המחצית השנייה של השבוע שלנו בבוסטון עברה בשיגרה משפחתית נעימה.
מזג האוויר המשיך להתנדנד לו בין קור נעים לחום נעים לא פחות. התגברנו די מהר על הג'ט לאג (בזכות כדורי הסירקדין שקיבלתי מ'רופאהחדשה'). בכל בוקר עשינו הליכות - בין שבעה לתשעה קילומטר - ובאחד הימים אפילו הצלחנו לצאת לפנות ערב להליכה שנייה (חמישה קילומטר).
בשלישי סביבוני קם בלילה מצונן ופיתח קצת חום, אז הוא נשאר בבית מהגן יומיים. הוא יצא מזה די מהר אבל בהדרגה כולנו נדבקנו ממנו, ועכשיו אנחנו עם כאב גרון וצינון ודי על הפנים. הבוקר אפילו לא הצלחתי ללכת בגלל זה. מבאס, מקווה שזה לא יקלקל לנו את החופשה יותר מדי.
מעבר לכך T מרגיש טוב וזה הכי חשוב מבחינתי. הפרופסור קבע לו תור יום אחרי הנחיתה בארץ, לעבור על ממצאי ה-MRI ולתכנן את ההמשך. אני לא מבינה כמובן ב-MRI אבל הבנתי שיש התרחבות של צינור המרה (עוד יותר ממה שנצפה ב-CT שבוצע ביוני) אבל ללא ממצאים חשודים ממש (אם הבנתי נכון) וגם הכבד והלבלב כנראה נקיים (אם הבנתי נכון). נראה מה יהיה לפרופסור לומר כשניפגש.
עשינו בדיקת PCR לקורונה בחמישי ויצאנו שליליים, אז עכשיו אפשר לומר בבטחה שלא נדבקנו מנכדינו בארץ.
היו להם כמה ימים די מעוכים, לנשמותק ולחכמוד, עם כאבי עינים וראש וחכמוד גם עם קצת קושי לנשום, אבל נראה שזה מאחוריהם. הם התבאסו כמובן שכל החברים שלהם רוכבים בחוץ ביום כיפור והם סגורים בבית, אבל מה אפשר היה לעשות?
ביום כיפור בני הוזמן לנגן בבית הכנסת הרפורמי. הוא ניגן גם בערב חג ב"כל נדרי" וגם למחרת כמעט כל היום. המזגן הקפיא אותו שם (ואסור היה כמובן לשתות תה חם כדי להפשיר, כי אמנם מותר לנגן אבל יום כיפור בכל זאת). כשחזר הביתה התנפל על האוכל הטעים ש-T בישל, וזה הרגיש לו ממש כמו שבירת צום.
בסך הכל הימים עברו בנעימים. במוצאי יום כיפור יצאנו למסעדה קובנית משובחת. כולם היו עייפים ולרגע תהיתי אם יש טעם לצאת בכלל אבל ברגע שיצאנו הרגשנו כולנו מצוין. היה טוב לשבור שיגרה ולצאת קצת מהבית, לשתות (אני - מרגריטה, בני ו-T בירות, כלתי מוהיטו ללא אלכוהול כי היא בהריון) וליהנות. האוכל היה מצוין (מנות קטנות של טאפאס קובני) והשירות היה טוב וידידותי.
בששי בני ו T יצאו לשייט לוויתנים ממפרץ בוסטון. השייט היה הצלחה גדולה
כלתי יצאה לנגן בחתונה ואני נשארתי לשמור על סביבוני. היא הרדימה אותו לפני שהיא יצאה, אבל הוא ישן חצי שעה ואז התעורר בבכי. ניסיתי להרגיע אותו אבל הוא לא רצה להמשיך לישון במיטה. ידעתי שהוא עייף וחייב את השעות האלה אז לקחתי אותו עלי וישבתי על כורסת הנדנדה שבחדרו, ממש כמו לפני שנתיים, כשהוא היה בן חודשים ספורים וזו היתה הדרך היחידה להרדים אותו.
סביבוני נרדם עלי מייד, אבל כשניסיתי להחזיר אותו למיטה הוא התעורר ושוב בכה, אז ויתרתי. התיישבתי על הכורסא והוא ישן עלי שעה וחצי. זו היתה ההזדמנות שלי להתרפק עליו ולקבל חיבוק (הוא לא כל כך מחבק, וגם אם כן - רק את הוריו) . זה היה בסדר גמור. קראתי בטלפון, ראיתי טלוויזיה בטלפון. הזמן עבר לי בנעימים. בארבע הוא התעורר במצב רוח טוב, נשארנו בחדר שלו וקראנו ספרים. כשהגענו ל"איתמר מטייל על קירות" (של דויד גרוסמן) הוא ביקש שאקריא לו שוב ושוב מההתחלה עד הסוף ארבע פעמים. כל כך אוהב סיפורים הקטנצ'יק הזה. מבין הכל ועושה תנועות בהתאם לתוכן.
אחרי כשעה הוא רצה לרדת לסלון. הוא יודע שבמדרגות צריך לתת יד, ובכלל כאשר הוריו לא נמצאים הוא לא מקטר או עושה בעיות כפי שהוא מרשה לעצמו כשהם שם. כשירדנו לסלון הוא אפילו לא ביקש שאדליק טלוויזיה. בשנייה שבני ו-T חזרו הביתה הוא ביקש מבני שידליק את הטלוויזיה, אבל התרצה כשבני הציע לו לצאת לטיול לפני ארוחת הערב. T בינתיים הכין לו בלינצ'ס, אותם הוא טרף בתיאבון (זה ילד שאין לו תיאבון, לא אוכל כמעט שום דבר, וגם כשאוכל זה בכמויות זעירות). בקיצור, היה יום טוב.
אני כבר הייתי כל הזמן הזה מקוררת עם כאב גרון אבל החזקתי מעמד. שתיתי מי ג'ינג'ר שכלתי בישלה בשביל בני (שהיה הראשון מבינינו לחלות), וייתכן שזה עזר. באמצע הלילה T קם עם כאב גרון ואחר כך התברר שגם כלתי. בקיצור - כולנו נפלנו.
עכשיו אנחנו נוסעים ברכבת לניו יורק. מזג האוויר אמור להיות שם קצת יותר חמים מאשר בבוסטון, מידי פעם גשם. מקווה שהצינון הזה באמת לא יקלקל לנו יותר מדי את הטיול. אנחנו אמורים לפגוש את בן דוד של T ואשתו, אבל ייתכן שנדחה בגלל הצינון. אמנם זה לא קורונה אבל לא באנו להדביק אף אחד (בעיקר אותו, שהוא חודשים ספורים אחרי ניתוח החלפת מסתמים בלב). נראה.
כך או כך, ניו יורק HERE WE COME.
