יום שלישי, 30 במאי 2023

הרהורים, חלומות וענייני דיומא

לפני כמה ימים הקשבתי לפודקסט "לחשוב טוב" - פרק 138 "הצל שלי ואני" שבו יהודית כץ מראיינת את פרופסור איתי איבצאן. הם דיברו על ה"צל" שיש לכולנו: אותם חלקים בתוכנו שאנחנו מתביישים בהם והודפים ומסתירים. זה גרם לי לחשוב על דוגמאות כאלה של "צל" בתקופות שונות בחיי.

אז יש כמובן את  "אני לא מספיק טובה" שליווה אותי הרבה לאורך חיי, ויש מגוון של רגשי בושה או אשמה שונים שאני סוחבת, כמו רבים, לאורך כל השנים. 

אבל נזכרתי במקרים ספציפיים, למשל כשלקחתי לי פסק זמן בתקופה של משבר ממש קשה בעבודה, ובדיוק אז התברר שהסרטן של חמותי חזר (היה לה סרטן השד שבע שנים קודם לכן) והפעם הוא מפושט. זה היה הלם והיה כאב גדול, אבל במקביל גם עלתה בי המחשבה, שלא ככה תכננתי לבלות את חופשת ההתאוששות שלי, ושזה היה אמור להיות "הזמן שלי", ובמקום זאת כמובן שארוץ לטפל בהם ואקדיש להם את כל תשומת לבי. התביישתי במחשבה הזאת, אבל עכשיו אני חושבת שזה היה כל כך טבעי...

דוגמא נוספת ל"צל" כזה היתה כמובן גם כאשר סוף סוף גם אני וגם T נכנסנו לכושר וירדנו במשקל ועפנו על עצמנו בקטע של בריאות וכושר - ואז הוא חטף את התקף הכאב הראשון ופצח בסידרה של ניתוחים ובדיקות...ומהרבה בחינות הוא עדיין לא בסדר עד היום. ואז חשבתי: כאילו, מה נסגר? היינו ילדים טובים, עשינו תפנית של מאה שמונים מעלות לטובת הבריאות, וככה? 

אבל ה"צללים" האלה לא מעסיקים אותי באופן שוטף או קבוע. 

עוד משהו שקרה השבוע, הוא שחלמתי שאני חולה בסרטן. אני ממש זוכרת בתוך החלום את התחושה הזאת של "נו, הנה גם לי זה קורה". 

אינני יודעת איזה סוג סרטן זה היה ואיך נודע לי, אבל בחלום ישבתי אצל הרופא ועל השולחן היו מפוזרות התרופות שיהיה עלי לקחת. זה היה ממש מוזר. לפחות עשר "תרופות" שאף אחת מהן לא בצורה של כדור או קפסולה. כולן גדולות יותר ושטוחות ובצורות שונות, והזכירו לי יותר את הדמויות מ"בובספוג" מאשר תרופה כלשהי,  והמחשבה הראשונה שלי הייתה, שאין סיכוי שאצליח לבלוע משהו כזה. ואז הרופא או האחות התחילו להסביר לי כיצד לכופף איזה חלק באחת התרופות...משהו הזוי ולא קשור לכלום. 

זה הרגיש מאד אמיתי, וכשהתעוררתי ממש הייתי צריכה לומר לעצמי "אז בעצם אין לי סרטן". 

מוזר ביותר. 

בענייני דיומא, טיפלתי זמנית בבעיית הדלת והאזעקה בעזרת שיחת טלפון קצרה לאיש התקשורת/אזעקה שלנו. הוא יגיע לטפל באופן יותר יסודי לאחר שנחזור מחו"ל. T סידר בחזרה את הדלת כדי שתיפתח ותיסגר בקלות, ולפחות עכשיו אני יכולה להיות רגועה שלבייבי סיטר של החתולים לא אמורה להיות בעייה להיכנס ולצאת. 

היא הגיעה אתמול ל"חפיפה" והדגשתי בפניה את הצורך לשהות כאן יותר זמן עם החתולים בכל פעם שהיא באה, ללטף, אולי להבריש קצת, כי זו היעדרות ארוכה והם יהיו לבד בבית כל הזמן. היא אמרה שהיא הרבה יותר פנויה, ושרוב המטלות בבית הספר כבר הסתיימו, והבטיחה שאני יכולה לסמוך עליה. נקווה. 

המדיח המשיך לקצר ובאמת בסוף הזמנו חדש. ניצלנו את הקשרים של גיסי, שעוסק בעצמו בייבוא של מכשירי חשמל ועוד כל מיני מוצרים, ודרכו קיבלנו מחיר מצוין על מדיח שאמור להיות משובח ביותר. המדיח כבר הגיע, ואפילו אמורים להספיק לבצע לו התקנה לפני שאנחנו טסים. 

בימים האחרונים נשמע שמצבו של אבא ממשיך להשתפר, והשבוע הוא גם הלך לחדר כושר וגם השתתף לראשונה שוב בחוג דרמה. אלה חדשות מעודדות, ויש תקווה שהוא אכן לאט לאט מתחיל לחזור לעצמו. הוא עדיין סובל מכל מיני תופעות, חלקן אולי כלל לא קשורות להקרנות שעבר. אולי ללב. הרופאה באחוזה הציעה לו לקבוע תור אצל נוירולוג, אז הוא מצא תור לסוף אוגוסט. אני לא חושבת שיש לו בעיות נוירולוגיות, אבל אני לא אשת רפואה כמובן. אני חושבת שחלק מהתופעות (למשל הסחרחורות) הן תופעת לוואי של תרופות שהוא לוקח (למשל זאת לטיפול בערמונית), וחלקן קשורות בכלל לעובדה שהלב שלו לא נותן הספק מלאה, כתוצאה משני השסתומים הפגומים שאובחנו אצלו, ושהחליטו לא לטפל בהם מפאת גילו ומצבו הגופני (למשל בצקות לעיתים ברגליים וגם ירידה קלה בתפקוד הקוגניטיבי). 

בכל מקרה יחסית לגילו המופלג ולכל מה שהגוף שלו עבר - אין טעם להתלונן (כלומר - תמיד אפשר להתלונן כמובן). 

היה נחמד להיפגש אצלם עם אחי וגיסתי בשבת. 

אחי, שהוא לגמרי הפרופסור המפוזר הקלאסי (וגם בנוסף אסטניסט גדול או ליתר דיוק סובל מ-OCD) , סיפר לנו אנקדוטה מצחיקה שקרתה לו בטיסה לכנס האחרון. 

הוא סיפר שגיסתי הכינה לו כריך לדרך, מלחמניה ארוכה (מה שהוא מכנה "לחמניה שווה"), ועטפה לו את הכריך בנייר מגבת ומעליו ניילון נצמד, כמו תמיד. את הכריך היא שמה לו בתיק שהוא תמיד לוקח איתו בטיסות. הוא סיפר שהוא אכל את הכריך עוד לפני שעלה למטוס. אחרי ההמראה הוא חיפש משהו בתיק, ופתאום התפלא למצוא בו עוד כריך, עטוף בדיוק באותו האופן. 

אחי לא האמין שגיסתי הכינה לו שני כריכים, ותהה אם אולי זה כריך ישן שנשאר בתיק מטיסה קודמת. רק המחשבה על כך הגעילה אותו, כמובן, והוא קירב את הכריך לאפו כדי לרחרח אותו אבל לא הריח דבר. הוא לחץ על הכריך וגילה שהלחם קשה לגמרי, כמו אבן ממש, ובלי לפתוח את הניילון הנצמד או את נייר המגבת כדי לבדוק מה המצב שם בפנים (כי ברור שזה יותר מדי מגעיל אותו), זרק אותו לפח. 

הוא הגיע ליעדו, וכשבא להתגלח בבוקר, גילה שהוא לא מוצא בתיק את מכונת הגילוח שלו. ורק אז הוא נזכר, שכיוון שמכונת הגילוח (החדשה יחסית) היתה גדולה מדי ולא היה לה תיק אחסון ייעודי, הוא בעצמו עטף אותה באותו הבוקר בנייר מגבת ואז בניילון נצמד כדי להגן עליה בעת הנסיעה..................ושכח מזה לגמרי. 

כשהוא סיפר לגיסתי בטלפון את מה שקרה היא כמעט עשתה במכנסיים מרוב צחוק. 

עוד השבוע לקחנו את חכמוד לרופאת אף אוזן גרון, כי מזה כמה חודשים הוא מתלונן שהאוזניים שלו נסתמות כל הזמן. כשהם סיפרו לנו את זה המלצתי לבתי לקנות לו תרסיס שבו אני משתמשת על פי הנחייתו של רופא א.א.ג שלי, שמרכך את השעווה ואף מסלק אותה מהאוזן. ברור שהיא שכחה מזה לגמרי. לפני כחודש בתי סוף סוף קבעה לחכמוד תור, ואז יצא, שבדיוק באותו הזמן נכנסה לה פגישה חשובה והיא ביקשה את עזרתנו. 

לאחר שחיכינו כשלושת רבעי שעה (כי כנראה הרופאה הקדישה לכל פציינט את הזמן ואת תשומת הלב הנדרשים בלי קשר לשבע דקות שקופת החולים מכתיבים לה) וחכמוד כבר חשב לוותר כי לא רצה לאחר לאימון הכדורסל שלו, נכנסתי איתו לרופאה. היה רק כיסא אחד מולה, אז הצעתי לו לשבת, אבל היא אמרה לו לשבת בכיסא לידה, ו"לתת לאמא לשבת מולי". אז הוא חייך ותיקן אותה "סבתא" וכך סחטתי מחמאה על כמה שאני נראית צעירה. כיון שחכמוד ילד גדול בן 12 נתתי לו להסביר לה בדיוק ממה הוא סובל ולא התערבתי, אבל כשהיא הנחתה אותו לשכב על מיטת הטיפולים כדי לבדוק לו את האוזניים, הוא ביקש שאעמוד לידו. בזמן שהיא שאבה לו שעווה מהאוזניים הוא החזיק לי את היד חזק חזק, וניסה להיות גיבור אבל זה היה ממש לא נעים ובשלב כלשהו גם כאב. כמובן שהתעצבנתי בלב שבתי לא קנתה לו את התרסיס ולכן הוא לא הכין את האוזן לניקוי ולכן זה כאב, אבל לא אמרתי כלום. אבל הרופאה חסה על הילד, הפסיקה את הניקוי, למרות שבאוזן שמאל עדיין היה פקק קטן, רשמה לו את התרסיס הזה כמירשם, ואמרה שאם הוא ישתמש בו כל יום הוא אפילו לא צריך לקבוע תור חוזר להמשך הניקוי כי זה כנראה יתנקה לבד. 

אחר כך בבית הוא אמר לבתי שהוא שמח שאנחנו אלה שלקחנו אותו לרופאה "כי אתם יותר קשוחים" (היא וחתני). התמוגגתי. 

התחלתי כבר לארגן את כל מה שצריך לטיסה, וכמובן שבבוסטון הילדים חולים ואנחנו צופים שכרגיל, הם ידביקו אותנו. אבל אין כנראה מנוס מזה. העיקר להיות איתם ולחבק אותם. בני וכלתי הזהירו אותנו שבגלל המחלות והלילות הלבנים הבית מבולגן ברמות, אבל זה לא מרתיע אותנו, כמובן. העיקר להיות שוב ביחד. 

אני מניחה שבזמן שלא נהיה בארץ אכתוב פחות, אבל אם אוכל להתפנות מעט כדי לעדכן כאן אעשה זאת. ורק מקווה ששנינו נרגיש טוב ושהטיסה והשהייה והטיול יעברו בשלום. 

יום שבת, 27 במאי 2023

חג השבועות ועוד שיבושים

הימים האחרונים חלפי עלינו עם עוד תקלות ושיבושים גם בבית וגם בגוף.

פתאום דלת הכניסה החדשה שלנו התחילה לעשות בעיות. זה התחיל עם חיווי שגוי כאילו היא פתוחה - וזה הפעיל את האזעקה. ואז T סידר משהו ועכשיו קשה לפתוח ולסגור אותה. ולפעמים ממש בלתי אפשרי לפתוח אותה - לא מבפנים ולא מבחוץ - וזה מלחיץ כי אם הבית סגור ואין אף אחד אז אין דרך אחרת להיכנס. ובכלל, אם במקרה אין חשמל והתריסים סגורים, אז גם אין דרך אחרת לצאת. אותי מאד מלחיצים מצבים כאלה בהם אין חלופה. תמיד מעדיפה מצב שיש גיבוי לכל סיטואציה. ואני חושבת על הבייבי סיטרית של החתולים בתקופה שלא נהיה..... אוף. 

ניסיתי לנטרל פשוט את החיישן של הדלת באזעקה, כדי שלא ייתייחס אליו בכלל, אבל משום מה "ניטרול קבוע" לא עובד. אצטרך לדבר שוב עם איש התקשורת/אזעקה שלנו - ששוב ייקטר שתמיד אנחנו פונים אליו ממש לקראת נסיעה וזה תמיד דחוף בהול. מה אפשר לעשות? 

בנוסף, המדיח שוב קיצר, שבועות ספורים אחרי ש"תוקן". היה לי ברור שהטכנאי לא באמת עשה משהו אמיתי ובמקרה המדיח עבד תקין מאז. בהתחלה שוב הזמנו טכנאי, שהיה אמור להגיע ביום ראשון הקרוב, אבל בינתיים החלטנו פשוט להזמין מדיח חדש. המדיח הזה כבר עשה את שלו.  בינתיים הפעלנו אותו שוב והוא שוב עבד תקין, אז נמשיך לנסות ככה עד הנסיעה. ומקסימום אין לי בעייה לשטוף כלים. הבעייה היחידה שלי היא עם הפלסטיקים - קופסאות הפלסטיק מתנקות כמו שצריך רק במדיח. מילא, זה ייאלץ לחכות. 

בעקבות התקלה החוזרת של האינטרנט, הגיע שוב הטכנאי של הוט, החליף חלק כלשהו בתשתית - שלדעתנו לא ממש היתה לו חשיבות - ואנחנו צופים שהתקלות תחזורנה על עצמם. בינתיים תקין אבל הגיוני שתהיינה תקלות בזמן שלא נהיה בארץ, ואז לא נוכל להתחבר מרחוק למצלמות, לאזעקה, לבית החכם....עוד אוף. 

השבוע גם עשיתי ממוגרפיה - אני מקפידה על כך פעם בשנתיים ומכבי בטובם מתקשרים לתאם לי בלי שאצטרך אפילו לזכור לעשות את זה. אקבע תור לבדיקה קלינית אצל כירורג אחרי שאקבל את התוצאות. 

ל-T היו שני התקפי כאב ביום אחד, בערב החג, וראיתי שזה טלטל אותו יותר מהרגיל. זה היה מפחיד. מעולם זה לא קרה, שניים ביום אחד. עם כל זה הוא התעקש לבשל לערב חג כרגיל.

גם בתי ומשפחתה המתוקה הגיעה וגם הורי. כולנו כל כך שמחנו שהם פה, חודשיים חלפו מאז היו כאן לאחרונה. 

רמזתי לבתי בעדינות שחבל שהם לא קופצים לבקר אצל הורי מידי פעם, והיא היכתה על חטא שבאמת הם היו מרוכזים בעצמם בזמן האחרון. לא הגבתי על "בזמן האחרון". אמרתי לה שיש להם הזדמנות עכשיו שאנחנו נהיה בחו"ל, והיא אמרה שתשתדל. לא תולה בכך הרבה תקוות. 

הבנות של אחי מגיעות אליהם פעם בכמה שבועות, וגם בני וכלתי מתקשרים אליהם בוידאו לעיתים קרובות. בתי וחתני באמת באמת מרוכזים בעצמם, תמיד היו וכנראה תמיד יהיו. גם בנו ובבריאותנו יש תקופות שהם לא מתעניינים יתר על המידה, כבר קיטרתי כאן על זה, ואני מבינה שככה זה. זו המציאות ואין לי סיבה לצפות שהיא תשתנה. אני לא אומרת כלום כי אני מבינה שיש דברים שאין סיכוי שישתנו, ולכן מניחה להם. אני יודעת שזה לא מחוסר אכפתיות או מחוסר אהבה. 

לקראת ערב החג T שאל בקבוצה המשפחתית אם הם מזמינים משהו מיוחד לארוחה, והיחיד שענה היה חכמוד, שביקש חריימה ופסטה ברוטב בולונז. אז זה מה ש-T הכין. בנוסף אפה לחמניות ממולאות בבשר כבש מפורק, והכין "על הדרך" גם גולש טעים, שאנחנו אוכלים ממנו עכשיו כל השבוע. חלבי לא היה כאן. הם לא מתלהבים מחלבי. מה שכן, T אפה עוגת ריקוטה נהדרת, שבסוף הערב חולקה בין הורי לבין משפחתה של בתי. 

אחי היה בכנס בחו"ל בסוף השבוע של החג אבל ניסיתי להזמין גם את גיסתי והאחייניות לערב החג והן היו מוזמנות כבר אל אחותה של גיסתי. לא נורא, היום קבענו להיפגש אצל הורי, כך שנספיק להתראות לפני שאנחנו טסים לבוסטון. 

שיבוש נוסף שקרה לי הוא מן כאב לא ברור בראש - בצד ימין של הגולגולת קרוב לאוזן. זה בא בפולסים, התחיל בערב החג ונמשך כל הלילה וכל היום שלמחרת. מאד מוזר. קצת נבהלתי מזה, ונבהלתי עוד יותר כשחשדתי שאולי זה בכלל מוקרן מהשיניים. ממש לא מתאים לי סיפור שיניים עכשיו לקראת הנסיעה. בינתיים הלילה זה נפסק והיום בינתיים לא חזר, אז מחזיקה אצבעות. 

מהתכתבויות וואטסאפ עם 'מחברת' אני מבינה שלא קל לה הטיול הזה בחו"ל, למרות הנופים המרהיבים והערים המתוקות, בין כאבי הגב וכל מיני עצבים שהיא חוטפת על החבר שלה, אבל היום סוף סוף היא נשמעה קצת יותר מפוייסת. מקווה שבסך הכל הכללי החוויה תהיה טובה. יש לי הרגשה שלא יהיה מנוס מניתוח גב, במקרה שלה, ואני דואגת. גם לזוגיות הזאת המקרטעת אני דואגת.... אבל לא יכולה כמובן לעשות דבר פרט להקשבה ותמיכה. מקווה שהיה תהיה בסדר. 

בינתיים סיימתי בהנאה רבה את "THE SILENT WIFE" ובהמלצתה של תיאו (המקור הכי מהימן שלי עד היום לספרים מכל הסוגים) הורדתי ספר קליל וחמוד נוסף בשם "פי שניים" מאת סופרת שאינני מכירה רביטל ויטלזון־יעקבס. ממש לא "ספרות יפה" אבל כיפי לגמרי. כפי הנראה זה מה שהולם את הלך רוחי ומצבי הרגשי בימים אלה. אז תודה לך, שוב, תיאו יקרה. 

הספקנו לצאת להליכה (אני כבר לא רצה אבל T כן) הבוקר לפני שנהיה יותר מדי חם (נהיה קצת חם לקראת סוף ההליכה, בסביבות שבע וחצי) ועכשיו אנחנו בסבבה במזגן, שבת שקטה ובתקווה גם חסרת אירועים - עד לביקור אצל הורי אחר הצהריים ואולי (כנראה שכן) גם הפגנה שוב הערב. 

אז עוד חג מסתיים לו, ובקרוב אנחנו טסים לבוסטון. שבוע טוב שיהיה. 

יום שלישי, 23 במאי 2023

השבוע

 בסוף הצלחנו לחגוג יום הולדת 66 ממש נחמד ל-T. 

זה התחיל ביום עצמו, כשנסענו למסעדת אייבי בתל אביב עם שותפנו ושריתה. לא יודעת על סמך מה T בחר את המסעדה, שלא הכרנו קודם, אבל היה ממש נחמד, טעים, שירות מעולה ומחירים לגמרי סבירים. 

בימים האחרונים T חווה שני התקפים, אחד קל ואחד קשה יותר. בקיצור - מהבחינה הזאת אין חדש. 

את ארוחת ששי יום הולדת הוא בישל בעצמו כמובן, אבל אני הכנתי את הקינוחים - עוגת תותים קטנה ואת עוגת שוקולד (בעצם קקאו וקפה וקינמון) של סבתא שלי. שתי העוגות התקבלו בשמחה רב, הראשונה חוסלה כמעט עוד באותו הערב (ולמחרת הבאנו שאריות להורי) ואת השנייה נשמותק ביקש לקחת הביתה, אבל גם ממנה הפרשנו חלק לטובת הורי. 

שרי, כהרגלה בזמן האחרון בארוחות ערב אצלנו, לא אכלה שום דבר אבל היתה מאד חמודה. היא עזרה לי לפנות ולשטוף כלים - הקטנה הזאת שוטפת ממש טוב. היא התאימה מכסים לקופסאות פלסטיק בסוף הערב והתנדבה לחלק תותים לכל מי שרצה (בנוסף לאלה שכבר היו על העוגה). כמובן שהגיע שלב שבו מישהו לקח לעצמו תות בלי לעבור דרכה וזה היה מספיק כדי לקבל ממנה התפרצות בכי ומשם הכל התדרדר. העייפות ניצחה והם פשוט נסעו הביתה. 

גם ככה נשמותק וחכמוד היו גמורים מעייפות - שניהם היו בטיול שנתי השבוע, חכמוד אפילו ישן לילה בבית ספר שדה לראשונה - כך שהם בכלל עלו לישון עוד לפני שהוריהם ושרי נסעו הביתה. 

בבוקר הספקנו לפתור את חידות הוורד'לים בזמן שהם אכלו ארוחת בוקר ואז בתי הגיעה לאסוף אותם, ו-T ואני נסענו לבקר אצל הורי.

אין הרבה שינוי אצל אבא שלי, יומיים שלושה של שיפור ואז שוב חולשה וסחרחורות. אבל בסך הכל הכללי אולי אולי יש מגמה טובה. הצלחנו לשכנע אותו ללכת עם מקלות נורדים (כי הוא מסרב בתוקף לקבל מקל תמיכה או הליכון), ולמחרת באמת נסענו לקנות לו. כפי שחשבנו, המקלות מעניקים לו בטחון, בנוסף לתמיכה הפיסית, והוא מאד מאד מרוצה וגם עושה הליכות בחוץ, שהוא לא ממש העז עד עכשיו. 

במוצאי שבת נסענו כרגיל להפגנה בקפלן. חשבתי על כך שביוני נהיה בארה"ב ובקנדה ולא נשתתף בהפגנות....אבל התנדבתי לבצע תרגומים לאנגלית עבור המחאה, ואני מחכה שישלחו לי חומר לתרגום. לפחות אתרום משהו גם אם לא אהיה כאן כדי להפגין. 

בראשון בנוסף על קניית המקלות הנורדים עבור אבא שלי, קנינו גם חומרים עבור פרויקט של נשמותק בבית הספר. הוא והצוות שלו צריכים להכין דגם של "שביל החלב", והיתה התלבטות ערה סביב שולחן ארוחת ששי לגבי איך זה אמור להיראות. התייעצנו (בוידאו) גם עם בני וכלתי, שבונים דגמים כל הזמן עבור סביבוני (סתם כדי לשעשע ולהעסיק אותו) והם ממש טובים בזה. 

בסוף הוחלט להציג את שביל החלב באופן כזה 


קנינו כל מיני חומרים שעשויים לעזור בבניית הדגם, כולל צמר בצבעים האלה, ספריי דבק, חרוזים לבנים קטנטנים שיהיו הכוכבים השזורים וגם כדור עץ שאמור לגלם את ה"שמש" הזאת שרואים במרכז. צריך יהיה בנוסף לקנות צמר גפן, ספריי צבע שחור ואולי צהוב או מוזהב (עבור ה"שמש")....נשמותק מאד התרגש ושמח על ההשקעה. 

באותה הזדמנות כבר הכנו לשרי "ערכת יום הולדת" של דברי צביעה והדבקה, כי בתי אמרה שלאחרונה היא בעיקר בעניין של יצירה וציור. את הכל ארזנו ביחד באריזת מתנה, ונשאיר את זה אצל בתי, שתיתן לה ביום הולדת עצמו - כי אנחנו לא נהיה אז בארץ. אולי נצליח לתאם איתם כך שהיא תפתח את המתנה בעוד אנחנו נהיה איתה בוידאו. 

כדי שלא ייצא מקופח, קנינו גם לחכמוד בלוק ציור וצבעי פנדה משובחים - הוא מצייר הרבה וממש יפה. 

השבוע לא נפגשתי עם מחברת, היא נסעה לחופשה עם החבר שלה, ובינתיים אני שומעת ממנה שיש חריקות. חבל. מקווה שבסוף הם כן ייהנו ביחד. 

אי אפשר שיהיה שבוע ללא תקלות, והפעם האינטרנט שלנו מקרטע. כבר היה כאן טכנאי שלא ממש עשה שום דבר, או עשה משהו שרק החמיר את המצב ואתמול בערך כל שעה האינטרנט נפל. הוא עלה בחזרה אחרי אתחול הנתב, ואז נפל שוב. צרה צרורה. 

הבית שלנו מבוסס כולו על האינטרנט. בנוסף למחשבים וכמובן הטלפונים, גם הטלוויזיה כולה מבוססת על סטרימינג, גם האזעקה ומצלמות האבטחה וכמובן הבית החכם - כולם זקוקים לאינטרנט כדי להתחבר אליהם מרחוק. מחר יגיע עוד טכנאי...לא שיש לי הרבה תקוות בנושא. 

לסיום, לאחר שסיימתי את הספר החמוד של סופי קינסלה, הורדתי את הספר "THE SILENT WIFE" מאת KERRY FISHER  (ועל הדרך גיליתי שיש עוד לא מעט ספרים בשם הזה, אבל מאת סופרים אחרים - מעניין מאד). 

כנראה שאני בתקופה שמתאימה לי "קריאה קלילה" ובינתיים אני מאד נהנית. 

התחלתי גם כמה סדרות נחמדות, אחת מהן אוסטרלית בשם "לאהוב אותי" (LOVE ME) וגם "להיות אליזבת" על המלכה אליזבת' הראשונה לפני שנהייתה מלכה. 

אז השבוע חג השבועות ולקראת סוף השבוע הבא אנחנו כבר טסים אל בני ומשפחתו המתוקה.......איך הזמן טס


יום שבת, 20 במאי 2023

למדור השרביט החם - מאכלי שבועות

 במדור השרביט החם ביקש מוטי השבוע לתאר את מאכלי חג השבועות האהובים עלינו או בעצם כל דבר הקשור בחג השבועות שעולה על רוחנו. 

הזכרון הראשון שעלה לי כאשר הרהרתי בחג השבועות היה על השנים הרבות שבהן היינו נוסעים בשבועות להתארח בקיבוץ בגליל המערבי אצל חברים של המשפחה. 

חג השבועות בקיבוץ הוא אולי אחד הדברים המקסימים שיש, לפחות בזיכרונותיי. 



החגיגות, המיצגים, ההכנות והאווירה היו אחת החוויות המהנות שאני זוכרת כילדה. 

אני לא זוכרת מה אכלנו, כי באותן השנים האוכל לא ממש עניין אותי אלא אם היה מדובר בממתקים. אבל זוכרת שהדגש היה על החקלאות כמובן, וגם הריקודים היו עם אלומות וזרים ושמלות לבנות וכיף גדול. 

אחר כך נסענו לגור בלוס אנג'לס ובמשך כמה שנים לדעתי לא חגגנו את שבועות בכלל, ואם כן זה הסתכם בארוחה משפחתית אצל סבא וסבתא שלי מצד אבא או אצל דודים שלי. וגם פה, לא זוכרת מה אכלנו.

גם בחזרה לישראל אני לא זוכרת במיוחד את שבועות (פרט לשמחה שהיה חופש מבית הספר) ומזג האוויר היה כבר בדרך כלל טוב מספיק כדי ללכת לים. 

רק אחרי שהתחתנתי עם T והתחילו ארוחות משפחתיות עם המשפחה שלו ועם המשפחה של גיס-טי, גיליתי לראשונה את העניין של ארוחות חלביות. 

לאמא של גיס-טי היתה מנת דגל לשבועות - היא קראה לזה "רביולי" אבל בפועל אלה היו פשוט כיסוני גבינה, קרעפלך או כמו שסבתא שלי קרא להן: ורניקעס. 


בינינו, הכיסונים שסבתא שלי היתה מכינה ברגיל (לא לכבוד חג מסוים) היו טעימים יותר מאלה של אמה של גיס-טי, אבל זוכרת שעשו מזה עניין גדול בכל שנה, בין אם היא אירחה את כולנו ובין אם התארחה והביאה את המנה איתה. 

אצלי בבית מאד אוהבים פסטות עם רטבי שמנת למיניהם, לזניה וניוקי ומאפי גבינה עם ירקות וכמובן עוגות גבינה למיניהן אבל פחות מתלהבים מפשטידות, למשל. 

אצל חתני בבית תמיד עשו "על האש" בשבועות והתעלמו לגמרי מהמוטיב החלבי של החג. 

באמת שאין לי מושג איך ואיפה נחגוג השנה....אבל איך ואיפה שזה לא יהיה ובאיזה הרכב שזה יהיה בסוף, מאחלת שיהיה חג שמח ושקט ונעים וטעים.