למדור השרביט החם - טראנד ששמו פודקאסטים

השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לשמוע מה קורה אצלנו בתחום הפודקאסטים. 

באופן לא מפתיע מתקשרים הפודקאסטים אצלי לפעילות גופנית. 

אני לא מאלה שיושבים בבית ומאזינים לרדיו או להֶסְכֵּתים, אני עושה זאת בעיקר בתנועה, בין אם אני ברכב ובין אם אני בהליכה/ריצה. 

התוודעתי לפודקאסטים כבר לפני הרבה שנים, כשהתחלתי להאזין להסכתים באפליקציה של גלי צה"ל. היתה סידרה מצויינת של יואב קוטנר על אריק איינשטיין ועוד אחת על הביטלס...ובכל אימון הקשבתי וכך העברתי את הזמן וגם נהניתי מהתכנים. 

באיזשהו שלב גיליתי עוד פודקאסטים, ואיתם את האפליקציה Spotify, בה ניתן להקשיב להסכתים ממקורות שונים, גם בארץ וגם בעולם. 

מה שאני אוהבת במדיום הזה שנקרא פודקאסטים, הוא גם מה שאני אוהבת ב-VOD או ב-CATCHUP בטלוויזיה (ובהקלטות של פעם) - את החופש שלי להחליט מה אני רוצה לשמוע ומתי. בין אם זה שודר לפני שעה, שבוע או שנתיים, אני יכולה לחפש ולמצוא את התוכן שמעניין אותי ולהקשיב לו היכן שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אני יכולה להפסיק באמצע ולהמשיך מהנקודה בה הפסקתי, ואינני תלויה בלוח שידורים של אף אחד. 

במהלך השנים גיליתי וצברתי לי אוסף של פודקאסטים שעניינו אותי ואהבתי לשמוע: 

להלן רשימה חלקית (הקישורים הם לספוטיפיי אבל אפשר כמובן למצוא אותם ישירות בחיפוש בגוגל): 

THINK & DRINK DIFFERENT עם ד"ר ג'רמי פוגל

סליחה, זה לא מה שהזמנתי עם טל בשן

חושבים טוב עם יהודית כץ

ליהנות מהדרך עם שירלי יובל יאיר

וכמובן 

אחד ביום עם אלעד שמחיוף.

למה "כמובן"? 

כי גם בתקופות שאין לי סבלנות לשמוע פודקאסטים או חדשות או אפילו מוסיקה, איכשהו אני מצליחה ואוהבת לשמוע את "אחד היום". זה קצר, זה לעניין, זה עדכני וזה נותן לי הרבה פעמים גם עומק שלא היה לי בנושא עליו הוא מדבר, וגם הקשר רחב יותר ורקע היסטוריה מעניין. 

היתה תקופה שאהבתי להאזין גם להסכת הכלכלי

חיות כיס - עם כל מיני מגישים, בין היתר שאול אמסטרדמסקי

אבל מזמן לא הקשבתי לו. 

מאד מאד אהבתי את 

'אמא אמא' עם עינת נתן והילה קורח אבל מאז שהילה עזבה את הפוסקאסט ויובל נתן, בעלה של עינת, הצטרף והשם שונה ל

אמא אבא זה מצא חן בעיני פחות ובהדרגה הפסקתי להקשיב ובסוף נטשתי בכלל. 

מבחינת התוכן אהבת את הפודקאסט של התנ"ך עם ליאורה רביד, אבל הקול והטון של ליאורה ואופן ההגשה של הפודקאסט כל כך לא נעימים לי, שבינתיים נטשתי אחרי כמה פרקים. 

אגב גם את טל בשן היה לי קשה לשמוע בהתחלה, אבל זה עבר לי אחרי כמה פרקים. 

אהבתי גם להקשיב למר מחר עם ד"ר עוז גוטרמן וניב פרן אבל סיימתי להאזין לכל הפרקים ואין חדשים עד כמה שהבנתי. 

כמו שניתן לראות, הטעם שלי די מגוון, אבל באמת מאז השבעה באוקטובר יש לי פחות סבלנות ואני בעיקר מקשיבה לאלעד שמחיוף. ובחדר הכושר על האליפטיקל במקום להקשיב להסכתים אני צופה בפרקים בסדרות. אחר כך כשאני עוברת למכשירים או למזרון אני חוזרת לספוטיפיי. 

וכך אני פשוט שוקעת בתכנים ולא מרגישה איך הזמן עובר. 

סוג של שיגרה

השבוע בתי ב"ריטריט" של חוג היוגה שלה. אי שם בדרום, לא רחוק כנראה מים המלח. סביבה מדברית שאני מאד אוהבת. לפי התמונות שהיא שולחת (שקיעות וזריחות) נראה שהיא נהנית. 

בראשון זה היה תורנו לאסוף את שרי מהגן.  התכנית היתה לקחת אותה לחוג "היפ הופ" שהיא התחילה לפני כמה שבועות בימי ראשון, אבל היתה לי הרגשה (וצדקתי) שלא יתחשק לה ללכת. ולא לחצתי.

כשהגענו לגן T חיכה באוטו ואני נכנסתי, וכמובן שהיא לא יצאה אלי כאשר הגננת קראה לה שסבתא הגיעה. לא בגללי היא לא יצאה. בתי הכינה אותי מראש שהילדה לא ממהרת לעזוב את הגן בסוף היום. היא היתה באמצע "תרגיל חשבון" (מילאה דף עם כל המספרים מאחד עד עשר ובסוף ענתה על התרגיל "1+1=?". היא לא התכוונה לקום עד שלא סיימה את התרגיל, ובסופו קיבלה כמובן מדבקת "מצוין".  

התיישבתי לידה בזמן שהיא עבדה (מלאה בביקורת עצמית כאשר חלק מהמספרים, במיוחד הסיפרה ארבע, יצאו לה בכתב ראי). לידה ישבו כמה ילדים מהגן וכולם מאד התעניינו בי ושאלו כל מיני שאלות. את נשמותק ואת חכמוד הייתי באה לקחת מהגן לעיתים קרובות, כך שכל החברים שלהם הכירו אותי כבר, אבל עם שרי זה קורה לעיתים רחוקות. היו כמה ילדים שביקשו לעשות איתי "כיף", וילד אחד נתן לי ממש מכה כואבת במסווה של "כיף". לא נורא. 

את שרי לא מטריד שכל הילדים עוזבים הביתה בזה אחר זה. מבחינתה היא מוכנה גם להישאר לבד ולפטפט עם הגננות. בחיים לא פגשתי ילד או ילדה שלא מפריע להם להיות האחרונים שהולכים הביתה מהגן. באמת ילדה מיוחדת. בסוף היא סיימה את התרגיל והסכימה שנלך, וכמובן שמייד הכריזה שהיא לא הולכת לחוג ("לא בא לי ללכת לחוג המשעמם הזה"). לא התווכחתי. 

בבית ציירנו, קראנו בספר של "דוד אריה בג'ונגל הסיבירי" - עד ש"בא לה" לאכול משהו ואז היא ביקשה שנדליק לה טלוויזיה ("בלואי"). הסכמתי כי אני יודעת שבתי מרשה לה לצפות בזמן שהיא אוכלת. חתני הגיע די מוקדם אחרי זה והלכנו הביתה. 

היה נחמד לראות את נשמותק, שחלק מהזמן היה איתנו וחלק מהזמן היה בחדרו, ואת חכמוד שהלך בשלב כלשהו לאימון כדורסל. ילדים גדולים כבר. 

כמובן שאיך שהגענו דבר ראשון השתלטתי על כיור מלא שעלה על גדותיו והפעלתי מדיח. אני מתפעלת בכל פעם מחדש מהיכולת של בתי להשאיר בלגן ולכלוך קולוסאלי וללכת. בין אם לעבודה ובין אם ל"ריטריט" של ארבעה ימים. לי קשה לצאת מהבית או ללכת לישון אם יש ספל אחד בכיור....אבל זו השריטה שלי, לא שלה. 

השבוע לא יצא לי להיפגש עם 'מחברת', ואני לא בטוחה גם לגבי השבוע הבא, כי 'לונדון' נמצאת בארץ והיום היחיד שהיה לה פנוי לפגוש אותנו יהיה יום ראשון (שזה בדרך כלל היום בו אני ו'מחברת' נפגשות). מקווה שאולי יהיה לה זמן בשלישי. 

הגב כבר כמעט לא כואב אבל עדיין הכי הכי קשה לשבת. בנוסף אחת המשחות שהשתמשתי בהן להקלה על הכאבים כנראה עשתה לי פריחה. עכשיו הפסקתי עם המשחות ואני מחכה לראות מה קורה עם הפריחה, אם היא תעבור מעצמה או שאצטרך לטפל בזה במיוחד. 

אבא מרגיש יותר טוב, הרבה פחות כואב לו בהליכה ובעמידה, ואין לו בעייה בכלל בישיבה. הוא הפסיק בינתיים להשתמש במדבקות , כך שהאופיאט היחיד שהוא עדיין צורך הוא הקודאין שקיים ברוקסט פלוס , ונראה שהוא חזר להיות צלול יותר. נראה בימים הקרובים אם הכאבים לא חוזרים לו כתוצאה מהפסקת השימוש במדבקות. שמחה מאד שהפסיק עם הטרמדקס. הוא מקפיד על תרגילי הפיסיותרפיה שנתנו לו, ואני מקווה שהוא בדרך להרגיש יותר טוב. 

בינתיים איש המדרסים הביא לנו חגורת גב מיוחדת שמיועדת לשברי דחיסה, שאני מקווה שתעזור לו יותר מהחגורה הנוכחית. 

סיימתי לקרוא את "404" של יערה לב, ולצערי הוא היה מאד מאכזב. 

נראה לי שאני מבינה מה היא רצתה לומר ואיך היא רצתה לגולל את הסיפור, אבל זה פשוט לא הצליח לה, לדעתי. 

התחלתי לקרוא עכשיו את RECURSION מאת BLAKE CROUCH ואני מקווה שאיהנה קצת יותר. בינתיים הוא "תפס" אותי מהרגע הראשון, שזה אומר הרבה. לפעמים אני צריכה להכריח את עצמי להמשיך לקרוא ספר לאחר שהעמודים/הפרקים הראשונים לא ממש "תופסים" אותי. 

הבוקר, בגלל הבחירות לרשויות המקומיות, חדר הכושר נפתח רק בשמונה, אז החלטנו לעשות הליכה בחוץ במקום. היה ממש כיף, קריר אבל שמשי. לקראת הסוף הגב כבר התלונן, אבל צלחתי 8.23 ק"מ בשלום, ותיכף אעלה להתקלח.

בטח אקפוץ אחר כך אל הורי להביא לאבא את החגורה החדשה.... T עסוק עם לקוח, אז בסך הכל זה מסתמן כיום שגרתי עבורנו. 

עדכון שוטף

כאבי הגב העסיקו אותי במהלך כל השבוע, ובכל זאת לא נתתי לזה למנוע ממני לעסוק ברוב הפעילויות שאני עוסקת בהן ביום יום. 

הכי קשה היה לשבת - ויש הרבה פעילויות שאני עושה בישיבה - בין אם לעבוד על המחשב הזה, לקרוא, לצפות בטלוויזיה וגם לשבת עם חברים או אצל ההורים....אז זה היה קצת קשוח, אבל מפה לשם הסתדרתי. 

כל השאר ממילא בעמידה או הליכה - כמו התעמלות, שטיפת כלים, קיפול כביסה, גיהוץ....

באחד הביקורים שלי בבית מרקחת כשקניתי עוד סוג של משחה כדי למרוח על הגב, הרוקח הציע לי כדורי וולטרן, ללא מרשם. לא ידעתי שזה קיים. לקחתי, בהנחייתו, במשך שלושה ימים ואז התחיל שיפור ניכר. אז או שזה עזר או שפשוט הזמן עבר, אבל זו היתה נקודת המפנה, ומאז זה כל הזמן משתפר. עוד לא נעלם לגמרי (כלומר, עוד לא "שכחתי שיש לי גב") אבל הרבה הרבה יותר טוב. 

גם אצל אבא חל שיפור ניכר, אבל מצד שני הוא מטושטש ומסטול ממשככי הכאבים. זה מאד מפריע לו, כי בסופו של דבר רוב הפעילויות שלו נהרסות בגלל זה - צפייה בסדרות ובחדשות, האזנה לפודקסטים, קריאה בעיתון ועבודה על המחשב.....בשביל כל זה הוא זקוק לראש צלול. 

אז עכשיו הוא יתחיל לעשות "ניסוי" - להפחית במשככים ולראות אם הם באמת אלה שמפחיתים לו את הכאב או שזה קורה גם ככה. נראה. הוא גם התחיל לקבל פיסיותרפיה בבית, וגם זה - אני מקווה - יעשה לו טוב. 

שוב ישבתי איתו השבוע על ביורוקרטיה (כבר לא כואב לו בזמן ישיבה, אני - לעומת זאת - די סבלתי) והיה ממש עצוב לראות כמה הראש שלו אפוף וקשה לו להתרכז. לפחות אני די רגועה שכבר עברתי איתו על כל מה שרצינו ואני די בעניינים ואוכל לתפקד במקומו בעת הצורך. 

בששי היינו מוזמנים, לשם שינוי, לבתי לארוחת ערב, וזה היה ממש נחמד. מזמן הם לא הזמינו אותנו ושמחנו על ההזדמנות. כמובן שלא באנו בידיים ריקות, ו-T אפה עוגת שוקולד חלב טעימה "ברמות אחרות", כפי שהנכדים התבטאו. אחרי הארוחה ישבנו כולנו לצפות בסרט "אייס ונטורה - בלש בצחוק" שאיכשהו עומד במבחן הזמן. זוכרת שלקחנו את הילדים שלנו כשהיו עוד יותר צעירים מנשמותק וחכמוד. צחקנו המון. 

לקח זמן מאז שסיימתי את הספר "פרויקט הייל מרי" של אנדי וייר ועד שהחלטתי להתחיל לקרוא ספר חדש. הורדתי ל"e-vrit"  את הספר  404 מאת יערה לב, ובינתיים זה טוב. 

ואף מילה על כל השאר........אין לי כוחות.

מדור השרביט החם - לפני עשר שנים והיום

 במדור השרביט החם השבוע, מבקש מוטי שנכתוב על הנושא "לפני עשר שנים והיום" ככל העולה על רוחנו.

מוטי הזכיר שאלות מהסוג של "היכן אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים" (או חמש או שנה) שהוא נתקל בהן בעיקר בראיונות עבודה. 

אני נתקלתי הרבה בשאלות מסוג זה דווקא בסדנאות שונות שהשתתפתי בהן, בתחום ה-NLP והאימון, ומעולם לא באמת יכולתי לענות עליהן. 

לא עשר שנים קדימה, לא חמש ואפילו לא שנה. 

וניסיון חיי לימד אותי שאי אפשר אפילו לדעת היכן אמצא את עצמי מחר (ע"ע השבעה באוקטובר 2023) בעוד שלושה חודשים. אני יכולה לתכנן לעצמי דברים כמובן, אבל תמיד איכשהו ברור לי מראש שיש סיכוי שהם לא יתממשו, לפחות לא כפי שתכננתי. ולפעמים הם כן מתממשים וזה אחלה, אבל לא ברור מאליו.

בעבודה מעולם לא היו לי "תכניות חומש", מעולם לא עניין אותי קידום ובכלל נמנעתי ככל שיכולתי מפוליטיקה ארגונית. בעיקר עסקתי בביצוע תפקידיי השונים באופן הטוב ביותר שיכולתי, והקפדתי להעמיק ולהתמקצע בכל תחום שבו עסקתי. 

אז מעולם לא אהבתי להביט קדימה ולתכנן, וחייתי את חיי בעיקר תוך התמקדות בכאן ועכשיו, תוך זיהוי הזדמנויות שצצו בפני בדרך, ואיכשהו אני יכולה לומר שזה הצליח לי. 

אבל אני כן יכולה, כהצעת המדור, להביט דווקא לאחור - להיזכר היכן הייתי לפני עשר שנים לעומת היכן שאני היום. 

אז לפני עשר שנים כבר גרתי בבית הזה ביישוב הזה וכבר לא עבדתי בתחום המחשבים.

לפני עשר שנים הייתי באמצע לימודי האימון בשיטת סאטיה, גמעתי את הלימודים בהתלהבות ונהניתי מכל רגע. גם אז, תוך כדי הלימודים, לא היה לי מושג אם בפועל אעבוד בזה ואהפוך להיות מאמנת. בוודאי שלא ידעתי שאמצא לעצמי את הנישה הזאת שפיתחתי במהלך השנים, לאמן בהתכתבות. 

הלימודים האלה עשו לי טוב ועזרו לי להתפתח, ותרמו גם לכל מערכות היחסים שלי. 

לפני עשר שנים כבר הייתי סבתא והיו לי עדיין רק שני נכדים - חכמוד ונשמותק. חכמוד היה בן שלוש ונשמותק היה בן שנה וחצי, והייתי מאד פעילה ומעורבת בטיפול בהם, לפחות פעם בשבוע אספתי אותם מהגן, שמרתי עליהם כשהיו חולים (ולמדתי בדרך הקשה שאני תמיד נדבקת מהם ולכן למדתי להמעיט בכך) ואירחנו אותם ואת בתי וחתני בארוחות ששי כמו שאנחנו נוהגים לעשות עד היום. 

לפני עשר שנים הורי עדיין גרו בארה"ב ובני כבר חי בארה"ב עם חברתו שעתידה היתה להיות אשתו. הם היו בארץ בביקור בחורף וחגגנו לבני יום הולדת שלושים כאשר חגגנו לחכמוד יום הולדת 3.

לפני עשר שנים T ו'שותפנו' סגרו את עסק האירועים שלהם וחיפשו את דרכם החדשה - בהתחלה בתחום ה"בית החכם" ובהמשך הגיעו ל"ייעוץ העסקי" שבו הם עוסקים עד היום.

אז בגדול הרבה דברים השתנו בעשר השנים האחרונות אבל גם הרבה דברים לא השתנו כלל.