כרתים ועדכונים אחרים

הרבה זמן לא כתבתי.

רוב הזמן הזה ביליתי בעזרה לבתי עם הנכדים, מפגשים עם חברים, אימונים בחדר כושר, קריאה וצפייה בסדרות.

שבוע הייתי בכרתים עם T ומשפחתה של בתי. 

חששתי מהטיסות עם 'נוקת' וקיויתי שלא תהיינה יותר מדי תקלות (בכל זאת אוגוסט, טיסות צ'ארטר - שמעתי כל הזמן סיפורי זוועה על ביטולי טיסות והמתנות אינסופיות בשדות תעופה) אבל הכל עבר חלק.

לא היינו הסבא/סבתא היחידים שצורפו למשפחות עם ילדים קטנים בחופש הזה. מסתבר שזה טרנד. 

בכל מקרה מראש התייחסנו לשבוע הזה יותר כאל עבודה מאשר כנופש, מה שאיפשר לנו להעביר אותו בכיף ובנעימים, מבלים עם הנכדים כמה שיותר, עוזרים לבת ולחתן, וכן גם ישנים טוב והרבה בלילות ובסייסטות, ואוכלים....וואי וואי כמה שאכלנו טוב. שבוע שלם לא הספקנו להרגיש רעב...........כי כבר הגיע זמן הארוחה הבאה. 

המלון שהיינו בו היה מוצלח מאד, כמעט בכל התחומים. 

לא נתקלתי ביוון בעבר בשירות טוב כל כך, אדיב וחייכני ובו בזמן מקצועי ויעיל. 

הופתעתי לטובה.

גם הרמה של המטבח הפתיעה לטובה. 

היו גם מסעדות "ייעודיות" כנהוג בריזורטים כאלה של "הכל כלול" - איטלקית, כרתנית (בעצם יוונית,...לא?), מקסיקנית, אסייתית ומסעדת דגים.....אבל אחרי שאכלנו באיטלקית ובכרתנית הבנו שעדיף בחדר האוכל. במיוחד עם הילדים. 

נכנסנו לסוג של שיגרה - על הבוקר "משריינים" כורסאות ליד הבריכה המרכזית (בריכת מי מלח.........שוס אמיתי) והולכים לארוחת בוקר, לשם מגיעים - טיפין טיפין - כל בני המשפחה. בדרך כלל הגענו ראשונים, הזמנו שולחן לששה (פלוס מקום לעגלה), בתי היתה שולחת את הילדים להצטרף אלינו (מדהים כמה הם עצמאיים והתמצאו לבד ברחבי שטחי המלון), ואז אחד מההורים היה מגיע ובסוף השני - עם 'נוקת'. 

שיחקנו עם הילדים בבריכה בתורות (ושמרנו עליהם בשבעים עיניים), ועזרנו עם 'נוקת' אם בתי הלכה לשיעור יוגה או פילטיס, וחתני לחדר כושר. אחרי ארוחת הצהריים ישנו סייסטה ואז טיילנו על שפת הים קצת (לא היה נוח להיכנס, זה היה חוף סלעי מאד) ואז ישבנו באחד הברים על כוס אייס קפה (אני) או אוזו (T). היינו מודיעים לבתי וחתני היכן אנחנו, והם היו שולחים אלינו את הילדים, והיינו מבלים את הזמן עד לארוחת הערב במשחקי טאקי, "הרמז הצעיר" או "קאטן ג'וניור". 

ההורים ו'נוקת' היו מצטרפים בשלב כלשהו, אוכלים איתנו ארוחת ערב, ואחרי כן קצת משחקי וידאו לילדים, וכמובן קרפים עם נוטלה או וופל בלגי (עם נוטלה).....נראה לי שאחרי החופשה הזאת זורמת נוטלה בעורקם של הנכדים שלי במקום דם. חתני כבר הודיע שהוא מכריז על גמילה מנוטלה ברגע שנוחתים בארץ.

לפעמים היינו משחקים שוב - (בתי וחתני התלהבו ממשחקי הקופסא שהבאנו איתנו) ואז פורשים לחדרים...וישנים המון. 

T כבר היה מוכן לחזור ארצה אחרי יומיים. הספיק לו. אבל לזכותו ייאמר שהוא סחב את כל השבוע כמו גדול. בין לבין הוא עבד על המחשב (כלומר - לא היתה לי בכלל גישה לבלוגים, למתאמנים שלי...) וכנראה שזה עזר לו לא להשתגע משעמום.

בסך הכל אפשר לומר שהנכדים שלי מלאכים קטנים, כולל 'נוקת' המתוקה, שבאמת זרמה עם כל השינויים האלה, וכמעט לא הביעה את מחאתה על שבירת השיגרה. לפעמים היא ישנה בעגלה כאשר בבריכה היה רעש עצום (התעמלות במים, סתם מוסיקה רועשת) וזה היה מעורר התפעלות ממש.

למותר לציין - לא ראינו את כרתים בכלל. כל השבוע היינו "תקועים במלון" כמו שנשמותק ניסח זאת.
וזה התאים לנו מאד. דווקא לא הרגשנו "תקועים" בכלל.

בסוף ביום האחרון (יום הולדתו השביעי של נשמותק) חתני לקח אותם לרכב על סוסים מחוץ למלון. הם היו בעננים ממש. 

כאשר לא הייתי עם הנכדים קראתי. סיימתי את "בריט מארי היתה כאן" שהיה פשוט מצוין, וגם הסוף היה מוצלח (היתה לי הרגשה שהסופר מתלבט כיצד לסיים אותו, ושהוא מושך ומושך את הסוף הרבה אחרי שיכול היה כבר לסגור עניין, אבל בסוף הוא לא פישל וסגר את הסיפור כמו שצריך).

אחר כך התחלתי את Lost for Words מאת  Stephanie Butland, שלא הכרתי קודם. לא נראה לי שתורגם לעברית (לפחות לא מצאתי ברשת....). ממש נסחפתי לתוכו. אני די באמצע.

זה כל כך מרענן שאפשר להוריד ספר לטלפון (או באפליקציה "עברית" או באפליקציה "kindle" של Amazon) ולקרוא בכל מקום, בלי להיסחב עם ספר, בלי להזדקק לאינטרנט, בלי לתפוס עוד מקום על המדפים שגם ככה עמוסים.....

מאז שחזרנו ארצה אני אמנם עסוקה עם מטלות הבית (כביסה, גיהוץ, סופר...) אבל מרגישה די בחופש. מתעמלת, נפגשת עם חברות...
ובתי כנראה מבינה את זה ולא שאלה אם אני מגיעה אליהם.

T לעומת זאת יצא לפגישה עם לקוח כבר ביום שנחתנו. גם עכשיו הוא אצלו.
מבאס שהכל אנונימי כאן (כך אני רוצה, אבל לפעמים זה מבאס) כי הייתי ממליצה בחום על העסק החדש ש-T עזר ללקוח הזה להקים.........

אחרי שבששי האחרון לפני שטסנו הגיעו אלינו כולם בהרכב מלא לארוחת "יום נישואים 40" שלנו, הבנו שלהוציא את 'נוקת' בערב זה די עונש, והוחלט שאנחנו מעבירים לעת עתה את הארוחות המשפחתיות לשבת צהריים או ששי צהריים....מה שיוצא.

אז הערב אנחנו יוצאים עם אחי וגיסתי והורי לכבוד יום הולדתו של אחי (שחל מחר), ומחר יבואו אלינו לצהריים - אחרי הבריכה וחדר הכושר. ונראה איך זה מסתדר.
T כבר סיים את רוב הבישולים הבוקר כך שנראה שיהיה בסדר.

לא היה לי מושג מה לקנות לאחי מתנה ליום הולדתו. בשנים האחרונות פשוט עברנו ל"גיפט קארד'ס" והשנה לא הספקתי אפילו לעשות את זה. חשבתי שבסוף זה יהיה פשוט כסף - במעטפה יפה עם ברכה. ככה אני אפילו לא מגבילה אותו לחנות או רשת מסוימת. קצת התבאסתי מזה אבל עם השנים יותר ויותר קשה לדעת מה לקנות. ואז היתה לי הברקה: אני יודעת שהוא מנוי ל-audible של אמאזון - "שומע" ספרים, אחרי שהבין שהוא לא מגיע לקרוא, ואת ה"שמיעה" הוא יכול לעשות תוך כדי ספורט, נהיגה וכו.
אז שאלתי אותו אם מתאים לו לקבל מתנה באודיבל - כלומר הגדלת היתרה שלו - והוא שמח מאד.
עכשיו אני רגועה. קניתי מתנה שווה ליום הולדתו של אחי.

נראה לי שאוכל משהו ואלך לנוח............שבת שלום
🕯🕯

שיפור בכל החזיתות

כנראה סוף השבוע היווה איזו נקודת מפנה, אני גם מרגישה טוב יותר פיסית (למרות שהכתפיים זה לא משהו שעומד להיעלם) וגם מצב הרוח השתפר.

היומיים הראשונים של השבוע הוקדשו מבחינתי בעיקר לטיפול בעצמי - החל מפלסטיקאי שהסיר לי ול-T נגעים מעצבנים (אך לא חשודים) מהפנים ומעוד מקומות בגוף, כולל טיפול רפלקסולוגי ודיקור (לי) ושיעור פלדנקרייז ראשון במועדון הספורט של ה'אחוזה' (ולמרבית השמחה השיעור התרכז בכתפיים) וגם קצת חדר כושר (רק אליפטיקל...).

בין לבין ממשיכה לקרוא את "בריט מארי" ולצפות בסדרות....

היום כולו הוקדש לבתי ולנכדים, התייצבתי אצלה על הבוקר והייתי איתם עד שעות הצהריים המאוחרות - שיחקנו יחד ועשינו יחד סידורים (שמאד קשה לעשות עם שני ילדים ותינוקת, כך שמאד עזר לה שהתלוויתי אליה).
חזרתי מותשת והלכתי מיד לישון כשעה, וקמתי כמו חדשה.

בשיחה של 'שותפנו' ו'שריתה' עם האונקולוג של בתם, עלה שאכן זו היתה גרורה שהוצאה - בשלמותה ועם שוליים נקיים לגמרי - מהריאה, אבל שסוג הסרטן הזה (אוסתיאו סארקומה) נוצר (לדבריו) רק בעצמות או בריאות - הוא לא עובר במחזור הדם או הלימפה ולא יוצר גרורות במקומות אחרים בגוף. מה שחשוב לא פחות, הוא שהגידול היה ברובו במצב של נמק, כלומר הגוף עצמו נלחם בו והרס חלק ניכר ממנו.
ייתכן שזה תודות לתרופה הביולוגית שהילדה קיבלה במקביל לטיפול הכימותרפי כשהיתה בת 12.
בכל מקרה לא עושים כרגע טיפולים נוספים, אין צורך בבדיקות נוספות פרט למעקב כל שלושה חודשים על הריאות, לוודא שלא נוצרות גרורות נוספות.

הוא הורה להמשיך בחיים הרגילים, ולכן כנראה שהיא בכל זאת תתגייס כמתנדבת לצה"ל. הלוואי.

ליתר בטחון הוא הציע לשלוח את הגידול למעבדה בארה"ב (על חשבונם, כמובן) כדי לקבל אינדיקציה איזו תרופה ביולוגית כדאי להחזיק "בהיכון" למקרה שגידולים נוספים יתחילו להיווצר. רב חוסר הידע על הידע בתחום הזה, הם מבינים שנדיר שנוצרת גרורה אפילו 5 שנים אחרי המחלה המקורית, לא כל שכן שבע שנים אחרי - כך שכל מה שנאמר להם הוא בכל זאת בערבון מוגבל.

כרגע הם מנסים לחזור לשיגרת חייהם (פרט למעקב כל 3 חודשים כמובן), אבל כמובן לא שקטים בכלל לגבי ההמשך.
נקווה לטוב.

בכל פעם מחדש אנחנו מבינים עוד יותר כמה הבריאות חשובה מעל לכל.
כמה חשוב לחיות את החיים ולמצות אותם יום ביומו.
לא בקטע של "אכל ושתה כי מחר...." אבל כן בהחלט להבין שהחיים הם כאן ועכשיו, ואין לדעת מה יילד יום. 

סופ"ש נחמד

בתי אכן באה עם 'נוקת' ופגשה אותנו במסעדה, לשמחת הנכדים ולשמחתנו (גם T היה איתנו) להחזיק ולהסניף מעט את התינוקת.
היא כל כך מתוקה הקטנה הזאת, וכל כך מזכירה את בתי - גם במראה וגם בהתנהגות. סקרנית, שלווה, מוחה רק כשמשהו באמת מציק לה. והיא ובתי כבר מתקשרות ביניהם, מבינות זו את זו. מאוהבות קשות זו בזו. והקטנה מאוהבת גם באחים שלה, בעיקר בחכמוד שמרעיף עליה תשומת לב וחיוכים.

הספקנו לישון צהריים בחמישי, וגם ללכת לחדר כושר. זה היה מצוין.
בששי היה לנו בוקר רגוע בבית, אמנם T בישל קצת - רק עבורנו - והיו קצת כלים לשטיפה, אבל לקחתי כדור (אחרי האוכל!) וכל שאר הזמן נתתי לזרועות לנוח.

נסענו לבתי לפנות ערב, והספקנו לשחק "קטאן" שוב (הבאתי את המשחק איתי), הפעם גם עם בתי, שהתלהבה מהמשחק. שוב נשמותק ניצח. ושוב קצת התבאס שזה גרם למשחק להיגמר. בעצם המשכנו לשחק (כי חשוב להם מי מקום שני, שלישי וכו) אז הוא גם התבאס שאנחנו ממשיכים והוא יצא. בתי הגיעה מקום שני, וחכמוד שלישי. באמת שלא הפסדתי בכוונה...אבל ככה יצא. וכולם היו מרוצים.

חתני בישל הכל, ובתי ערכה את השולחן עם נשמותק. היה נעים וטעים, ערב שקט עם המתוקים האהובים שלנו (מינוס תינוקת אחת שברוב "חוצפתה" נרדמה בדיוק לפני שהגענו ולא זכינו לראות אותה כל הערב).
באיזשהו שלב חכמוד אמר לי "סבתא, רק שתדעי שכל זה" (הצביע על הארוחה) "זה כי אמא אמרה שאת מתגעגעת ל'תינוקי'..."
הבנתי שהם דיברו עלי, על העצב שלי, על הרצון לשמח אותי, הוא קלט מה שקלט ואיכשהו התערבב לו הכל והוא החליט שזו הסיבה. מתוק שלי.

בשבת על הבוקר נסענו להתאמן בחדר כושר, וכשסיימנו הורי באו לשבת איתנו בדשא ליד הבריכה. אחר כך בתי והמשפחה הגיעו בהרכב מלא, והיתה לנו הזדמנות להיות עוד קצת עם 'נוקת' בין לבין הנקות ושינה (בעגלה).
הנכדים מיד קפצו לבריכה, ובכל פעם מישהו אחר היה איתם - חתני ו-T, אני ובתי, בהרכבים שונים.

אמא שלי הלכה לחמם את ארוחת הצהריים, שהתברר לכולם במפתיע שהיא הכינה עבורנו, ואחרי שהתקלחנו הלכנו כולנו אל הורי.
זה היה מאד נחמד, אבל אני מקווה שאמא שלי לא מתכוונת לעשות זאת בכל שבת שנגיע ל'אחוזה'. לארח שמונה אנשים זה יותר מדי עבודה.........

שוב הרבצנו שנ"צ והערב עבר בנחת עם קריאת בלוגים והמשך קריאה ב"בריט מארי" המצויין, קצת סדרות (נגמרה העונה של "ג'ט") ושוב למיטה.

גם בשבת לקחתי ארקורסיה, ולמרות שהן לא מאה אחוז, יש רגיעה מסוימת בכתפיים. עד להודעה חדשה.

היום ומחר יש לי תורים שונים לרופאים וטיפולים שונים, אז קבעתי שרק בשלישי אקפוץ לבתי, לעזור עם הנכדים.
מחר אמורה להתקבל התשובה לביופסיה של הבת של החברים........
לא מצפים להפתעות, אבל בכל זאת יש מתח לקראת זה.

בסוף השבוע T ואני נחגוג 40 שנות נישואים.........
בתי אמרה שכדאי לשחזר את הדייט הראשון שלנו. אבל הדייט הראשון שלנו היה סרט בקולנוע 'דקל' ז"ל ("ישו כוכב עליון"), ואפילו לא ראינו את הסרט עד הסוף (T אמר שממילא אנחנו יודעים איך זה נגמר....😉) כי אבא שלו (הרופא) היה צריך את האוטו לביקורי בית. נוסטלגיה.
נראה איך נחליט לחגוג את זה. בדרך כלל אנחנו לא עושים עניין מימי הנישואים שלנו.

מקווה לשבוע טוב.

עייפה וכאובה

הכתפיים לא נותנות מנוח ורופאת המשפחה מתקמצנת איתי על ארקוקסיה (יותר נכון, חוששת בגלל הרפלוקס שלי).
לא יודעת אף פעם אילו תנועות או תנוחות יגרמו לדלקת להרים ראש.

מנסה להסביר לרופאה שהרוקסט פלוס שהיא רושמת לי חופשי עלול להזיק לי יותר מאשר הארקוקסיה, אותה אני לוקחת רק כשממש כואב, רק על בטן מלאה, כדור אחד ביום, במשך יום או מקסימום יומיים....וזה עובר. עד הפעם הבאה.
אני צריכה נוגד דלקת, לא סתם שיכוך כאבים (ועוד שמכיל קודאין, ממשפחת האופיאטים!), ומהבחינה הזאת הארקוקסיה היא כמו קסם.

אתמול תכננתי לנסוע לחדר הכושר על הבוקר - ואיכשהו זה לא יצא.
ואז תכננתי לנסוע לשם בארבע אחה"צ לפני שבתי תביא שוב את הנכדים.
וגם זה לא יצא.
מתבאסת על עצמי.

בינתיים הנכדים הגיעו, שיחקנו "קאטן ג'וניור" בפעם הראשונה וזה היה ממש כיף, ונשמותק ניצח ואז התבאס שבגלל זה מפסיקים לשחק 😂, כי הוא רצה להמשיך.

וחכמוד פירגן לו את הניצחון (והגיע שני...).

אחר כך התחלנו לשחק "הרמז לילדים" אבל הפסקנו באמצע כי T הכין פיצה והתיישבנו לאכול, ראינו "בייבי בוס" כלשהו בנטפליקס ושלחנו אותם לצחצח שיניים ולישון.

באמצע הלילה חכמוד נכנס איתי למיטה, ומעבר לחוסר הנוחות גם כאבה לי מאד הזרוע (בגלל הכתף) ואחרי כשלוש שעות ביקשתי ממנו לחזור למיטה. בבוקר הוא אמר שהזמן שהיה איתי במיטה הרגיע אותו ועזר לו לישון ממש טוב אחר כך. מש"ל*. 🥰
(*מה שרצינו לעשות)

בבוקר הם חרפו עד אחרי שמונה.
נראה איך נעביר את היום, עד שאחזיר אותם אחרי הצהריים (לנשמותק יש שיעור פסנתר).

הודעתי לכולם שאני עייפה ושאין ארוחה בששי הקרוב.
האמת שאני יותר מעייפה. אני ירודה. ולפעמים אני מוצאת את עצמי על סף בכי.
אולי זה הורמונלי (הפסקתי לקחת את ההורמונים של גיל המעבר), אולי זה משהו אחר, אין לי מושג.
חשבתי שניצלתי הפעם מ"משבר העשר שנים" שעד כה תמיד פקד אותי לקראת היום הולדת העגול (לקראת גיל 20, 30, 40, ו-50 כמו שעון) - אבל אולי זה נחת עלי בכל זאת באיחור מה.
לא יודעת.
אולי זו בכלל הדאגה לחברים ובתם......

עכשיו בתי התקשרה  ואמרה שהיא דואגת לי, שאלה אם יש משהו שהיא יכולה לעשות (או להפסיק לעשות) כדי לעזור.....בקיצור היא היתה מאד חמודה.
קבענו שניפגש לצהריים כאן באזור ואז היא תיקח את הילדים הביתה.
זה גם משהו. לא אצטרך לנסוע להרצליה אחה"צ ויותר מזה: לא אצטרך לחזור בפקקים של חמישי אחה"צ-ערב...
אולי אפילו אספיק סוף סוף חדר כושר. ואולי איזה שנ"צ קטן לפני כן...............