איכשהו אני לא מגיעה לכתוב.
זוכרת שגם בילדותי ובנערותי כאשר ניהלתי יומן אישי במחברות (שיש לי אותן עד היום) לפעמים הייתי כותבת כל יום, אפילו פעמיים ביום, ולפעמים היו חולפים ימים או שבועות שבהם לא הייתי מעדכנת כלום. ולא כי לא קרה כלום. דווקא בתקופות של עומס אירועים או עומס רגשי, לפעמים פשוט לא מגיעה לזה.
אז מה היה?
אפשרנו לעצמנו להתאבל על החתול ד' האהוב שהלך לעולמו. הבכי של הימים הראשונים נרגע, והעצבות של הימים שאחרי כן מעט התפוגגה, וכעת היא פשוט נוכחת, ברקע אבל כבר לא ממש מציפה את הגוף.
אני לא ממש יודעת מה חושבת או מרגישה החתולה ל' לגבי העובדה שד' נעלם. לכאורה שום דבר אצלה לא השתנה. היא ממשיכה ליהנות מאהבתנו ותשומת ליבנו כמו קודם, לא נראה שהיא מחפשת אותו במיוחד. זה קצת מוזר לי.
נהנינו מנוכחותם של בני ומשפחתו המתקוה למשך שבוע נוסף, בזכות מבצע שומר חומות והטילים של החמאס. זה הסתדר לנו ממש מצוין וניצלנו היטב את הזמן ביחד, בבית ובים ובגני שעשועים. סביבוני ממש התקרב אלינו ואל משפחתה של בתי והרגיש נינוח אצלנו.
עכשיו הם בחזרה בבוסטון הקרה והגשומה. לא ייאמן שלפני יומיים הם היו איתנו בים.
לקראת סוף הביקור שלהם גילינו שכלתי בהריון, כך שצפוי לנו עוד מכל הטוב הזה במהלך השנה הקרובה. טפו חמסה עיגולים.
אנחנו נהנים מאד גם מהרכב החדש של T, שהתגלה כעוד יותר נוח וכיפי אפילו ממה ש-T תיאר לעצמו שהוא יהיה.
מה עוד?
התחלתי באימושיין קורס אימון זוגי - משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן, ואיכשהו לא הסתדר עד עכשיו. לפני שנתיים הקורס נערך בדיוק כשטסנו לבוסטון אחרי הלידה של סביבוני, ובשנת הקורונה לא היה קורס, למיטב ידיעתי. גם לא מקוון. עכשיו הקורס במתכונת היברידית - גם בזום וגם בנוכחות רגילה. במקור נרשמתי לזום (פקקים, חניה....) אבל היו לנו בעיות אינטרנט ביומיים שלפני השיעור הראשון וביום של הקורס עצמו תואם איתנו ביקור טכנאי - אז במקום להילחץ פשוט נסעתי לאימושיין. דווקא היה כיף להיות שם, לחבק את נטלי, להיות נוכחת פיזית בתרגולים. אבל משום היבט אחר זה לא כיף. לא בשעה וחצי פקקים שלקח לי להגיע, והחניה בקצה הרחוב כי יש בעיות חניה. לא בעובדה שלא היה שם כמעט אף אחד שהכרתי, וגם האחת הבודדת שהיתה איתי בקורס המאמנים בכלל לא זיהתה אותי. זה היה קצת הזוי. לא שהיינו חברות אבל זה היה לי ממש מוזר שגם אחרי שהיא ראתה את תגית השם שלי זה לא צלצל לה מוכר.
אז אני מתכוונת להמשיך את שאר הקורס בזום, למרות שנטלי מנסה לשכנע את כולם להגיע.
בנושא הבריאות, כבר מעל לשבוע שאין ל-T התקפי כאבים של כיס המרה. הוא היה אצל כירורג, שאמר שחייבים להסיר את כיס המרה. בהתחלה נקבע מועד לעוד חמישה שבועות, מתוך מטרה לתת לדלקת להרגע. אבל אחרי תוצאות בדיקות דם נוספות שהוא עשה בסוף השבוע, הוחלט להקדים לשבוע הבא. הכירורג אמר שאם בינתיים יהיה עוד התקף T חייב מייד לבוא להתאשפז, כי עלולה להיווצר חסימה בדרכי המרה וזה מאד מסוכן. הוא אמר שיש פרוצדורות לא כירורגיות לפתיחת חסימות. נקווה שלא יהיה צורך בכך.
T חזר למועדון השייט שלו אתמול, אחרי שחודש שלם לא יצא לשוט. הוא נהנה מאד.
אני עומדת לסיים את הספר החדש של יוכי ברנדיס "כשאלוהים היה צעיר". בניגוד לספריה הקודמים, לא מדובר ברומן. זה ספר שונה, שבנוי בעצם כמו הרצאה או אפילו כמו שיחה - היא כותבת כאילו שהיא מדברת אלי, וזה דווקא מוצא חן בעיני. בספר היא סוקרת את ההתפתחות והשינוי שאלוהים עצמו עובר בתנ"ך מספר בראשית ועד נביאים אחרונים. זה ממש מרתק.
הספר הבא שאקרא יהיה כנראה האם האהבה יכולה להתמיד? מאת סטיבן מיטשל. הוא מופיע ראשון באותיות מודגשות ברשימת הספרים לקורס האימון הזוגי.
בששי חזרנו לשיגרה שלנו וארחנו את בתי ומשפחתה המתוקה ואת הורי בששי בערב. כרגיל הנכדים הגדולים נשארו לישון, וישבנו בערב וצפינו בקודי בסרט חדש (שלדעתי טרם הגיע לקולנוע המתחדש בארץ) בשם "ראיה והדרקון האחרון". סרט מקסים.
חכמוד השאיר אותי פעורת פה כאשר, בסוף הסרט, הסביר לי איך הסרט הזה הוא בעצם על הקורונה, וכמה העמים השונים והמדינות השונות בעולם לא הבינו שכדי לרפא את העולם כולם צריכים לפעול יחד ולשתף פעולה.
עכשיו T מתרוצץ לו עם בדיקות טרום ניתוח - א.ק.ג. וצילום חזה ובקשת התחייבויות....זה קצת לחוץ אז אני מקווה שהכל יהיה מוכן בזמן.
מקווה שיהיה בסדר.
