התחלתי את הפוסט הזה בששי בבוקר, בהיותי יושבת בסלון של בני עם המחשב הנייד על ברכיי.
בחוץ מזג אוויר אביבי של סוף מאי בבוסטון.
שני הילדים היו בגן, בני וכלתי עסקו בהוראה, כל אחד בתחומו, ואני מצאתי את עצמי עם זמן פנוי לא צפוי - אז התחלתי לכתוב.
הטיסה עצמה לכאן היתה מצויינת. הדרימליינר של אל על היה נוח וצוות הדיילים היה אדיב ושירותי וחביב באופן יוצא דופן. זו היתה טיסת לילה וביליתי את רובה בשינה. אפילו T הצליח לישון במשך כמה שעות, מה שמאד לא אופייני לו.
בנתב"ג הבידוק הבטחוני עבר מהר מאד, להפתעתנו, אבל ההמתנה בתור לצ'ק אין של אל על היתה ארוכה ומעצבנת. אני לא חושבת שאי פעם עמדתי שעה וחצי בתור לצ'ק אין, בטח לא לאחר שבצענו צ'ק אין מהבית וגם השתמשנו בעמדת הבידוק העצמי בשדה.
כנראה היו חסרים דיילי קרקע, והיו לפחות 4 טיסות מקבילות של אל על - לפחות לארה"ב - לבוסטון, ניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי. הגב שלי זעק. שאר התהליך עבר מהר מאד.
נחתנו בחמש בבוקר וכמובן שחיכינו בתוך המטוס כי מחלקת ההגירה והמכס מתחילות לעבוד רק בשש בבוקר. בעצם עדיין בכלל לא עמדו פקידי מכס ביציאה שלנו מאיסוף המזוודות.
התור בהגירה לא היה ארוך אבל גם כאן לא היו הרבה פקידים. יחסית הלך לנו מהר (ומשום מה ביקשו מ-T טביעות אצבע וממני לא), וגם המזוודה שלנו יצאה תוך דקה מרגע שהגענו לקרוסלה.
בני כבר חיכה בחוץ, והמפגש היה שמח ומרגש מאד.
בוסטון קיבלה את פנינו בגשם שוטף וטמפרטורות נמוכות לעונה. זה היה רק יום אחד, ומאז אביבי ושמשי ונעים, אבל באותו היום שמחתי מאד על שבכל זאת הבאתי מעיל, למרות התלבטויותי.
המפגש עם הנכדים שבדיוק התעוררו היה מרגש ומשמח. זה הרגיש כאילו לא עברה חצי שנה מאז שהיינו כאן ונפרדנו מהם בחיבוקים.
שתינו קפה ונשנשנו משהו קטן ומייד יצאנו כולנו, בגשם השוטף, לגן של סביבוני למסיבת סיום השנה.
היה מדהים לראות מה המורות המקסימות האלה הצליחו לעשות עם בני החמש המתוקים, בגן שבו חלק מהילדים על הרצף האוטיסטי או עם צרכים מיוחדים מסוג כלשהו, וחלקם מה שנקרא "טיפיקלים" - כלומר "רגילים"?
הם שרו שירים ורקדו ודקלמו והיה כל כך יפה ומצחיק ומרגש...נהנינו מאד ובעיקר שמחנו לראות שהילדים נהנים, ושסביבוני הרגיש כל כך שמח ובנוח.
בששי בערב בני מנגן בבית כנסת (רפורמי כמובן) בבוסטון, ו-T ואני נסענו איתו והשתתפנו בתפילת ערב שבת (שרובה ככולה מורכבת משירים, משהו שמאד הזכיר לי את הכנסיות של השחורים).
הפעם הם ערכו את קבלת השבת בחצר, בזכות מזג האוויר המושלים, והאמת שהיה מקסים. הדגש בבית הכנסת הזה הוא על הקהילה, על היכולת להיות חלק ממשהו ולהרגיש טוב עם היותך יהודי.
ואפשר היה לראות איך האנשים באמת מרגישים כך, מכירים את כל השירים ושרים יחד עם הרב והרבה והחזנית...
סיפרו שם על בת המצווה שתתקיים בשבת בבוקר ועל טקס סיום קורס "בר המצווה למבוגרים" שהתקיים בחודשים האחרונים.
ניתן היה לראות שהקהילה מגוונת מאד וכוללת הרבה להט"בים וגם גיורים....משהו מאד מכיל וחיובי וכמובן שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לראות בבית כנסת.
לא בפעם הראשונה הבנתי שלולא הזרמים האלה של היהדות, כנראה שלא היו נותרים כמעט יהודים בצפון אמריקה, ואולי גם באירופה. או בכלל בתפוצות.
בינתיים כבר שבת, והיום נסענו עם הנכדים למשחקייה נחמדה (אבל לא מוצלחת במיוחד) במרחק 50 דקות מהבית.
בצהריים אכלנו באיזו מסעדת "בית בירה" מקומית שהיו בה 162 ברזי בירה שונים....
קיקה אוכלת פחות או יותר מה שאנחנו אוכלים, אבל עבור סביבוני עברנו בדרך במקדונלדס וקנינו לו צ'יפס - והבאנו איתנו למסעדה.
אחר הצהריים בני וכלתי ניצלו את מזג האוויר החמים ואת השמש הקופחת של בוסטון והפעילו משחקי מים בדשא האחורי ומהר מאד הצטרפו ילדי שכנים חמודים ונהייתה חגיגה ספונטנית של ממש. כל כך נחמד לראות שיש בשכונה אווירה כזאת של ילדים שפשוט משחקים ביחד בחוץ בלי לקבוע ובלי לתאם... לא חשבתי שיש דברים כאלה כבר, בטח לא באמריקה.
הערב נצא עם בני וכלתי למסעדה והשכנה תשמור על הנכדים.
וכן, בין לבין אנחנו לגמרי מעודכנים בכל מה שקורה בארץ... אבל זה נכון שהמרחק עוזר... לפחות זמנית
