יום הולדת לאזרחית ותיקה 🎈

 היום יש לי יום הולדת, אני בת 67. 

אמנם מבחינת הרשויות קבלתי את תואר ה"אזרחית הוותיקה" כבר בגיל 62 - אבל בכל זאת עכשיו זה רשמי. ואני יכולה, למשל, לנסוע חינם לגמרי בתחבורה ציבורית. לא שיוצא לי הרבה לנסוע בתחבורה ציבורית........וחבל שכך. 

כאן באזור שלנו, אם אני רוצה להיעזר באוטובוסים וברכבת יש לי צורך בהרבה מאד החלפות קווים - עם לו"ז לא מסונכרן ביניהם בדרך כלל - והרבה מאד זמן בדרך כלל כדי להגיע ליעד קרוב כלשהו. מזל שיש לי רכב, למרות שהפקקים הנוראיים שרק מתגברים כל הזמן ובעיות החניה בכל מקום באמת גורמים לי להצטער שאין תחבורה ציבורית טובה ויעילה יותר. 

לכבוד יום הולדתי יורד כאן גשם, אבל כילידת סוף ינואר אני די רגילה למזג אוויר חורפי ביום הולדתי. האמת שרוב חיי "הצלחתי" גם להיות חולה ביום הולדתי, אז אני מודה על כך שהשנה אני בריאה לגמרי. לפחות זה. 

בששי היתה כאן ארוחה משפחתית עם המשפחה של בתי ועם הורי, וכולם - בלי סינכרון ביניהם - החליטו שחוגגים לי יום הולדת מוקדם. זה היה מפתיע וחביב. 

הבוקר, לעומת זאת, T שכח מזה לגמרי. אני כבר שנים לא עושה עניין מדברים כאלה (כשהייתי צעירה ....וואו כמה עניין הייתי עושה מזה 😂), ובדרך לחדר כושר שאלתי אותו אם הוא לא מתכוון לומר לי מזל טוב מתי שהוא. הוא התבייש נורא וליטף לי את הראש.....וגמגם על "מה את רוצה לעשות היום?" ולגמרי לא ידע מה לעשות עם עצמו. הרגעתי אותו שאין לי שום רצונות או תכניות, והכל בסדר. 

דווקא היו לי תכניות פוטנציאליות להיום - גם 'מחברת' רצתה להיפגש הבוקר אבל אז הבינה שהיא רוצה להיות עם הבת שלה, שעוברת תקופה בריאותית מורכבת...וכמובן שהבנתי ופירגנתי, הילדה והבריאות קודמים לכל. וגם בתי תכננה "לעשות משהו" עם אמא היום - מה שארצה - והאמת שאין לי רצונות מיוחדים, ואמרתי לה שסתם אשמח לזמן איכות איתה, מתי שתתפנה - ובסוף היא ביקשה לדחות לשבוע הבא כי באמת יש לה יותר מדי דד-ליין-ים (כולל המאמר שהיא כותבת לבטאון של המכון בו למדה שחייב הגשה מיידית) ולגמרי הבנתי והסכמתי. מה הלחץ? מקסימום אחגוג לאורך יותר זמן את היום הזה.......

בנוסף לכל מה שגם ככה יש להם על הראש, לה ולחתני, גם אחיותיו שוב התחילו לריב סביב עניין הצוואה - והוא מוצא את עצמו באמצע, מנסה להרגיע ולפשר. לא הוא ולא בתי זקוקים לרעש הזה עכשיו.....זה מאד מכביד עליהם. חתני כבר החליט שהוא לא מתכונן לריב עם אחותו הקטנה על עניין הצוואה, לא משנה מה היא תחליט. האחות הגדולה....שם זה סיפור אחר לגמרי. מתסכל מאד. 

מחר גיסתי כבר הזמינה אותי לצהריים במסעדה. והיום....נראה כבר איך יתפתח המשך היום הזה. 

בוואטסאפ, סמס ופייסבוק זורמות אלי ברכות מכל הכיוונים שמחממות את לבי, מחברים, משפחה, וגם אנשים שהם חברים בפייסבוק ואין לי איתם קשר ביום יום. גם שני הנכדים הגדולים שלי שלחו לי ברכות על הבוקר, וזה המיס אותי ממש. 

בנושא הבית ביוון, קבלנו השבוע הזמנה ראשונה לבית דרך אחד מאתרי ההשכרה לטווח קצר לקיץ. זה שימח אותנו מאד. באמת שאם נצליח להשכיר את הבית - לא הרבה, רק מספיק כדי לכסות את ההוצאות השנתיות השוטפות שלנו - נשמח מאד. 

אז כל מה שממשיך לקרות סביבנו ממשיך להתדרדר וברמה הכללית הלאומית ואפילו העולמית אני בעיקר צופה לשחורות....למרות שאני בדרך כלל לא אדם פסימי - אבל כתמיד אני נאחזת ברגעים הטובים והשמחים ובאנשים האהובים שמקיפים אותי, ממלאים אותי באהבה ובשמחה ובאנרגיה טובה. ובזה אני מסתפקת כרגע. 

* ביקשתי ציור במיוחד מה-AI

עד החטוף האחרון

 רן גואילי חזר.

אין לנו עוד חטופים בעזה.

נשמתי עמוק, בירכתי, התרגשתי - והבנתי שדרך ארוכה עוד לפנינו.

אבל לפחות הוא חזר ואין עוד חטופים בעזה. 

יש עדיין משפחות שכולות.

יש פצועים - בגוף ובנפש.

יש עדיין מפונים.

יש חיילים ומילואימניקים שכבר לא יחזרו להיות מי שהיו.

יש מדינה בטראומה.

יש ממשלה מרושעת שחייבים להסיר מחיינו.

יש עוד הרבה עבודה לפנינו.

אבל לרגע אחד אפשר היה לבכות ולשמוח כי אין עוד חטופים בעזה. 

למדור השרביט החם - שינויים בהרגלי הצריחה*

 בתאריך 23/01/2026 ביקש טליק במדור השרביט החם שנתאר את השינויים שחלו בהרגלי הצריכה שלנו של תרבות - מוסיקה, אמנות, ספרות, תיאטרון, קולנוע ועוד - במהלך השנים. 

אהבתי את הכותרת, בהשראת הלהקה "החברים של נטאשה" 😊.

לאורך שנות כתיבתי בבלוג הרבה פעמים התלוננתי על הורי, שבאמת במובנים מסוימים היו הורים שלעיתים היה קשה לגדול אצלם - בעיקר מאז שאחי נולד, ועוד יותר כאשר התחלתי להתבגר ונכנסתי לגיל ההתבגרות. עד היום אני רואה שהם - בעיקר אמא שלי - מסתדרים טוב יותר עם ילדים קטנים מאשר עם מתבגרים. אין להם מושג איך "לאכול" אותם. 

אבל לצד התלונות, יש לי הרבה מאד שבחים ותודות להרעיף על הורי בכל הנוגע לחינוך ולתרבות שזכינו להם, אחי ואני, מרגע לידתנו לאורך כל השנים. 

בבית שלנו תמיד היתה מוסיקה - גם קלאסית, גם עממית (בעיקר ישראלית וארגנטינאית אבל לא רק), גם עכשווית (לפחות עד גבול מסוים - למשל ל"חיפושיות" או לאלביס פרסלי לא נחשפתי בבית) וגם לימדו אותנו מגיל צעיר לנגן והשקיעו בהשכלה המוזיקלית שלנו. 

זוכרת אפילו שבגיל גן אבא שלי, שלא הרוויח הרבה באותן שנים - ואמא שלי למדה באוניברסיטה ולא הרוויחה בכלל - קנה לי אקורדיון אמיתי קטן. היתה לי גם חלילית וגם מלודיקה, והיתה לאבא שלי דרבוקה ובערבי ששי היינו עושים סוג של קבלת שבת (הדלקנו נרות אבל בלי תפילות וכו ובלי להקפיד על זמני כניסת השבת) ושרנו וניגנו - אפילו אחי הפעוט ניגן על משולש - ואבא גם לימד אותנו ריקודי עם - באותה תקופה הוא גם הדריך ריקודי עם בערבים וגם השתתף בתיאטרון חובבנים, עסק קצת בפנטומימה ורקד גם בלט מודרני. הוא גם רשם אותי לחוג מחול מודרני באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים ולמדתי אצל חסיה לוין, בזמן שרוב החברות שלי למדו בלט קלאסי.  

כדי להתפרנס היה אבא שלי אופה במאפיית "אנג'ל" בירושלים, עד שיום אחד הצליח לקבל עבודה כמפעיל מחשב במשרד האוצר - על המחשב הראשון שהגיע לירושלים, עד כמה שאני יודעת - והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הוא התחיל בתחום המחשבים והתפתח והתקדם ושגשג במשך חמישה עשורים. אבל סטיתי מהנושא. 

כשהייתי קטנה בירושלים הקשבתי הרבה לרדיו ולתקליטים. לאבא שלי גם היה טייפ סלילים עליו היה מקליט מהרדיו ומתקליטים ששאל מהספריה של הקונסוליה האמריקאית. טלוויזיה לא היתה לנו. לא היו באותן שנים שידורי טלוויזיה בישראל, פרט ללימודית. קראתי ספרים - המוווון ספרים. מגיל אפס הורי הקריאו לנו ספרים ולמדתי לקרוא בגיל ארבע...והקריאה היא אחת האהבות שלי עד היום. 

הורי גם לקרחו אותנו לסרטים בקולנוע ולתיאטרון. לפעמים לקחו אותנו גם לקונצרטים ולמוזיאונים. היו בבית גם ספרי אמנות וביוגרפיות של אמנים ומלחינים. 

בתקופה שחיינו בארה"ב כבר הייתי בגילאי בית הספר היסודי ותחילת החטיבה - קנו לי טייפ קסטות (כלומר, קלטות) ובמשך שנים הקלטתי מהרדיו את השירים שאהבתי וניגנתי לי אותם שוב ושוב. המשכתי לקנות תקליטים של מוסיקה שאהבתי, והקשבתי להם בפטיפון שבסלון או בזה של אחי - משום מה היה לאחי פטיפון בחדר.

בארה"ב כבר היתה לנו טלוויזיה - אמנם בשחור לבן - אז התחלתי גם לצפות בתכניות וסרטים.

בגילאים האלה התחלתי לגלות - בנוסף לשירי הילדים ושירי "ארץ ישראל" ומוסיקה קלאסית - גם את הרוק והפופ. מאוחר יותר התוודעתי לרוק הכבד של אותה התקופה, וגם "רוק חלל". לא הפסקתי לאהוב את מה שאהבתי פעם אלא פשוט כל הזמן נוספו לי עוד תחומים שגיליתי שאני אוהבת. גם בספרים ובסרטים הטעם שלי תמיד היה מאד מגוון. 

כשהתחתנתי כבר רכשנו טלוויזיה צבעונית, וכמה שנים אחרי כן רכשנו את מכשיר הוידאו הראשון שלנו. באותן שנים הייתי מתזמנת הקלטות של תכניות וסרטים מהטלויזיה על קלטות VHS, וצופה בהן אחר כך כשהיה לי זמן. זה היה הרבה לפני שניתן היה להקליט באמצעות הממיר של הכבלים ולפני שהמציאו את ה-VOD. 

כשיצאו תקליטורי הלייזר דיסק קנינו מכשיר ובביקור שלנו בארה"ב עם הילדים בשנת 1989 קנינו כמה תקליטורים כאלה של סרטים שאהבנו במיוחד ורצינו לראות שוב ושוב. 

זמן קצר אחר כך יצאו תקליטי ה-DVD, שרק לאחרונה עשינו סדר והעפנו את רובם. היום אנחנו מקשיבים בעיקר למוסיקה דרך ספוטיפיי או "אמאזון מיוזיק" באמצעות "ALEXA"

אבל הטעמים שלי לא השתנו אלא המשיכו להתפתח. בעיקר הטכנולוגיה משתנה כל הזמן. אנחנו הולכים פחות לקולנוע כי יש לנו מערכת קולנוע ביתית מצוינת ואת רוב הסרטים והסדרות ניתן לצרוך בבית. אבל זו עדיין חוויה ללכת מידי פעם לקולנוע. לאורך השנים הלכנו מידי פעם להופעות חיות אבל גילינו שאנחנו פחות אוהבים, במיוחד כאשר זה במקום שלא נוח לשבת (כמו בקיסריה או אמפי שוני) והסאונד לא תמיד משובח. 

ספרים אני קוראת כמעט רק בדיגיטל - זה גם נוח ונגיש לי בכל זמן ובכל מקום וגם קל להשיג ספרים ובכל השפות. 

בשנות התשעים למדתי להתחבר למוסיקה שילדיי הקשיבו לה, ולמרבה השמחה גם הם גילו את הרוק ואת המוסיקה שאני אהבתי בשנות הששים והשבעים. היום אני מצטערת לומר שאני כמעט לא מכירה את המוסיקה החדשה שנוצרת עכשיו - לא הישראלית ולא העולמית. פה ושם יוצא לי לשמוע אמנים עכשוויים וחלקם ממש טובים - כמו טונה, למשל, אבל באמת שהאתגר שלי כרגע הוא לגלות ולהקשיב ליותר אמנים שאינני מכירה, ולהחליט מה אני אוהבת ביניהם ומה לא. 

כשעוד עבדתי הייתי מקשיבה לרדיו בדרכים וכך הייתי מתוודעת לשירים חדשים ולאמנים חדשים. היום זה בקושי קורה, וגם - כשאיזו תחנה משמיעה שירים שלא נעימים לי לאוזן, קל לי מאד לשים ספוטיפיי גם ברכב ולהאזין למוסיקה שאני כבר מכירה. זה קצת חבל לי.....מצד אחד. כי אולי יוצרים עכשיו מוסיקה טובה שלא יוצא לי להיחשף אליה. 

טוב, הפוסט הזה כבר ארוך מדי.........כדאי לסיים כאן. 

השבוע

חזרנו מיוון בשבת ומאז מייד חזרנו לשיגרה שלנו. 

בשני קפצנו לביקור אצל בתי. חכמוד ונשמותק הלכו כל אחד לאימון שלו - חכמוד ב-MMA ונשמותק בקרוס פיט. אני הבאתי לשרי מן משחק יצירה להכנס ויטראז'ים קטנים - לתלייה על החלון או לשימוש כמחזיק מפתחות. היא מאד התלהבה וכך העסקתי אותה רוב אחר הצהריים בזמן שבתי עסקה בכתיבת מאמר עבור בטאון המכון שבו עשתה את התואר האחרון (לימודי תעודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית). 

כשנמאס לילדה מהויטראז'ים עברנו לסוג של פלסטלינה (היא קראה לזה "קליי" - כלומר CLAY - שזה חימר באנגלית אבל כנראה שזה איזשהו חומר גמיש אחר....שמאד נעים לעבוד איתו. 

ברגע ששרי נהייתה רעבה T נכנס לתמונה והכין לה קרפים. מן צוות שכזה אנחנו.

הספקנו עוד לראות את חתני ואת נשמותק כשהם חזרו, ואז נסענו הביתה. את חכמוד לא ראינו בכלל, אבל הוא התקשר כשכבר היינו בדרך הביתה לומר תודה על השעון ש-T הזמין לו ב"עלי אקספרס". זה כאילו היה ליום ההולדת, למרות שכבר השתתפנו במתנת יום הולדתו - גיטרה חשמלית שהוא קנה לעצמו בהשתתפות הוריו, הסבתא השנייה ואנחנו כמובן. 

בשלישי קפצנו לביקור אצל הורי. גם לאמא T הזמין משהו ב"עלי אקספרס" - סוג של  מכשיר שמיעה ללא מרשם, שהתברר כמאד לא מוצלח. בתכל'ס זה נראה כמו אוזניות אלחוטיות, מגושמות כאלה (היא כל הזמן הרגישה שזה עומד ליפול לה מהאוזן) וזה אומנם הגביר את הקולות מסביב וסייע בשמיעה אבל היה לזה צליל מתכתי לא נעים והיה ברור שאין סיכוי שהיא תיעזר בזה. בשלב זה היא הסכימה לקבוע עם רופא אף אוזן גרון ולעבור בדיקת שמיעה....אבל "כאשר יעבור הכאב" מהנפילה. בקיצור, לא בוער לה כרגע להתמודד עם בעיית השמיעה. 

דווקא אני ביקרתי השבוע אצל רופא אף אוזן גרון במסגרת ההקפדה שלי להגיע אליו פעמיים בשנה לבדיקה וניקוי שעווה. גיליתי שכאשר אני עושה זאת כל חצי שנה, מצטברת לי פחות שעווה וגם לא כואב לי כשהוא שואב אותה. 

ביקרתי גם אצל ה"גאסטרו" (כלומר - רופא גאסטרואנטרולוג) וקבעתי גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה לעוד חודשיים בערך. הפעם האחרונה היתה לפני תשע שנים.... אגב שוחחתי איתו על מצב העצירות שלי, והוא לא התרגש בכלל ממגוון התוספים שאני לוקחת כדי להתמודד איתה. התפלאתי אבל לפחות קבלתי אור ירוק, ואפילו רעיון לעוד תוסף, שבעצת הרוקחות הנהדרות שלי החלטתי בינתיים לא לקחת. 

אני מעט חוששת לפתוח פה לשטן ולדווח על כמעט 4 שבועות ללא התקף כאבים של T. היום יש לו עוד טיפול אצל הרופא/כירופרקט. כבר היו לו פה ושם תקופות ארוכות ללא התקף אבל זה היה כבר לפני כמה שנים. לא לאחרונה. לא מעזה לקוות.............

גם מיינקוני מתאושש מה"מסטוליות" שלו בעקבות התרופה. לאחר שהוטרינר הציע שנפחית מעט את המינון, גילינו שכאשר אנחנו כותשים את הכדור (בעזרת עֱלִי של תבלינים), נשארת מעט אבקה על העֱלִי ואותה אנחנו לא מוסיפים לו. ההפחתה המזערית הזאת (של הכדור שהוא גם ככה קטנטן) ממש עשתה את ההבדל, והוא כבר עירני וחזר לעצמו כמעט לגמרי. ובינתיים הוא לא חזר לפרכס בכלל. עכשיו נותר רק לקוות שזה ימשיך לעזור לו לאורך זמן, וגם שתמיד נשיג את התרופה (שהבנתי שלפעמים היא חסרה). 

בגזרת הספרים אני קוראת עכשיו את "הלבד הגדול" מאת קריסטין האנה (שמאד אהבתי את "הנשים" שלה). ביוון לא יצא לי כמעט לקרוא בכלל - או שהייתי עסוקה או שהייתי עייפה מדי. גם עכשיו אני מרגישה שאני עסוקה ויש לי פחות זמן לקרוא, אבל כיף לי שתמיד מחכה לי ספר טוב......

אני מתמידה עם הדואולינגו - לימוד היוונית שלי - ולמרות שהאפליקציה לא מתרגלת דיבור אלא רק קריאה ואוצר מילים (וניסוח משפטים) ראיתי שהצלחתי פה ושם לומר משפטים ביוונית וגם קצת להבין מה שדובר. 

מה שמזמן לא תרגלתי זו הנגינה בפסנתר, ואני מקווה שאחזור לזה אם לא היום אז כבר מחר. 

בינתיים T משפר את אתר האינטרנט של הבית ביוון ומוסיף לו את הצילומים החדשים. זה יצא ממש יפה. 

הוא כתב נוהל לניהול הבית עבור האישה שמטפלת בו, תירגם אותו ליוונית ושלח. נותר רק לקוות שהתרגום יהיה פחות או יותר תקין וברור (לפעמים הגוגל טרנסלייט מעלה תוצאות מגוחכות משהו) ושהיא לא תיבהל ותברח......כבר התפטרה לנו מנהלת בית אחת....לא יודעת מה נעשה אם גם זאת תחליט שזה לא בשבילה. 

מה עוד? אני יכולה לקטר קצת על כמות המיסים הלא נורמלית שאנחנו צריכים לשלם גם בארץ וגם בחו"ל - מס הכנסה ומיסי מקרקעין - אבל מה זה יעזור? מצד אחד זה רק אומר שאנחנו מרוויחים יפה, ומצד שני הרשויות רק מעלות את ערך המיסים כל שנה וזה מרגיש כמו גזל לשמו. אבל זה, כנראה, מה שיש.

אתמול התקשר אלי חכמוד ואמר שכאשר הוא מחפש את שמו המלא באינטרנט, עולה לו אתר התמונות המשפחתיות שלנו, עם תמונות שלו ושל נשמותק כשהיו תינוקות, והוא מבקש להסיר את זה. האמת שהתפלאתי, כי את רוב התמונות באתר אני שומרת עם הגדרות של "פרטי - לעיני בלבד". אבל כנראה בתקופה שהם נולדו פקששתי כמה "אלבומים" שכאלה והם נותרו תחת הגדרה "ציבורית". אז עכשיו התחלתי לעבור על כל האתר ולתקן את ההרשאות. התחלתי כמובן באלבומים ההם של חכמוד ונשמותק, כדי שיוכל לראות שכעת האתר דורש הרשאות כדי לצפות בתמונות. בעייה גדולה האינטרנט הזה. לפייסבוק אנחנו לא מעלים תמונות של הנכדים אף פעם. בכלל, אני ממעטת להיכנס לפייסבוק או לאינסטגרם - בעיקר כדי לראות מה חברים ומשפחה העלו - ואני בקושי מעלה או משתפת שם. 

בחוץ חשוך ומעונן אבל לפחות פחות קר מאתמול. אמור להתחיל גשם מתי שהוא אבל לא משהו רציני, אם הבנתי נכון..........

על החדשות המטורללות אני לא רוצה לומר מילה. זה באמת הולך ונהיה מוגזם לחלוטין. 

ושיהיה סופשבוע שקט.