעה אחרי שהכנסתי את העוגה ושמנו לב שלא מריחים דבר, T בדק ושם לב לטמפרטורה ורק אז העליתי ל-170 מעלות ואפיתי אותה עוד 55 דקות (נדרשת כשעה בדרך כלל, לעיתים קצת פחות) ולמרבה הפלא היא עלתה יפה בכל זאת.

בסוף T הכין ציפוי משוקולד לבן ויצק אותו על העוגה והתפללתי לטוב. 

ספוילר - כולם (כולל כולם - ילדים כמבוגרים) טרפו את העוגה בהנאה וטענו שהיא אפילו יותר טעימה ושוקולדית ממה שהם זוכרים (אלה שזוכרים). זו היתה הצלחה גדולה. בסוף הערב חילקתי את מה שנותר ממנה לשניים ונתתי גם לבתי וגם לאבא שלי לקחת הביתה. 

אני עדיין הרגשתי ככה ככה (גם היום אני עדיין לא במיטבי), אבל החזקתי מעמד. גם T בעצם עדיין קצת מצונן. 

בצהריים ישנתי חזק והיה לי קשה להתעורר - נראה שהייתי ממשיכה לישון עוד שעה או שעתיים לולא עמדו להגיע המון אורחים לארוחת ערב חגיגית.

פתחתי את השולחן לגמרי וערכתי אותו לחמישה עשר איש, פרסתי חלה ומילאתי בקבוקי מים וסודה....ההכנות הרגילות.

הורי הגיעו ראשונים, בחמש וחצי כרגיל. בתי והמשפחה הגיעו מוקדם (יחסית) אף הם: בשש וחצי. ובשבע הגיעו אחי עם גיסתי ואמא שלה, וברכב נפרד אחיינית1 ובעלה יחד עם אחיינית2.

היה לי קצת זמן איכות עם שרי לפני שכולם הגיעו, שבו היא בעיקר רצתה לעקוב אחר פעולותיו של סבא T במטבח. חכמוד הביא את הגיטרה והנעים לנו בנגינותיו, וכשכל השאר הגיעו התיישבנו לאכול. 

המפגש והארוחה היו נעימים וטעימים והוכתרו כהצלחה גדולה. למרות כמות האוכל הבאמת מרשימה, חלק מהמנות חוסלו לגמרי. 

בסוף הארוחה והקינוחים נתנו לאבא שלי את המתנות, שגיסתי ארזה בסלסלת שי מאד מרשימה. הוא שמח מאד בכל המתנות ודיווח למחרת שגם כל המידות מתאימות בול. 

בשלב הזה כל הנכדים (כולל שרי) עלו למעלה לראות טלוויזיה במיטה שלי. 

השלב האחרון של הערב הוקדם ל"תכנית אמנותית": אבא שלי הקלטות וידאו של ההצגה שהוא וחבריו לדיור המוגן העלו במסגרת חוג הדרמה שלהם. זה היה ערב שהוקדש לתיאטרון האבסורד, עם קטעים של יונסקו ובקט, חנוך לוין ועוד כמה שלא הכרתי. 

כולם התרשמו מאד מההשקעה וגם מרמת המשחק של הדיירים, חבריו של אבא, ובעיקר מכישורי המשחק של אבא עצמו (וגם מהיכולת שלו להופיע כשעוד היה עמוק בתוך כאבי הגב שלו). 

היה ערב מוצלח מאד, ואני באמת לא זוכרת מתי אנשים הלכו הביתה כל כך מאוחר אחרי ארוחת ששי. 

אני סיימתי עם הכלים ונרדמתי תוך שנייה (לאחר שהובלתי שני נכדים רדומים למיטות שלהם). הייתי גמורה. 

בבוקר הצלחתי ללכת שישה פלוס קילומטר למרות הצינון, T הכין וופלים אמריקאים/בלגים (מה ההבדל?) והם אכלו ושתו שוקו תוך כדי צפייה בעוד פרק מה"מנדלוריאן". את נשמותק האמת זה פחות מעניין - הוא יותר בעניין של פנטזיה, אצטרך למצוא משהו שנוכל לצפות איתו לסירוגין, כדי לא לצפות תמיד רק במה שחכמוד רוצה. 

אחרי ארוחת הבוקר נסענו לקולנוע וראינו איתם את "סוניק 2" (לא מומלץ, לטעמי, אבל העיקר הבילוי עם הנכדים). הם מאד נהנו. 

החזרנו אותם הביתה מרוצים ובשארית השבת פשוט נחנו. T עוד יצא להליכת ערב אבל אני הייתי גמורה לחלוטין. 

הבוקר התאמנתי אימון מלא בחדר כושר אבל בסוף תפס אותי שיעול נוראי ואני עדיין מצוננת - בסוף נכנעתי ולקחתי שני דקסמול קולד לילה ומאז יש שקט. נראה מה יהיה בהמשך. 

הבוקר T יצא לשוט במסגרת מועדון השייט שלו ולקח איתו את 'שותפנו', ואני ביליתי את הבוקר בסידורים ומטלות בבית. 

אולי אחר הצהריים אפגש עם 'מחברת', נראה איך אקום מהסייסטה - אם לא אהיה אפופה מדי. גם היא מצוננת אז אין חשש שאחת תדביק את השנייה, אבל בכל זאת אחכה לראות אם אני מרגישה מספיק טוב כדי לצאת מהבית. 

בששי הקרוב T הזמין לארוחת ערב את אחיו עם גיס-טי, כל שלושת ילדיהם על משפחותיהם - יחד עם בתי ומשפחתה נהיה 23 איש. להורי אוותר על הערב הזה, לא נראה לי שהם ייהנו. האמת שאני עצמי לא בטוחה אם אהנה. אבל זה חשוב ל-T והרבה מאד שנים לא ערכנו מפגש עם הצד הזה של המשפחה (פרט לאירועים כלל משפחתיים) ולאור ההתקרבות המחודשת בין שני האחים בשנה האחרונה, אני לא מתווכחת עם זה. אני מאד אוהבת את האחיינים שלנו ועצוב לי שאני לא ממש מכירה את ילדיהם (והם בכלל לא מכירים אותנו או את ילדיי ונכדיי) אז אין לי אמנם אשליות שבמהלך ערב כזה פתאום נתקרב וכולם יתיידדו עם כולם, אבל אולי זו התחלה. וגם אם לא - לפחות אעשה V על הרצון של T להזמין אותם אלינו. 

מקווה שלפחות פיזית ארגיש טוב יותר עד אז. זה לא יהיה אירוח פשוט (בעיקר כי T בטח יתעלה על עצמו ויכין המון דברים שונים ומגוונים). 

שיהיה שבוע שלו ושקט. 

יום העצמאות תשפ"ב

כשהתחילו להגיע אתמול בערב הדיווחים הראשונים על הפיגוע באלעד אני כבר מזמן ישנתי. 

הייתי גמורה מעייפות אחרי יום שבו, למרות שעדיין לא הרגשתי מאה אחוז בריאה, בכל זאת נסענו אל שותפנו ושריתה לחגוג איתם ועם עוד שני זוגות חברים (עובדים של T ושל שותפנו לשעבר שנשארו חברים שלנו כל השנים) את יום העצמאות.

הלכתי לישון בתחושה שהנה עבר עוד יום עצמאות אחד בשלום, ולא היה לי מושג מה מתרחש. 

ואז קמתי לחדשות הנוראיות בבוקר. ועל כל הילדים החדשים שהפכו בן רגע ליתומים. 

היה מאד נחמד להיפגש עם החבר'ה וכרגיל גם היה מצחיק, וכמובן עשו "על האש" ולמרות שבאמת בקושי אכלתי - הרגשתי כל כך מפוצצת שכאמור בבית כבר לא אכלתי כלום בערב והלכתי לישון בסביבות שמונה ומשהו. 

הרגשתי טוב יותר הבוקר מבחינת הצינון, אבל הוא "ירד" לי קצת לאזור החזה ואני מרגישה שהוא מלא ומידי פעם אני משתעלת. מקווה שזה "בדרך החוצה" ואל בדרך להתפתח למשהו יותר חמור. 

לפני שנסענו אתמול אל שותפנו ושריתה עשיתי שוב בדיקת קורונה ליתר בטחון. 

הבוקר ניסיתי לצאת להליכה, אמרתי לעצמי שאלך לאט ולא אנסה ללכת את כל הקילומטראז' שבדרך כלל...אבל אז תפס אותי גשם שוטף - לא טפטוף קל - ממש גשם שוטף, ומזל שהייתי במקרה עם מעיל (כי פחדתי שיהיה לי קר ובכל זאת אני עדיין מקוררת) אבל המעיל היה ספוג עד שהגעתי הבית (אחרי פחות משני קילומטר). 

הערב אנחנו מארחים פה את כל המשפחה (כולל של אחי, כולל אמא של גיסתי, כולל אחיינית1 ובעלה) לכבוד יום הולדתו ה-88 של אבא שלי שחל בשבוע שעבר. גיסתי היתה ממונה על המתנה מכולנו, ואחרי הרבה התלבטויות היא החליטה על קונספט של 8 מתנות (לכבוד ה-88). 

סנדלי אצבע, מגבת גוף גדולה, מגבת גוף קטנה, סינר, חולצה, מכנס, פיג'מה וסט גרביים.

מקווה שהכל יהיה לטעמו, ואם לא אז כל דבר ניתן להחלפה. 

במטרה לקלוע ספציפית לדברים שאבא שלי אוהב במיוחד, T הכין לזניה ענקית ואני אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי - זו שהיא בעצם עוגת קקאו עם קפה וקינמון - שלא אפיתי כבר שנים. בנוסף לכך שזו לגמרי עוגה רטרו, אפיתי אותה בסיר הפלא של סבתא שלי (שהביאה איתה מאיטליה כשהאוניה שלהם עגנה שם בדרך ארצה מארגנטינה). 

בנוסף T מכין גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, כל מיני סלטים (אבא שלי מת על סלטים) וגם את מאפה המנגולד עם פטה עיזים שכולם מאד אוהבים. ויש כמובן גלידות. 

איכשהו למרות כל הדיבורים על המתנות שגיסתי קנתה ועל כך שגם אמא שלה מגיעה, T שכח את כל זה כשתכנן את הבישולים שלו, לא הביא בחשבון שנהיה 15 איש בארוחה, והבוקר הוא החליט שאין לו מספיק אוכל וקפץ לקצב לקנות עוד כמה דברים. תוך דקות הוא חזר כלעומת שבא, לאחר שהבין שלא נשאר כלום אצל הקצב שלנו. רוקנו לו את החנות לגמרי. עכשיו הוא קפץ לטירה, שם אני מקווה שיהיה לו קצת יותר מזל. 

והבוקר מכרתי את האוטו שלי. 

כלומר, מכרנו אותו לפני כמה ימים. T פירסם מודעה ביד2 וגם בפייסבוק באותו יום ששותפנו החזיר לי אותו, ומייד קיבלנו המון טלפונים של אנשים שעוד לא ראו את האוטו אבל כבר ניסו להוריד את מחירו ביותר מ-10,000 ש"ח. זה קצת הצחיק אותנו כי היום השוק של המכוניות המשומשות לגמרי חם והאוטו במצב מצוין עם קילומטראז' נמוך ולא היתה באמת סיבה להוריד במחיר המחירון. 

בכל מקרה מהר מאד הגיע הבחור שקנה אותה אותה בסוף במחיר המחירון פחות אלף ש"ח. הוא הגיע במיוחד מעיר מרוחקת בדרום כדי לראות את האוטו ולא רצה אפילו לבדוק אותו. T סיפר לו בכנות מפורטת את כל מה שעבר על הרכב (כולל התאונה שלא פגעה בשילדה אבל הביאה להחלפת הפגוש האחורי, כולל התקלה לסירוגין במצלמת הרברס שלא הצליחו להעלות עליה במוסך, כולל התקלה לסירוגין בחלון של הנהג שגם עליה לא הצליחו לעלות במוסך), והבחור העביר מקדמה וקבענו את המסירה והעברת הבעלות להיום.

כיון שהדואר סגור היום (רק אלוהים מבין למה) גילינו שיש אפשרות לעשות היום העברת בעלות לרכב און ליין באתר הממשלה. צריך לשם כך להרשם לאזור האישי באתר ואז יש הרבה מאד פעולות שניתן לעשות באופן מקוון, בין השאר העברת בעלות לרכב. וזה אשכרה עובד. 

אז היום, בניגוד לאתמול, אני מתכננת לישון בצהריים ולאגור כוחות להערב, ומקווה שארגיש מספיק טוב וגם לא אתקרב אל אף אחד בתקווה לא להדביק. 

ומקווה שיהיה מצב רוח מספיק טוב כדי לחגוג יום הולדת, למרות האירוע הקשה אתמול. 

שבת שלום. 

קצת חולה

בסתיו כשהיינו בבוסטון נדבקתי מ'סביבוני' והייתי מצוננת ועם קצת כאב גרון במשך כמה ימים.

כל החורף דווקא הייתי ממש בסדר, אבל מאז שלשום בערב התחיל כאב גרון וצינון נוטף מעצבן - תחלואי אביב. 

גם T, שבהתחלה בכלל סבל מאלרגיה בגלל פריחת האביב, פיתח באיזה שהוא שלב צינון וכאב גרון. אצלו זה כבר כמעט עבר. אצלי זה בשיא. עשיתי בדיקת קורונה ביתית והיא יצאה שלילית. כמו שהרוקחת שלנו אמרה השבוע: יש עוד הרבה נגיפים חוץ מקורונה. 

אתמול עוד התאמנתי בחדר כושר (אבל לא יצאנו להליכת ערב) אבל הבוקר טרם יצאתי להליכת בוקר. בינתיים לקחתי שני "דקסמול קולד יום" ואני מחכה לפחות שהנזילה המתמדת תירגע. אולי בכלל לא אצא לפעילות גופנית היום, נראה. 

אני מכירה שתי אסכולות שונות בהקשר של פעילות גופנית כשחולים. יש את אלה (כמו חתני) שמתאמנים כרגיל בתקווה שהאימון יבריח את המיקרובים, ויש את אלה (בדרך כלל אני) שמשביתים הכל ונחים ושותים ומחכים שזה יעבור. אני לא מרגישה מספיק רע כדי לשכב במיטה כל היום, אבל האם יש לי כוח לספורט? נראה. 

היום קריר ונעים ולא תהיה לי בעייה לצאת להליכה יותר מאוחר. 

אתמול אחרי חדר הכושר עשינו את קניות השבוע (במקום יום חמישי) ו-T כבר הספיק לבשל חלק מהמנות לששי הקרוב שבו נחגוג עם המשפחה המורחבת את יום הולדתו ה-88 של אבא שלי. מקווה שארגיש טוב יותר עד אז.

האמת שאני מקווה שארגיש טוב יותר עד מחר, כי אנחנו מוזמנים לשריתה ושותפנו עם עוד כמה חברים למפגש מסורתי ליום העצמאות שנפסק בשנים האחרונות (לדעתי עוד לפני הקורונה) ואני שמחה שמתחדש. יהיה לי ממש חבל להפסיד בגלל שאני לא מרגישה טוב (וכדי לא להדביק את האחרים). 

א פרו פו להדביק - שמתי לב שלא רק אני עדיין עוטה מסיכה כאשר אני נכנסת לחנויות ומקומות סגורים. עדיין יש עוד אנשים שממשיכים עם זה. אישית אני חושבת שזה מנהג לא רע בכלל בלי קשר לקורונה. 

מזמן לא סיפרתי על 'מיינקוני' המתוק, שהולך וגדל בקצב פראי וממשיך להיות מתוק ושובב. 

אוהב לשכב על המקלדת של המחשב

הוא ממשיך להיות ה"חתול בהזמנה" בדיוק כפי שרציתי, בא לשבת עלינו ולהתפנק מידי פעם, מגיע גם לביקורים לפעמים בלילה (לא תמיד להתכרבל, לפעמים לנשוך בחביבות את אצבעות הרגליים המבצבצות מבעד לשמיכה). 

הוא עדיין אוכל שלוש פעמים ביום את האוכל הרטוב (ומנשנש מהאוכל היבש במהלך כל היממה) וכבר מזמן עבר את החתולה ל' בגודל. היא עדיין רוטנת ורושפת לעברו כאשר הוא מתקרב אליה, והוא לגמרי מתייחס אליה כאל ה"אלפא" בבית למרות שהיא כבר קטנה ממנו בגודל, אבל עדיין לפעמים הוא מנסה להתקרב ואפילו להציק, כיאה לגור. 

באמצע פיהוק

קבעתי לו תור לסירוס בעוד שבועיים. מזמן מזמן הבנו שזה די סיוט להחזיק בבית חתול זכר לא מסורס, הוא הורס את הבית עם הריסוסים וה"סימונים" שלו. למדנו את הלקח מהחתול הראשון שלנו פ', שהגיע לבגרות מינית (ואכן הרס את הבית) לפני שהבנו שחייבים לסרס. 

את הציפורניים שלו נשאיר בסוף, וננסה לגזוז לו כל שבועיים/שלושה....ואם לא נצליח נקפיץ אותו מידי פעם לוטרינר שיעשה זאת עבורנו. 

ערב יום הזיכרון היה עצוב ושקט, כרגיל, וכך גם הבוקר. בכל שנה נוספים חללים חדשים - חלקם חיילים, חלקם אף ילדים. זו המציאות שבה אנו חיים. פעם עוד קיוויתי שזה עשוי להשתנות. היום אני הרבה פחות אופטימית.......

מאחלת יום זיכרון משמעותי ויום עצמאות שמח.

טיפולים ונכדים

 יום כמו היום באמת מרגיש כמו חזרה מלאה לשיגרה.

T הרגיש מעט טוב יותר עם האלרגיה ויצא להליכה בבוקר, ואחר כך נסע עם 'שותפנו' לפגישה עם לקוחות.

אני הלכתי מעט פחות מהרגיל (כשישה ק"מ במקום כשמונה בדרך כלל) כי היתה לי פחות אנרגיה על הבוקר. אחר כך היו לי בזה אחר זה תור אצל הקוסמטיקאית ותור לעיסוי - שניהם נדחו למועד זה לאחר שהיו אמורים להתקיים כאשר הייתי בדובאי. בהתחלה התלבטתי אם להסכים למועד החלופי - שני תורים טיפוליים בבוקר אחד - ואחר כך החלטתי שזה כבר יהיה מן בוקר "טיפולי" שכזה ומה אכפת לי להתפנק כפליים? 

במקום לנוח בצהריים נסענו אחרי הארוחה לבתי לאסוף את נשמותק לשיעור שחייה פרטי. בתי מנסה לארגן את זה כבר כמה חודשים (את מבחן ההתאמה הוא עשה עוד בחורף) אבל בין הסטרפטוקוקוס ואחריו הקורונה ואז כל מיני חגים וגם בעיות בתיאום מול שעות העבודה שלה, רק עכשיו זה התאפשר, וגם אז - בעזרתנו האדיבה. 

נשמותק למד לשחות כבר כמה וכמה פעמים אבל משום מה זה לא "תפס" אצלו. אם בגלל פחד ואם בגלל סיבות אחרות, הילד פשוט לא שוחה. והוא מאד רוצה לשחות. הוא מאד אוהב להיות בבריכה. אז לקחנו אותו לשיעור הראשון והמדריך החביב התבונן וביקש ממנו לעשות כל מיני דברים ובנה לו תכנית למידה והתחיל עם סגנון חזה - בשלב זה רק עם הרגליים - וציפה על הגב. זה הספיק לשיעור הראשון. נשמותק התאמץ מאד וגם נהנה מאד. 

גם בשבוע הבא השיעור באותו יום באותה השעה אז אמרתי שניקח אותו שוב. אחרי כן זה כבר יהיה בשעות שחתני יוכל לקחת אותו. 

כשהחזרנו אותו הביתה הגיעו בתי ושרי (מהעבודה והגן) והתמוגגנו מהחיבוקים החמים והארוכים שקיבלנו ממנה. גם מחכמוד - שרוב הזמן היה במחשב מול חברים שלו ספק משחקים ספק מכינים איזו עבודה לבית הספר - קיבלנו חיבוקים חמים. 

שרי שאלה אותי אם אני רוצה להתאפר (!?) וכשבתי אמרה לה שאני לא אוהבת להתאפר החלטנו שנאפר ביחד את הבובה שלה - מואנה, שקנינו לה ב"פיראט האדום" בפעם האחרונה שהלכנו עם הגדולים. בעצם במהלך כל שאר הביקור שלנו אצלם שוחחנו עם בתי תוך כדי ששרי ואני מאפרות את מואנה. 

זה היה זמן איכות אמיתי שעשה לי טוב והזכיר לי כמה אני אוהבת להיות עם הילדים האלה. 

אה, וחמש דקות לפני שיצאנו מהבית לאסוף את נשמותק לחוג, התקשרו בני וכלתי (על הבוקר אצלם) עם קיקה שהיתה מאד ערנית ופטפטנית על הבוקר ומאד התעניינה בסבתא ובסבא בתוך המכשיר הקטן של הטלפון. היא עשתה קולות והבעות פנים וממש תיקשרה איתנו, זה היה ממוגג ממש. 

בדיוק היום הגיעו הספרים שהזמנתי עבורה - ספרי "אמבטיה" - הצלחתי להשיג גם את "מעשה בחמישה בלונים" לאמבטיה, גם את "האריה שאהב תות" וגם את "איה פלוטו". נראה לי שחצי מהמשקל של המזוודה שלי בטיסה הקרובה לבוסטון תהיה בגלל ספרים (של סביבוני בעיקר). 

כשחזרנו מהנכדים אחר הצהריים תלינו את הדגלים לכבוד יום העצמאות ויצאנו להליכת הערב שלנו ביחד (ארבעה ק"מ). זהו, נגמר היום. אפשר להתקלח, לאכול משהו וללכת לישון.