לפני שאספר על היומיים שבילינו ביוהנסבורג, נזכרתי בחוב קטן ממאוריציוס:
המשפחה הצרפתית שפגשנו בסיור בשמורת עצי האבוני סיפרו לנו על בית קברות יהודי, שהוקם באי בעקבות גירושם למחנות פליטים במאוריציוס של מאות פליטים יהודים שנמלטו מהשואה באירופה, הגיעו לחיפה באוניות מעפילים, אך סורבו כניסה על ידי המנדט הבריטי.
התנאים במחנות היו בלתי נסבלים, ורבים חלו ומתו שם. קהילה יהודית מעולם לא חיתה במאוריציוס. איכשהו לגמרי במקרה היא הפכה לעוד תחנה בגיהנום של היהודים בין שואת היטלר למנדט הבריטי בישראל. חתיכת היסטוריה שלא ממש מדברים עליה.
אז חזרנו ליוהנסבורג (או J-burg, כפי שקוראים לה המקומיים) ממאוריציוס. כי הטיסה שלנו בחזרה ארצה היתה משם.
לא ממש בא לנו להסתובב ביוהנסבורג, שעליה קיבלנו הכי הרבה אזהרות פשע ובטחון אישי, אבל עוד יותר לא בא לי טיסת המשך (נמנעת מהן עד כמה שאני יכולה, במיוחד כאשר לא מדובר באותה חברת תעופה).
בגלל שטסנו ארצה עם אל על, יצא שלא היתה טיסה בששי בערב (שאבעס, שאבעס) וכך "נולדו" לנו שני לילות בעיר הזאת.
בגלל כל ההפחדות וההמלצות, לקחנו מלון ברובע שנקרא סנדטון (Sandton), שנחשב רובע בטוח יחסית, רובע "לבן". זה נשמע נורא, אבל הדאגה לבטחוננו האישי גברה על הרצון להיות פוליטיקלי קורקט.
וגם ברובע הזה, אנשים לא הסתובבו ברחובות.
וגם כאן הבתים והמלונות היו מגודרים בגדרות חשמליות והיו שומרים בשערים.
זאת ועוד: בתי המלון סיפקו שירות שָאטֶל - הסעות חינם בתוך הרובע - בדיוק מהסיבה של (היעדר) הביטחון האישי. לכל מקום אליו רצינו להגיע - מסעדות, קולנוע, קניון - בתוך הרובע, העמיד המלון לרשותנו נהג שלקח אותנו וקבע מתי להחזיר אותנו משם, חינם אין כסף.
מצד שני, בזמן שהותנו במלון נערך בו כנס כלשהו, ושמחנו לראות נוכחות של כל הצבעים וכל הלאומים. סוף סוף היו איתנו שחורים במלון וגם בארוחת הבוקר וגם בבריכה, גם כאורחים ולא רק עובדי המלון.
אז בתוך Sandton התנהלנו בעיקר בעזרת השאטל של המלון, ואת כל שאר הנסיעות עשינו עם Uber.
אאח איזה כיף זה UBER. למה אין אותו בישראל?!?!?!
וכמו שקורה הרבה פעמים, נהגי האובר היו אנשי שיחה נעימים ומעניינים, ודרכם זכינו לעוד קצת מידע על העיר ועל המדינה.
כך, למשל, בדרך משדה התעופה למלון, סיפר לנו נהג האובר (צעיר שחור כמובן, כל הנהגים שנסענו איתם היו שחורים, גם אלה של השאטל של המלון) שב-TOWNSHIP (שכונת הפחונים) שעברנו בדרך למלון חיים שני מיליון איש.
הוא גם ציין בפנינו בכל פעם שעברנו על פני שכונה או רובע של "מעורבים", הודים, סינים.....
הוא סיפר שיש לו סבתא בת 104, שרק עכשיו מתחילים לה קצת כאבים בברכיים אבל כל השאר מאה אחוז בסדר.
הוא היה אופטימי, לאור שאלותינו על מצב השחורים בדרום אפריקה, כל כך הרבה שנים אחרי סיום האפרטהייד, ואמר שאין מה לעשות, זה כנראה ייקח עוד דור או שניים.
כאמור, לא היו הרבה דברים שתכננו לעשות ולראות ביוהנסבורג, אבל מכיוון שכבר היינו שם, והיה לנו זמן, והרגשנו (הרגשתי, ו-T זרם איתי) חובה מסוימת למורשת - נסענו לסווטו (Soweto),
שאגב השם מורכב מראשי תיבות של South Western Townships (עיירות דרום מערבית ליוהנסבורג)
שם חלקנו כבוד לסטודנטים שהפגינו (1976) נגד הדרישה לכפות על כולם את שפת האפריקנס (שפת הלבנים), ונהרגו ונפצעו במהומות בכיכר סיסולו (Sisulu)
וגם לביתו של נלסון מנדלה
סטודנטית חביבה עשתה לנו סיור מודרך של כרבע שעה, ושם בין היתר למדנו שהשחיתות בממשלות דרום אפריקה השחורות התחילה כבר עם וויני מנדלה, אחת מנשותיו של נלסון מנדלה. שלא לדבר על הזוועות שהיא הובילה במהלך המאבק לסיום האפרטהייד.
לדעתי היה חשוב לבקר שם, אבל T הרגיש ממש לא נוח - היינו הלבנים היחידים שהסתובבו בכל האזור.
היה רגע שהייתי צריכה (איך לא?) לשירותים, וליד כיכר סיסולו ראינו מרחוק שורה של שירותים כימיים, אבל כשהתקרבנו ראינו שכולם נעולים.
תוך שנייה התייצב בפנינו בחור (שחור) ושאל אם אנחנו צריכים להשתמש בשירותים.
כשאמרתי שכן, הוא פתח לי תא אחד, וכשסיימתי נעל אחרי.
מסתבר שלא נותנים למקומיים להשתמש בשירותים האלה.............הרגשתי מאד לא נעים.
עוד קוריוז: ברחוב של ביתו של מנדלה (שלא רחוק משם שכן גם ביתו של הכומר דזמונד טוטו), רציתי לקנות בקבוק מים בחנות מכולת.
החנות היתה סגורה עם סורגים ומבוצרת מכל צדדיה, פרט לחלון שירות קטנטן, דרכו נתתי את הכסף וקיבלתי את בקבוק המים.
בדיוק כשהיינו שם, הגיע איזה בריון שניסה בקול מאיים לגבות דמי פרוטקשן מבעל המכולת.
לא פלא שהוא הסתגר לו בפנים.
איזה פחד.
חזרנו למלון עם אוּבֶּר נוסף, עוד בחור שחור נחמד שטען שהמצב לא נורא כל כך. הוא אוהב לחיות ב-township, טען באוזננו. הכל בסדר מבחינתו.
שנייה אחרי שאמר את זה נאלץ לעצור פתאום בחריקת בלמים כי מישהו עבר בפראות באור אדום בדיוק כשעמדנו לעבור צומת בירוק. איזה אינסטינקטים מעולים היו לו! הלבבות של שלושתנו הלמו בעוצמה. זה היה ממש קרוב!
כן, מסוכן בכבישי דרום אפריקה, לא פחות מאשר בישראל! אולי יותר. יש המון הרוגים בכבישים שם........
בערב הראשון המליץ לנו ה-trip advisor על מסעדת בשרים בשם Grillhouse Sandton.
הזמנו שולחן, ומזל שהזמנו כי המסעדה היתה מלאה כמעט עד אפס מקום (למרות שהיתה גדולה מאד).
שוב לשמחתנו - אוכלוסיית הסועדים היתה מעורבת לגמרי.
השירות היה מעולה, וכך גם האוכל.
בלי הרבה התלבטות הזמנו שולחן גם לערב הבא.
כשחיכינו על המדרכה מחוץ למסעדה להסעה שלנו מהמלון, ניגש אלינו איש ביטחון שעמד בקרבת מקום, וביקש שנתרחק משפת המדרכה. "זה מסוכן" הוא אמר. היינו לגמרי לבד שם בחשיכה בחוץ. בכל פעם מחדש נדהמנו מהעניין הזה.
איך מגיעים למצב כזה של היעדר מוחלט של הבטחון האישי בעיר מתורבתת ומודרנית............?
את שאר הזמן שהיה לנו ביוהנסבורג בילינו בקניון Sandton City.
לא שעסקנו בקניות, פרט לכמה דברים לנכדים, אבל רצינו להרוג זמן, והקניון היה ענק ויפה ומעניין.
היה שם גם קולנוע (כלומר - המון אולמות קולנוע) ברמה מאד גבוהה, ושם ראינו את הסרט Bohemian Raphsody, על חייו של פרדי מרקורי מלהקת קווין.
כיוון שקווין והפסקול של הלהקה היוו חלק בלתי נפרד מנעורינו, והמשחק היה מצוין (והקולנוע עצמו ומערכת הסאונד היו מעולים), נהנינו מאד - גם אם הסיפור עצמו סבל מאי דיוקים.
חוויית הטיסה בחזרה ארצה היתה גרועה עוד יותר מהטיסה הלוך.
זה התחיל עוד בשדה, כאשר דרשו מאיתנו להראות את ה"'קבלה" ששלחו לנו מאל על כששדרגנו את המושבים שלנו בעזרת נקודות ("שדרגנו" = שילמנו בנקודות עבור מושבי EXIT כדי שיהיה יותר מקום לרגליים).
מי חשב להדפיס את ה"קבלה" הזאת בכלל? בשביל מה הם צריכים את זה, הרי כתובים להם מספרי המושבים שהוקצו לנו כתוצאה מהרכישה הזאת........?
הפקיד (המקומי) של אל על טען שאחרת ידרשו מאיתנו לשלם (שוב!) על המושבים האלה. זה נשמע לנו ממש חוצפה.
במזל שמרתי את ה"קבלות" האלה בגוגל דרייב, והיתה לי גישה אליהם בנייד שלי.
הטיסה עצמה שוב היתה צפופה ולא נוחה (פרט למקום המרווח לרגליים), המולטי מדיה לא עבד, לא הוגשה שתייה (אבל הפעם דאגו לדחוף לנו בקבוקי מים קטנים לכל מושב כדי שלא נטריד את הצוות) ופרט לארוחה בתחילת הטיסה, לא ראינו את צוות הדיילים בכלל.
בנוסף, כרגיל בטיסות אל על משום מה - הקפיאו אותנו ממש. כל הסוודרים והסווצ'רים והשמיכות שלהם לא עזרו ושנינו התקררנו ובילינו את השבועיים הבאים בארץ חולים.............
לא נעים לסיים ככה חופשה כזאת חלומית...............
אבל כל החודש הזה היה כל כך מהנה וחווייתי, שלא ניתן לפרט קטן כמו טיסות נוראיות לקלקל לנו אותו........
המשפחה הצרפתית שפגשנו בסיור בשמורת עצי האבוני סיפרו לנו על בית קברות יהודי, שהוקם באי בעקבות גירושם למחנות פליטים במאוריציוס של מאות פליטים יהודים שנמלטו מהשואה באירופה, הגיעו לחיפה באוניות מעפילים, אך סורבו כניסה על ידי המנדט הבריטי.
התנאים במחנות היו בלתי נסבלים, ורבים חלו ומתו שם. קהילה יהודית מעולם לא חיתה במאוריציוס. איכשהו לגמרי במקרה היא הפכה לעוד תחנה בגיהנום של היהודים בין שואת היטלר למנדט הבריטי בישראל. חתיכת היסטוריה שלא ממש מדברים עליה.
אז חזרנו ליוהנסבורג (או J-burg, כפי שקוראים לה המקומיים) ממאוריציוס. כי הטיסה שלנו בחזרה ארצה היתה משם.
לא ממש בא לנו להסתובב ביוהנסבורג, שעליה קיבלנו הכי הרבה אזהרות פשע ובטחון אישי, אבל עוד יותר לא בא לי טיסת המשך (נמנעת מהן עד כמה שאני יכולה, במיוחד כאשר לא מדובר באותה חברת תעופה).
בגלל שטסנו ארצה עם אל על, יצא שלא היתה טיסה בששי בערב (שאבעס, שאבעס) וכך "נולדו" לנו שני לילות בעיר הזאת.
בגלל כל ההפחדות וההמלצות, לקחנו מלון ברובע שנקרא סנדטון (Sandton), שנחשב רובע בטוח יחסית, רובע "לבן". זה נשמע נורא, אבל הדאגה לבטחוננו האישי גברה על הרצון להיות פוליטיקלי קורקט.
וגם ברובע הזה, אנשים לא הסתובבו ברחובות.
וגם כאן הבתים והמלונות היו מגודרים בגדרות חשמליות והיו שומרים בשערים.
זאת ועוד: בתי המלון סיפקו שירות שָאטֶל - הסעות חינם בתוך הרובע - בדיוק מהסיבה של (היעדר) הביטחון האישי. לכל מקום אליו רצינו להגיע - מסעדות, קולנוע, קניון - בתוך הרובע, העמיד המלון לרשותנו נהג שלקח אותנו וקבע מתי להחזיר אותנו משם, חינם אין כסף.
מצד שני, בזמן שהותנו במלון נערך בו כנס כלשהו, ושמחנו לראות נוכחות של כל הצבעים וכל הלאומים. סוף סוף היו איתנו שחורים במלון וגם בארוחת הבוקר וגם בבריכה, גם כאורחים ולא רק עובדי המלון.
 |
| שכונת township (או shanty town - בקיצור: שכונת פחונים) ביוהנסבורג |
אאח איזה כיף זה UBER. למה אין אותו בישראל?!?!?!
וכמו שקורה הרבה פעמים, נהגי האובר היו אנשי שיחה נעימים ומעניינים, ודרכם זכינו לעוד קצת מידע על העיר ועל המדינה.
כך, למשל, בדרך משדה התעופה למלון, סיפר לנו נהג האובר (צעיר שחור כמובן, כל הנהגים שנסענו איתם היו שחורים, גם אלה של השאטל של המלון) שב-TOWNSHIP (שכונת הפחונים) שעברנו בדרך למלון חיים שני מיליון איש.
הוא גם ציין בפנינו בכל פעם שעברנו על פני שכונה או רובע של "מעורבים", הודים, סינים.....
הוא סיפר שיש לו סבתא בת 104, שרק עכשיו מתחילים לה קצת כאבים בברכיים אבל כל השאר מאה אחוז בסדר.
הוא היה אופטימי, לאור שאלותינו על מצב השחורים בדרום אפריקה, כל כך הרבה שנים אחרי סיום האפרטהייד, ואמר שאין מה לעשות, זה כנראה ייקח עוד דור או שניים.
כאמור, לא היו הרבה דברים שתכננו לעשות ולראות ביוהנסבורג, אבל מכיוון שכבר היינו שם, והיה לנו זמן, והרגשנו (הרגשתי, ו-T זרם איתי) חובה מסוימת למורשת - נסענו לסווטו (Soweto),
שאגב השם מורכב מראשי תיבות של South Western Townships (עיירות דרום מערבית ליוהנסבורג)
שם חלקנו כבוד לסטודנטים שהפגינו (1976) נגד הדרישה לכפות על כולם את שפת האפריקנס (שפת הלבנים), ונהרגו ונפצעו במהומות בכיכר סיסולו (Sisulu)
וגם לביתו של נלסון מנדלה
לדעתי היה חשוב לבקר שם, אבל T הרגיש ממש לא נוח - היינו הלבנים היחידים שהסתובבו בכל האזור.
היה רגע שהייתי צריכה (איך לא?) לשירותים, וליד כיכר סיסולו ראינו מרחוק שורה של שירותים כימיים, אבל כשהתקרבנו ראינו שכולם נעולים.
תוך שנייה התייצב בפנינו בחור (שחור) ושאל אם אנחנו צריכים להשתמש בשירותים.
כשאמרתי שכן, הוא פתח לי תא אחד, וכשסיימתי נעל אחרי.
מסתבר שלא נותנים למקומיים להשתמש בשירותים האלה.............הרגשתי מאד לא נעים.
עוד קוריוז: ברחוב של ביתו של מנדלה (שלא רחוק משם שכן גם ביתו של הכומר דזמונד טוטו), רציתי לקנות בקבוק מים בחנות מכולת.
החנות היתה סגורה עם סורגים ומבוצרת מכל צדדיה, פרט לחלון שירות קטנטן, דרכו נתתי את הכסף וקיבלתי את בקבוק המים.
בדיוק כשהיינו שם, הגיע איזה בריון שניסה בקול מאיים לגבות דמי פרוטקשן מבעל המכולת.
לא פלא שהוא הסתגר לו בפנים.
איזה פחד.
חזרנו למלון עם אוּבֶּר נוסף, עוד בחור שחור נחמד שטען שהמצב לא נורא כל כך. הוא אוהב לחיות ב-township, טען באוזננו. הכל בסדר מבחינתו.
שנייה אחרי שאמר את זה נאלץ לעצור פתאום בחריקת בלמים כי מישהו עבר בפראות באור אדום בדיוק כשעמדנו לעבור צומת בירוק. איזה אינסטינקטים מעולים היו לו! הלבבות של שלושתנו הלמו בעוצמה. זה היה ממש קרוב!
כן, מסוכן בכבישי דרום אפריקה, לא פחות מאשר בישראל! אולי יותר. יש המון הרוגים בכבישים שם........
בערב הראשון המליץ לנו ה-trip advisor על מסעדת בשרים בשם Grillhouse Sandton.
הזמנו שולחן, ומזל שהזמנו כי המסעדה היתה מלאה כמעט עד אפס מקום (למרות שהיתה גדולה מאד).
שוב לשמחתנו - אוכלוסיית הסועדים היתה מעורבת לגמרי.
השירות היה מעולה, וכך גם האוכל.
בלי הרבה התלבטות הזמנו שולחן גם לערב הבא.
כשחיכינו על המדרכה מחוץ למסעדה להסעה שלנו מהמלון, ניגש אלינו איש ביטחון שעמד בקרבת מקום, וביקש שנתרחק משפת המדרכה. "זה מסוכן" הוא אמר. היינו לגמרי לבד שם בחשיכה בחוץ. בכל פעם מחדש נדהמנו מהעניין הזה.
איך מגיעים למצב כזה של היעדר מוחלט של הבטחון האישי בעיר מתורבתת ומודרנית............?
את שאר הזמן שהיה לנו ביוהנסבורג בילינו בקניון Sandton City.
לא שעסקנו בקניות, פרט לכמה דברים לנכדים, אבל רצינו להרוג זמן, והקניון היה ענק ויפה ומעניין.
היה שם גם קולנוע (כלומר - המון אולמות קולנוע) ברמה מאד גבוהה, ושם ראינו את הסרט Bohemian Raphsody, על חייו של פרדי מרקורי מלהקת קווין.
כיוון שקווין והפסקול של הלהקה היוו חלק בלתי נפרד מנעורינו, והמשחק היה מצוין (והקולנוע עצמו ומערכת הסאונד היו מעולים), נהנינו מאד - גם אם הסיפור עצמו סבל מאי דיוקים.
חוויית הטיסה בחזרה ארצה היתה גרועה עוד יותר מהטיסה הלוך.
זה התחיל עוד בשדה, כאשר דרשו מאיתנו להראות את ה"'קבלה" ששלחו לנו מאל על כששדרגנו את המושבים שלנו בעזרת נקודות ("שדרגנו" = שילמנו בנקודות עבור מושבי EXIT כדי שיהיה יותר מקום לרגליים).
מי חשב להדפיס את ה"קבלה" הזאת בכלל? בשביל מה הם צריכים את זה, הרי כתובים להם מספרי המושבים שהוקצו לנו כתוצאה מהרכישה הזאת........?
הפקיד (המקומי) של אל על טען שאחרת ידרשו מאיתנו לשלם (שוב!) על המושבים האלה. זה נשמע לנו ממש חוצפה.
במזל שמרתי את ה"קבלות" האלה בגוגל דרייב, והיתה לי גישה אליהם בנייד שלי.
הטיסה עצמה שוב היתה צפופה ולא נוחה (פרט למקום המרווח לרגליים), המולטי מדיה לא עבד, לא הוגשה שתייה (אבל הפעם דאגו לדחוף לנו בקבוקי מים קטנים לכל מושב כדי שלא נטריד את הצוות) ופרט לארוחה בתחילת הטיסה, לא ראינו את צוות הדיילים בכלל.
בנוסף, כרגיל בטיסות אל על משום מה - הקפיאו אותנו ממש. כל הסוודרים והסווצ'רים והשמיכות שלהם לא עזרו ושנינו התקררנו ובילינו את השבועיים הבאים בארץ חולים.............
לא נעים לסיים ככה חופשה כזאת חלומית...............
אבל כל החודש הזה היה כל כך מהנה וחווייתי, שלא ניתן לפרט קטן כמו טיסות נוראיות לקלקל לנו אותו........
