כתבתי פה כבר כמה פעמים על חברויות ומערכות יחסים. יש תקופות שזה מעסיק אותי. מי החברים/ות שלי באמת, את מי אני רוצה בחיי ומי מיותר ומדוע.
בשנים האחרונות אני יותר קפדנית לגבי החברויות שאני מטפחת, ואני יותר קמצנית בזמן שלי ובאנרגיה שלי בכל הנוגע למערכות יחסים. אני משקיעה המון בכל אחת ממערכות היחסים שלי, וכיום אני הרבה יותר מודעת והרבה יותר בררנית.
לא הייתי מרחיקה לכת ומכריזה שאני מטפחת אך ורק מערכות יחסים הדדיות לגמרי, כי בפועל זה לא ככה. למשל היחסים שלי עם חברתי 'במבה' הם לגמרי לא מאוזנים. אני זו שמתקשרת בדרך כלל, ואם היא כבר מתקשרת ביוזמתה זה בדרך כלל לשאול למה היא לא שמעה ממני כל כך הרבה זמן. אני לא מתחשבנת איתה על זה, אני מקבלת אותה כפי שהיא, אבל מה שכן - אני נפגשת איתה הרבה הרבה פחות כתוצאה מכך (ולא רק בגלל הקורונה).
יש חברות כמו 'שמחה' למשל שפגשתי בקורס מאמנים. במהלך הקורס וגם בשנים שאחריו הרגשתי ששמחה ואני מצאנו שפה משותפת, היה לנו כיף להיפגש ולדבר והרגשתי שהנה מצאתי חברה אמיתית. בכלל בקורס מאמנים הכרתי והתקרבתי אל אנשים באופן שכבר לא חשבתי שקורה בשלב כזה בחיים. הקבוצה ההיא עדיין חלק כלשהו מחיי, גם אם אנחנו מדברים פחות ופחות ונפגשים עוד פחות. הקשר שנוצר שם נשאר.
שמחה היא תל אביבית שמתניידת על קטנוע או טוסטוס - ולא נוטה לצאת מגבולות העיר. כך שבכל פעם שרצינו להיפגש אני הייתי צריכה להגיע אליה לתל אביב. היא גם לא רצתה להיפגש בבית קפה או אצלה בבית, אלא רק בחוף מציצים. היינו יושבות על החול בחוף מציצים ומדברות, לפעמים מזמינות קפה אבל לא יותר מזה. לא הצלחתי בשום אופן לגרום לשמחה להיפגש במקום אחר (גם בתל אביב אבל יותר צפונה, פחות נסיעה בשבילי, יותר נינוחות בישיבה במקום נורמלי כמו בית קפה או אפילו ספסל נורמלי בפארק). אם רציתי להיפגש איתה, זה היה רק ככה. ובאיזשהו שלב זה התחיל להימאס עלי. הפעם האחרונה בה נפגשנו היא אפילו בילתה חלק ניכר מהזמן שלנו ביחד בשחייה בים. זה היה זמן הפעילות הגופנית שלה, ולא עניין אותה שאני יושבת ומחכה לה. זה היה הקש ששבר אותי, לא חזרנו להיפגש מאז. לא יזמתי פגישה וגם לא שיחות טלפון, מיציתי את היחסים המוזרים האלה.
אבל מה בעצם היה הטריגר לפוסט הזה?
חברתי 'מחברת' רבה עם חברה מאד מאד טובה שלה. חברה של שנים. והיא רצתה לדבר איתי על הריב הזה ולשחרר קיטור. בשנה האחרונה מחברת קיטרה על החברה הזאת כמה וכמה פעמים, ונראה לי שהקורונה השפיעה מאד על החברה הזאת, והקצינה אצלה תכונות שקודם פחות הפריעו למחברת. אני מכירה קצת את החברה מכיוון אחר, ויודעת שהיא אישה מדהימה, ויוצאת מתוך הנחה שלכל אחד יש תקופות לא טובות, ולכן בכל פעם שמחברת קיטרה עליה, דאגתי לסנגר עליה. להציע שמחברת תהיה סבלנית כלפיה, שתבין שעובר עליה משהו, שתתחשב בחברות ארוכת השנים שלהן, תתמוך בה ותיתן לה הזדמנות לחזור לעצמה. מחברת הקשיבה לי אבל התברר, שדווקא החברה צברה הרבה מאד כעסים כלפי מחברת, שעיקרם התמקד בסדרי העדיפויות של מחברת והתחושה שלה שהיא ממקמת אותה, את החברה, במקום נמוך יחסית לשאר האנשים בחייה.
אני לא מתווכחת עם רגשות של אנשים. הם תמיד סובייקטיביים ולאו דווקא מעוגנים במציאות. אבל שמעתי את השתלשלות העניינים, והבנתי דבר אחד. בכל פעם שהן ניסו לקבוע להיפגש וזה לא הסתדר, היה זה כי אחת מהן היתה עסוקה במשהו אחר. אצל החברה זה היה או עבודה או הנכדה. אצל מחברת זה היה או עבודה, או נכדים (יש לה ארבעה) או דייטים. כן, ההבדל המהותי בין מחברת לבין חברתה הוא שהחברה נשואה שנים רבות ומחברת גרושה מזה שלוש שנים. ומשהו בעובדה שמחברת תעדיף דייט עם גבר כלשהו על פני מפגש עם החברה, העליב ופגע בחברה. ואני שואלת את עצמי עד כמה החברה הפנימה את המצב שמחברת מצאה בו את עצמה בשלוש השנים האחרונות, לאחר שבעלה מזה כמעט ארבעים שנה עזב מהיום למחר בהודעת וואטסאפ. עד כמה היא מבינה את הכאב, את הקושי, את הבדידות. את החשש להישאר לבד מכאן ועד לסוף החיים.
אני מאמינה שמחברת וחברתה בסוף ישלימו, ידברו, ילבנו ביניהן את העניינים. אבל אני תוהה שוב, כמו הרבה פעמים בעבר, לגבי חברויות בכלל. עד כמה חברה שאני מחשיבה כחברה אמיתית אמורה להמשיך להיות שם בשבילי גם כאשר מצבי השתנה, כאשר אולי אורח חיי לא מוצא חן בעיניה, כאשר נושאי השיחה שלי אולי השתנו מעט, הפוקוס שלי בחיים השתנה, מצבי הרוח שלי לעיתים השתנו. אין לי תשובות לשאלות האלה.
במבט מהצד, כמו שייעצתי למחברת להיות סבלנית עם חברתה כאשר התחילה להתנהג באופן שונה בעקבות החרדות שלה מהקורונה, כך לגמרי הייתי מייעצת לחברתה להפגין יותר חמלה בכל הקשור בשינוי הדרסטי הזה שמחברת עברה בעקבות הגירושין. אבל גם לו היינו באמת מכירות ולו הייתי בקשר איתה, אני לא חושבת שהייתי מתערבת ביניהן. נראה איך העניינים יתפתחו.
