הסתיים לו עוד שבוע בבוסטון.
זה באמת ביקור ארוך במיוחד, ונכנסתי לסוג של שיגרה נעימה ואני די מרגישה כאן "בבית".
גם במלון - למרות שחדר הכושר כאן חם ברמות לא נורמליות : עשרים ומשהו מעלות, אני מתחילה להזיע עשר דקות אחרי שאני מתחילה אימון. ביקשתי כבר כמה פעמים להוריד את הטמפרטורה (או לפחות לשחרר את המזגן שנעול על איזו "תכנית" מטומטמת ואי אפשר לשנות כלום) ולא קורה שום דבר.
הבוקר גם נגמרו המגבות והנקיות וגם המים במיכל השתייה (מים עם חתיכות לימון...).
בחוץ חם מדי וזה מבאס כי בניתי על הליכות יומיות לאורך הנהר........
אבל מחר נראה לי שבכל זאת אלך בחוץ - ממילא חם לי ומגעיל אז לפחות לשטוף את העיניים תוך כדי ההליכה.
הצלחתי לשוחח ארוכות עם בתי בוקר אחד וזה היה ממש טוב.
התגעגעתי אליה ולשיחות שלנו, לא רק לנכדים המתוקים, וזה היה ממש ממש טוב.
עם T אני משוחחת פעם או פעמיים ביום, לבד או כאשר אני בביתו של בני, יחד איתם.
הוא מדווח לי על מה שקורה איתו בעבודה, עם הנכדים, ואפילו עזר לאחייניתי ובן זוגה לסגור אירוע חתונה (במרץ). הוא הלך לפגישה עם אחי וגיסתי והוריו של החבר, הרגיע רוחות שנסערו והתעקש עם נציגת המקום על מה שהיה צריך להתעקש, והגיעו להבנות והסכמות ותאריך. זהו. יש חתונה, יש תאריך, יש מקום - אפשר להתפנות לטפל בשאר הפרטים.
גם עם אמא דיברתי בוקר אחד, סיפרתי לה דברים על תינוקי ועל מה שאנחנו עושים כאן והיא נשמעה מצוין.
בבוקר היחיד שהיה כאן מזג אוויר נורמלי (כלומר 23 מעלות ולא 32), הרהבנו עוז ונסענו לבוסטון קומון (Boston Common).
כיון שתינוקי לא סובל להיות בעגלה, וגם לא לשבת ברכב, לבשנו כולנו מנשאים (כל אחד מסוג אחר) ויצאנו לדרך ברגל וברכבת.
בדיעבד זו היתה יוזמה קצת אמביציוזית מדי עבור תינוקי.
הוא היה בסדר במנשא עלי בהתחלה, ואחר כך התחיל לקטר.
העברנו אותו לבני לשאר ההליכה עד לרכבת ובתוך הרכבת (הוא אהב את הנסיעה ברכבת אבל קיטר בכל פעם שהיא נעצרה בתחנה).
חצינו את הפארק ונכנסו לארחת בוקר ב-TATE (היה מפוצץ אנשים אבל שירות טוב ומהיר והצלחנו אפילו למצוא מקום לשבת בפנים, כי בישיבה בחוץ לא היה צל בכלל).
בשלב זה תינוקי כבר היה לגמרי לא מרוצה, כלתי הניקה אותו והוא נרגע מעט, אבל אי אפשר היה ממש לטייל בפארק או לשבת על ספסל (הדיקטטור הקטן לא "מרשה" לשבת, רק לעמוד ולהתהלך), אז מהר מאד הבנו את הפואנטה ועשינו את דרכנו בחזרה הביתה.
ברכבת הוא ממש התחיל לבכות (וריחמתי על שאר הנוסעים), וכשירדנו ממנה כלתי פשוט הוציאה אותו מן המנשא והחזיקה אותו על הידיים (מה ההבדל, קטנצ'יק? מה כל כך מפריע לך במנשא, בעגלה, באוטו....???) כל הדרך מהתחנה הביתה.
מטר מהבית הוא נרדם, החצוף המתוק הקטן.
כלתי שמה לו חיתול בד על הראש להגן עליו מפני השמש, ופתאום זה עשה לי אסוציאציה של שייח' שרודה בנתיניו....😉
לא פוליטיקלי קורקט בכלל אמפי, אבל יש מצב לכנות את תינוקי "השייח'" בבלוג?????
באותו היום הגיע לביקור חבר טוב שלהם (שגם מנגן עם בני בכל מיני הרכבים, כולל באלבום שעומד לצאת).
יש לבני ולכלתי חברים טובים, חלקם לצערם ולצערי לא חיים בבוסטון, אבל הם נפגשים בכל הזדמנות ובינתיים אהבתי מאד כל חבר או חברה שיצא לי לפגוש.
אחד החברים הטובים שלהם הוא בגילי, בעצם מבוגר ממני. הוא מורה באוניברסיטה בה למד בני בתואר השני, הם התיידדו והתחילו לנגן ביחד בהרכבים שונים, ועכשיו הם מופיעים ביחד באופן קבוע.
באחד הבקרים היה לתינוקי תור מעקב וחיסונים אצל הרופאה שלו (כאן אין "טיפת חלב").
בסך הכל הוא מתפתח יפה מאד, גדל בהדרגה (הוא קטנצ'יק אבל הוא נולד קטן וגדל יפה מאד יחסית).
הוא היה גמור אחרי הבדיקה והחיסונים, ינק ונרדם, וכך הצלחנו להשכיב אותו בעגלה ולטייל איתו בפארק (יותר נכון, בית קברות) מרהיב שנמצא מעבר לכביש מול המרפאה.
היה חם אבל בחלק נכבד מהטיול היינו בצל, והיה טוב להסתובב קצת באוויר הצח ובשקט ששרר שם (והשקט שהשתרר בתוך העגלה....).
תינוקי בכה מעט כשהעברנו אותו לרכב כדי לנסוע הביתה, אבל שוב נרדם, ואז התעורר בבכי קורע לב - מעולם לא שמעתי אותו בוכה ככה - כנראה בגלל החיסונים. נתנו לו משכך כאבים על פי המינון שהרופאה נתנה, והוא נרגע ויותר לא הביע כל אי נוחות או סבל (או חום) מהחיסונים האלה.
אתמול הייתי אצלם כל היום מהבוקר, בני יצא לחזרה ואני שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי השלימה שעות שינה. זה עשה לה ממש טוב ואני קראתי והמשכתי במרתון של "חברים" שנתפסתי אליו מאז שאני כאן. סיימתי את העונה הראשונה וכעת אני בשנייה.
"שמרתי" זה אומר שהוא ישן עלי.
היא ביקשה שאעיר אותה כשירצה לאכול, והוא משך די הרבה זמן יחסית, שעתיים וחצי, מה שאיפשר לה לתפוס תנומה כהלכה, והיא הרגישה ממש מצוין בהמשך היום. וטוב שכך, כי אחר הצהריים נסעה ללמד, ולמזלה היתה עירנית ומלאת אנרגיה.
כשהיא עבדה נשארתי עם תינוקי ובני, שחזר הביתה בינתיים, והיה טוב לבלות שלושתנו יחד.
שוחחנו, ראינו את סרט לא רע עם ג'וני דפ ("הפרופסור"), והאכלנו את תינוקי פעמיים. זה ממש נהדר שהוא מסכים גם לאכול מבקבוק וגם לינוק. כלתי שואבת חלב פעמיים ביום, ובינתיים תמיד יש שקיות מוכנות בפריזר לעת הצורך.
בין ההאכלות הוא היה קצת ער ושיחקנו איתו מעט - מתוק אמיתי.
ואז קילחנו אותו, ובדיוק כשהוא רצה שוב לאכול, כלתי חזרה הביתה - כולה מתגעגעת לקטנצ'יק שלה ומתפקעת מחלב.
בני החזיר אותי למלון ועוד הספקתי לעבוד קצת וגם לקרוא (עדיין עם "וודקה ולחם") לפני שנרדמתי לבסוף קרוב לאחת עשרה.
נותר פחות משבוע עד שאעשה את דרכי הביתה, והאמת היא שאני מתחילה כבר לרצות הביתה. טוב לי בשיגרה כאן וטוב לי לראות כמה אני עוזרת לבני וכלתי, וטוב לי להיות עם הנכד שעוד מעט גם אליו אתגעגע.....אבל גם טוב לי לדעת שעוד מעט חוזרת לבית שלי, לבעל שלי, למיטה שלי, למשפחה שבארץ, לחברות.............לשיגרה הרגילה שלי.
זה באמת ביקור ארוך במיוחד, ונכנסתי לסוג של שיגרה נעימה ואני די מרגישה כאן "בבית".
גם במלון - למרות שחדר הכושר כאן חם ברמות לא נורמליות : עשרים ומשהו מעלות, אני מתחילה להזיע עשר דקות אחרי שאני מתחילה אימון. ביקשתי כבר כמה פעמים להוריד את הטמפרטורה (או לפחות לשחרר את המזגן שנעול על איזו "תכנית" מטומטמת ואי אפשר לשנות כלום) ולא קורה שום דבר.
הבוקר גם נגמרו המגבות והנקיות וגם המים במיכל השתייה (מים עם חתיכות לימון...).
בחוץ חם מדי וזה מבאס כי בניתי על הליכות יומיות לאורך הנהר........
אבל מחר נראה לי שבכל זאת אלך בחוץ - ממילא חם לי ומגעיל אז לפחות לשטוף את העיניים תוך כדי ההליכה.
הצלחתי לשוחח ארוכות עם בתי בוקר אחד וזה היה ממש טוב.
התגעגעתי אליה ולשיחות שלנו, לא רק לנכדים המתוקים, וזה היה ממש ממש טוב.
עם T אני משוחחת פעם או פעמיים ביום, לבד או כאשר אני בביתו של בני, יחד איתם.
הוא מדווח לי על מה שקורה איתו בעבודה, עם הנכדים, ואפילו עזר לאחייניתי ובן זוגה לסגור אירוע חתונה (במרץ). הוא הלך לפגישה עם אחי וגיסתי והוריו של החבר, הרגיע רוחות שנסערו והתעקש עם נציגת המקום על מה שהיה צריך להתעקש, והגיעו להבנות והסכמות ותאריך. זהו. יש חתונה, יש תאריך, יש מקום - אפשר להתפנות לטפל בשאר הפרטים.
גם עם אמא דיברתי בוקר אחד, סיפרתי לה דברים על תינוקי ועל מה שאנחנו עושים כאן והיא נשמעה מצוין.
בבוקר היחיד שהיה כאן מזג אוויר נורמלי (כלומר 23 מעלות ולא 32), הרהבנו עוז ונסענו לבוסטון קומון (Boston Common).
כיון שתינוקי לא סובל להיות בעגלה, וגם לא לשבת ברכב, לבשנו כולנו מנשאים (כל אחד מסוג אחר) ויצאנו לדרך ברגל וברכבת.
בדיעבד זו היתה יוזמה קצת אמביציוזית מדי עבור תינוקי.
הוא היה בסדר במנשא עלי בהתחלה, ואחר כך התחיל לקטר.
העברנו אותו לבני לשאר ההליכה עד לרכבת ובתוך הרכבת (הוא אהב את הנסיעה ברכבת אבל קיטר בכל פעם שהיא נעצרה בתחנה).
חצינו את הפארק ונכנסו לארחת בוקר ב-TATE (היה מפוצץ אנשים אבל שירות טוב ומהיר והצלחנו אפילו למצוא מקום לשבת בפנים, כי בישיבה בחוץ לא היה צל בכלל).
בשלב זה תינוקי כבר היה לגמרי לא מרוצה, כלתי הניקה אותו והוא נרגע מעט, אבל אי אפשר היה ממש לטייל בפארק או לשבת על ספסל (הדיקטטור הקטן לא "מרשה" לשבת, רק לעמוד ולהתהלך), אז מהר מאד הבנו את הפואנטה ועשינו את דרכנו בחזרה הביתה.
ברכבת הוא ממש התחיל לבכות (וריחמתי על שאר הנוסעים), וכשירדנו ממנה כלתי פשוט הוציאה אותו מן המנשא והחזיקה אותו על הידיים (מה ההבדל, קטנצ'יק? מה כל כך מפריע לך במנשא, בעגלה, באוטו....???) כל הדרך מהתחנה הביתה.
מטר מהבית הוא נרדם, החצוף המתוק הקטן.
כלתי שמה לו חיתול בד על הראש להגן עליו מפני השמש, ופתאום זה עשה לי אסוציאציה של שייח' שרודה בנתיניו....😉
לא פוליטיקלי קורקט בכלל אמפי, אבל יש מצב לכנות את תינוקי "השייח'" בבלוג?????
באותו היום הגיע לביקור חבר טוב שלהם (שגם מנגן עם בני בכל מיני הרכבים, כולל באלבום שעומד לצאת).
יש לבני ולכלתי חברים טובים, חלקם לצערם ולצערי לא חיים בבוסטון, אבל הם נפגשים בכל הזדמנות ובינתיים אהבתי מאד כל חבר או חברה שיצא לי לפגוש.
אחד החברים הטובים שלהם הוא בגילי, בעצם מבוגר ממני. הוא מורה באוניברסיטה בה למד בני בתואר השני, הם התיידדו והתחילו לנגן ביחד בהרכבים שונים, ועכשיו הם מופיעים ביחד באופן קבוע.
באחד הבקרים היה לתינוקי תור מעקב וחיסונים אצל הרופאה שלו (כאן אין "טיפת חלב").
בסך הכל הוא מתפתח יפה מאד, גדל בהדרגה (הוא קטנצ'יק אבל הוא נולד קטן וגדל יפה מאד יחסית).
הוא היה גמור אחרי הבדיקה והחיסונים, ינק ונרדם, וכך הצלחנו להשכיב אותו בעגלה ולטייל איתו בפארק (יותר נכון, בית קברות) מרהיב שנמצא מעבר לכביש מול המרפאה.
היה חם אבל בחלק נכבד מהטיול היינו בצל, והיה טוב להסתובב קצת באוויר הצח ובשקט ששרר שם (והשקט שהשתרר בתוך העגלה....).
תינוקי בכה מעט כשהעברנו אותו לרכב כדי לנסוע הביתה, אבל שוב נרדם, ואז התעורר בבכי קורע לב - מעולם לא שמעתי אותו בוכה ככה - כנראה בגלל החיסונים. נתנו לו משכך כאבים על פי המינון שהרופאה נתנה, והוא נרגע ויותר לא הביע כל אי נוחות או סבל (או חום) מהחיסונים האלה.
אתמול הייתי אצלם כל היום מהבוקר, בני יצא לחזרה ואני שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי השלימה שעות שינה. זה עשה לה ממש טוב ואני קראתי והמשכתי במרתון של "חברים" שנתפסתי אליו מאז שאני כאן. סיימתי את העונה הראשונה וכעת אני בשנייה.
"שמרתי" זה אומר שהוא ישן עלי.
היא ביקשה שאעיר אותה כשירצה לאכול, והוא משך די הרבה זמן יחסית, שעתיים וחצי, מה שאיפשר לה לתפוס תנומה כהלכה, והיא הרגישה ממש מצוין בהמשך היום. וטוב שכך, כי אחר הצהריים נסעה ללמד, ולמזלה היתה עירנית ומלאת אנרגיה.
כשהיא עבדה נשארתי עם תינוקי ובני, שחזר הביתה בינתיים, והיה טוב לבלות שלושתנו יחד.
שוחחנו, ראינו את סרט לא רע עם ג'וני דפ ("הפרופסור"), והאכלנו את תינוקי פעמיים. זה ממש נהדר שהוא מסכים גם לאכול מבקבוק וגם לינוק. כלתי שואבת חלב פעמיים ביום, ובינתיים תמיד יש שקיות מוכנות בפריזר לעת הצורך.
בין ההאכלות הוא היה קצת ער ושיחקנו איתו מעט - מתוק אמיתי.
ואז קילחנו אותו, ובדיוק כשהוא רצה שוב לאכול, כלתי חזרה הביתה - כולה מתגעגעת לקטנצ'יק שלה ומתפקעת מחלב.
בני החזיר אותי למלון ועוד הספקתי לעבוד קצת וגם לקרוא (עדיין עם "וודקה ולחם") לפני שנרדמתי לבסוף קרוב לאחת עשרה.
נותר פחות משבוע עד שאעשה את דרכי הביתה, והאמת היא שאני מתחילה כבר לרצות הביתה. טוב לי בשיגרה כאן וטוב לי לראות כמה אני עוזרת לבני וכלתי, וטוב לי להיות עם הנכד שעוד מעט גם אליו אתגעגע.....אבל גם טוב לי לדעת שעוד מעט חוזרת לבית שלי, לבעל שלי, למיטה שלי, למשפחה שבארץ, לחברות.............לשיגרה הרגילה שלי.
