לקראת הנסיעה

בפעם הראשונה מזה הרבה שנים אני לחוצה לקראת חופשה.
אינני בטוחה אם זה בגלל הכאבים בכתפיים שלא לגמרי עוזבים אותי (אתמול כבר התחלתי לקחת שוב ארקוקסיה, כי הכתף - שמאל הפעם - ממש כאבה ואף התקשיתי לישון בגללה), או כי זה מקום לגמרי חדש שאיננו מכירים (וכל ההפחדות על הפשע בדרום אפריקה, למרות שלא נהיה כמעט בערים הגדולות), או כי זה חודש שלם (למה תכננו חודש שלם? שלושה שבועות היו מספיקים בהחלט!)..........
כך או אחרת הבטן מתהפכת לי, מוצאת את עצמי נושכת שפתיים........לא רגועה.

וכמו תמיד כשלא טוב לי אני מתמקדת בגוף, מסכימה לתת לתחושות להציף אותי, מסכימה להרגיש אותן, לשהות בהן, להתבונן בהן.........
במקרה הגרוע אני פשוט אעבור דרכן, וכך אאפשר להן להתפוגג.
במקרה הטוב תעלה לי גם איזו תובנה לגבי זה.
משהו שבטוח שלא קשור דווקא לכאן ועכשיו.

בינתיים לוגיסטית הכל בעצם מוכן.
נותר לארוז, להזמין מונית לשדה התעופה, לעשות בידוק מוקדם........כל זה ביום חמישי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' והיום יגיעו 'שותפנו' ו-'שריתה', וגם 'שלהבת' אמורה להגיע בשלב כלשהו כדי לקבל "רענון" על הטיפול בחתולים ובעיקר על מערכת האזעקה ששודרגה לאחרונה.

למחר בתי הזמינה לנו מקומות במסעדה, מתעקשת לבלות איתנו ערב לפני שאנחנו טסים לחודש שלם.
מסעדה עם הילדים באמצע השבוע........די התפלאתי כשהיא העלתה את הרעיון.
נראה שהיא באמת באמת תתגעגע אלינו.......וזה מאד מאד מחמם את לבי.
בחמישי בכל מקרה נגיע לאסוף את הנכדים מבית הספר, מקווה שעד אז הכל אצלי כבר יהיה ארוז ומוכן לטיסה.

זהו, עכשיו הולכת למספרה לעשות צבע.......

מזמן לא כתבתי

נראה שלא קורה שום דבר מיוחד.
הכתף/ים ממשיכה/ות להיות רגישה/ות ואני חייבת להיות מודעת לכל תנועה/מאמץ שאני עושה, ולתת לה/ן לנוח בין פעילויות.
אירחנו את כל המשפחה (כולל אמא של גיסתי) לארוחת יום הולדת 8 לחכמוד (בן 8! מי היה מאמין!) בששי, שבעקבותיה כאבו לי וגם ל-T גם הגב וגם הכתפיים. שתיהן.
צריכה לנצל את הימים הקרובים כדי לתת לגוף לנוח ולהתאושש לקראת הטיסה לדרום אפריקה בששי לפנות בוקר.

הארוחה ויום ההולדת הוכתרו בהצלחה רבה, אנשים הגיעו במצב רוח טוב וגם רעבים מן הרגיל - ולא נותרו כמעט שאריות, שזה תמיד משמח.
הנכדים ישנו אצלנו, כמובן, ולשם שינוי אף אחד מהם לא העיר אותנו בלילה. אמנם שנתנו נטרפה קצת גם ככה בגלל הכאבים, אבל לפחות הנכדים ישנו ברצף כל הלילה וקמו במצב רוח מצוין.

השלמתי כמעט את כל הסידורים לקראת הטיסה, פרט לאריזה כמובן (שנראה לי שאעשה ברביעי, או בחמישי בבוקר, כי אחה"צ רוצה להיות פעם אחרונה עם הנכדים לפני שניפרד מהם לחודש שלם. הגעגוע גם ככה יהיה חזק מדי. גם לנו וגם להם.

מה שנותר הוא להוציא רישיון נהיגה בינלאומי במ.מ.ס.י כי קראתי שזה חובה בדרום אפריקה (בניגוד לארה"ב, למשל, שמסתפקים ברישיון הישראלי הרגיל).
וגם לעשות "רענון" לשכנה שלי שתבוא לטפל בחתולים.

תקעים ייעודיים לחשמל נצטרך לקנות שם כשנגיע, הבנתי שהשקעים שם לא דומים לשום שקע אחר בעולם, ובאף תקע/מעביר אוניברסלי אין את הסוג הספציפי שלהם. מוזר.

מקווה שיהיה כיף, זה טיול עם הרבה טבע ובעלי חיים, נופים חדשים וגם לא מעט "בטן / גב" כשנגיע למאוריציוס בשבועיים האחרונים.

הורדתי את שני הספרים האחרונים ב"רומנים הנפוליטנים" של אלנה פרנטה לקינדל הישן שקיבלתי מהורי, והתחלתי לקרוא כדי לוודא שזה משהו שבאמת מתאים, ונראה לי שזה בסדר. אז אקח את הקינדל ואולי גם את "הראיון האחרון" של אשכול נבו, שאמא שלי בדיוק החזירה לי ומאד נהנתה (והתאפקה לא לדבר עליו כדי לא לקלקל לי כי טרם קראתי). כך אם במקרה אסיים לקרוא הכל, אוכל להוריד עוד ישירות לקינדל.

אולי עוד אספיק השבוע להיפגש עם 'במבה' ובטוח שאפגש עם 'מחברת'.....וזהו. השנה מסתיימת.

כשאחזור אחגוג יום הולדת 60.
תיארתי לעצמי ש-T מתכנן משהו עם המשפחה והחברים, אבל גם קיבלתי אישור לכך כשהוא בטעות כתב משהו בקבוצת הוואטסאפ של 'שותפנו' ו-'שריתה'.
אופס.
"לא נורא", כתבה לי 'שריתה' כששאלתי אם זו היתה אמורה להיות הפתעה. "תהיינה עוד הפתעות". לא דאגתי לרגע. דווקא נחמד שיש משהו לצפות לו.

לבני יש יום הולדת השבוע, וכבר שלחנו לו גיפט קארד לחנות יוניקלו, שהוא ביקש. הוא אמר שתמיד הוא בארץ ביום הולדת ואנחנו לוקחים אותו ליום קניות, והוא מתגעגע לחוויה, אז בגלל שהשנה זה לא קורה, הוא ייצא רק עם כלתי ויצלם את כל שלבי הקניה וישלח לנו כדי שנרגיש כאילו יצאנו איתם ביחד. חמודים.

אז אולי עוד ייצא לי לעדכן לפני שנטוס, ובכל מקרה אשתדל לעדכן תוך כדי החופשה
שנה אזרחית טובה 🎉🎊🥂

כבר מותר לספר

כבר כמה זמן אני "יושבת" על החדשות הטובות האלה,
ועכשיו כשבני וכלתי שלחו לנו את זה (האם יש משהו מרגש יותר מפעימות הלב המהירות של עובר?)
החלטתי שגם פה כבר מותר לי לספר.

אנחנו מצפים לנכד/ה חדש/ה בבוסטון בתחילת הקיץ (סוף האביב).............
ההתרגשות עצומה.

ידענו שבני וכלתי כבר עובדים על זה בחודשים האחרונים, וכשהם סיפרו לנו שעבודתם ה"קשה" נשאה פרי, האושר הרקיע שחקים ממש.
כלתי לא הצליחה להתאפק וסיפרה לנו בערך 24 שעות אחרי שקיבלה תשובה חיובית, כך שאנחנו יודעים על ההריון הזה בערך מהשבוע הרביעי שלו (מה שהופך אותו אוטומטית לארוך יותר...........😝).

תמיד יש דאגות וחששות כמובן, ובמקרה של כלתי הם מוגברים כי לאחותה היו שתי לידות שקטות לפני שילדה בשעה טובה ובמזל טוב לבסוף את בתה המתוקה (כבר בת שנה וחצי, נדמה לי).

אבל בינתיים בכל בדיקה ובכל אולטרסאונד הם מקבלים אישור שהכל תקין והכל בסדר, ואנחנו כמובן עוקבים מכאן בדריכות ובהתמוגגות אחר ההתפתחות.

מובן שמיד התחלנו לתכנן טיסה לבוסטון, ושאלנו מה הם רוצים, מה הם צריכים...וזה היה די הלם כשהתגובה הראשונית שלהם היתה: "אל תבואו".

גם לנו וגם להוריה של כלתי, הם פסקו חד משמעית: לא לקראת הלידה, לא בלידה, לא מיד אחרי הלידה.
הם רוצים את החוויה הזאת לגמרי לעצמם.
הם נלחצים כשיש סביבם אנשים מהמשפחה בסיטואציות שגם ככה לחוצות ובלתי מוכרות.
הם כבר יודיעו לנו מתי מתאים שנגיע.

אני לקחתי את זה די קשה.
ייחסתי את זה לחריקות שהיו בינינו לבינם במפגש בפריז ובלונדון בקיץ האחרון.
ייחסתי את זה  לבעייתיות ביחסים בין כלתי לבין אמא שלה, ואולי חוסר הרצון לפגוע באמא שלה על ידי כך שאני כן אהיה נוכחת בתקופה הלידה.
ייחסתי את זה לאורח החיים המבודד שלהם, שעם כל הגעגוע לארץ ולמשפחה - בכל זאת כבר התרגלו להיות לבד, להיות זה עם זה וזה עבור זה - וכל אחד שמגיע מבחוץ, אפילו כדי לעזור ולתמוך, לא באמת רצוי. אפילו מפריע.

וגם ייחסתי את זה לעובדה שאין להם בעצם מושג לקראת מה הם הולכים, מה הולך להיות ואיך זה הולך להיות.

בסופו של דבר (ואחרי שיחה מהממת עם בתי המהממת) נרגעתי והבנתי קצת יותר טוב וקיבלתי את הסיטואציה - וגם נזכרתי שגם אני בעצמי לא רציתי את אמא או את חמותי כשילדתי, ולא בתקופה שאחרי שילדתי - T ואני היינו צוות מנצח, צוות שלם שסיפק את הרצונות והצרכים של עצמו - שמחנו כשבאו לבקר ולראות את התינוקת ולהחזיק אותה קצת על הידיים (פחות 😕) ואחרי זמן קצר ללכת.
אבל לא רצינו שיישנו אצלנו. ולא רצינו לישון אצלם.

לא רצינו שישתתפו באמבטיות שלה.
רצינו לבד.

היינו אז די אגואיסטים, האמת. אבל דווקא בגלל זה הבנתי את בני ואת כלתי, והבעייה היחידה היא, שבניגוד אלי וללידה של בתי, אין אפשרות "לקפוץ לבקר" ואז ללכת הביתה אחרי שעה.
טיסה לבוסטון היא בכל זאת מבצע, ומצריכה לוגיסטיקה של שהות (אין אצלם בדירה מקום, בטח אחרי שייולד תינוק).....זה בכל זאת קצת אחרת.

ועם זאת הבנתי שפשוט נזרום עם זה.
וגם הודעתי להם שאם היה ויתחרטו ויבינו שהם זקוקים לעזרה, אוכל להגיע גם בהתרעה קצרה.
וגם הודעתי להם שכאשר אהיה בבוסטון, לא אתנחל אצלם, ואגיע רק לפרקי זמן שמתאימים להם.
בקיצור - הוצאתי את הלחץ מהמשוואה.
ואז הם נרגעו קצת.
ואחרי האולטרסאונד הראשון הם נרגעו עוד יותר, והתחילו לדבר על ביקור אצלם כשבועיים אחרי הלידה.
ושהוריה לא יגיעו לפני תחילת אוגוסט, כי רק אז יש לאביה אפשרות לחופש מהעבודה...
והכל התחיל להישמע הרבה יותר נינוח.
והכל בסדר.

עוד לא הזמנו כרטיסים, נראה לי שנתחיל לתכנן את זה רק כשנחזור מדרום אפריקה.
ובינתיים אנחנו מתרגשים ומדברים איתם לעיתים קרובות, ונראה שהכל בסדר בינינו, והכל בסדר איתם.

עדכונים שוטפים

הכתף ממשיכה להשתפר, גם מבחינת כאבים גם בטווח התנועה.
פה ושם יש כאב עמום, ואני מקפידה על תרגילים קטנטנים כדי להזרים את הדם במפרק ולחזק מעט את השרירים שמסביב.
לא מתקרבת עדיין לתרגילים שהייתי עושה עד עכשיו באופן קבוע.
הכאב היה כל כך בלתי נסבל בשיא של הדלקת שאני מודה שאני פשוט מפחדת לחזור למצב הזה.
אז לאט לאט.
קיבלתי דיקור בכתף ועיסוי עמוק בצוואר ובשכמות (ובשאר הגוף) ביום שני, ונראה לי שזה היה ממש טוב. אולי אצליח להגיע אליה עוד כמה פעמים לפני הטיסה לדרום אפריקה בסוף החודש.

T מכר את הרכב שלו - אחרי שהיה במשרד הפנים ובנוסף לתעודת הזהות הביומטרית שתגיע במשלוח, קיבל לבקשתו גם תעודת זהות רגילה זמנית במקום ונסע מיד לפגוש את הקונים ולקבל את צ'ק המימון שלהם בבנק הדואר. הרכב נמסר והסאגה הזאת הסתיימה. כמעט.

כי עכשיו היה צורך להפקיד צ'ק.
גדול.
באפליקציה זה מוגבל לסכום של 20,000 ש"ח לצ'ק, ובמכונת הצ'קים בבנק - למרות שלכאורה ניתן היה להפקיד בה - בהתחלה המכונה לא הצליחה כמה וכמה פעמים לקרוא את הצ'ק, ובסוף כשהיא כן הצליחה, ההפקדה נדחתה בגלל שהסכום היה גבוה מ-50,000 ש"ח.
כתוב שלא ניתן להפקיד צ'ק מעל 50,000 ש"ח בחשבון של מישהו אחר, אבל אנחנו ניסינו להפקיד בחשבון שלנו. אז מה נסגר?
הבוקר T הלך לבנק (שכבר אין בו כספרים לשירות הקהל) לנסות לראות איך לעזאזל מפקידים צ'ק בגובה כזה. הפקידה שהוא ניגש אליה לא האמינה שהוא לא הצליח להפקיד במכונה, ויצאה איתו "להוכיח לו" שהוא טועה. גם היא לא הצליח בשום צורה, כמובן, ובסוף היא נכנעה ולקחה את הצ'ק אליה לעמדה להפקיד בעצמה. גם היא לא הצליחה עם קורא הצ'קים שלה, ובסוף ביצעה את ההפקדה ידנית. לא ייאמן - עמלות הם גובים כרגיל, אבל שירות הם נותנים פתות ופחות. כמובן שהוא התעקש איתה לא לגבות עמלת פקיד כי הוא אמור היה לבצע את ההפקדה באופן אלקטרוני, וזו לא אשמתו שזה לא הצליח. בכל מקרה כבר קיבלתי הודעת טקסט מהבנק שהצ'ק הופקד בהצלחה.
נמאס מהם כבר.

נמאס גם מהמועצה, ששוב דחתה את הערעור (השני) שלנו על הדו"ח (כשהפעם צירפתי אסמכתאות שהתרעתי שלא פונה הגזם במועד וקיבלתי אישור בכתב על כך).
פניתי דרך האתר של המועצה לקבלת חוק העזר העירוני, אם קיים, שמפרט מה כלול ומה לא כלול ביום איסוף הגזם.
איש לא חזר אלי. מאז ה-28/11.

בכפר סבא, למשל, ראיתי שכלולות "גרוטאות". ביישוב שלנו לא כתוב בשום מקום מה כלול. יש קישור מהאתר של המועצה שלנו לאתר של משרד הפנים, השלטון המקומי, שם יש איזשהו חוק עזר אודות "פינוי חפצים מיושנים" שאמור אולי לפרט את העניין - אבל יש קישור לקובץ מסוג ashx ואין לי מושג באיזו תוכנה ניתן לפתוח אותו. מישהו יודע?

מצאתי אפליקציה של המועצה והורדתי אותה, ופתאום שלשום קיבלתי ממנה הודעה שהדיווח שלי מה-14/11 (על אי פינוי גזם בזמן) טופל, וביקשו חוות דעת על אופן הטיפול.
זו היתה הזדמנות עבורי לכתוב להם שהפינוי אמנם בוצע, אבל בכל זאת קיבלתי דו"ח וביקשתי שהפקחית תיצור איתי קשר והיא לא חזרה אלי מעולם.

אתמול בבוקר התקשרה אלי המנהלת של הפיקוח במועצה. כל מה שהיא רצתה הוא לסגור את הפנייה הזאת שלי, בה כתבתי שהמפקחת לא חזרה אלי. היא סרבה לומר לי מה כלול בפינוי הגזם, היא טענה שמרגע שהגשנו ערעור אין לה כבר מה לדבר איתי כי זה עבר לטיפול התובע, היא היתה לא שירותית לחלוטין. ממש לא היה עם מי לדבר.
איחלתי לה יום נפלא וסגרתי את השיחה.
מתוסכלים, אנחנו כותבים עכשיו מכתב לראש המועצה...............לא יודעת איך זה ייגמר.

בתי יצאה היום לארבע ימים לסדנת יוגה ליד ים המלח.
כל כך שמחה בשבילה שלקחה לעצמה כמה ימי חופש, היא לא עושה את זה אף פעם.
חתני הודיע שיגיע אלינו עם הילדים בששי,  כי הקטנטנים לא ויתרו על ארוחת ערב ושינה אצל סבא וסבתא.
מתוקים שלי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' שנמצאת כרגע בתקופה טובה, גם מבחינה אישית וגם אולי מצאה עבודת ניהול במשרה חלקית - בקליניקה הפרטית היא לא מצליחה לקבל מספיק מטופלים כדי להתפרנס כמו שצריך. היא התחילה להתאמן בשיטת סאטיה אצל מאמנת שהמלצתי עליה, לא כי אני מכירה אותה אלא כי חברות טובות שלי מאמנות המליצו עליה בחום. מצד אחד האימון הולך ממש טוב והיא מרגישה שזה שונה מכל טיפול פסיכולוגי שהיא עבר אי פעם, ושדברים משתנים ומשתחררים אצלה. מצד שני היא כל הזמן חושבת מתי להפסיק.
זה מבאס אותי, כי אני יודעת שיש תהליכים שלוקחים זמן באימון כמו בטיפול, והעובדה שיש שיפור לא אומרת שהעבודה הסתיימה. אבל כמובן זכותו של כל אחד להחליט מתי להתחיל ומתי להפסיק טיפול או אימון, ואף אחד מבחוץ לא יכול להכתיב זאת.

מה שמחזיר אותי לעצמי, אם ומתי אחזור להתאמן. זה לא שיש עניינים דחופים על הפרק, והאמת היא שאני רואה שיש לי את רוב הכלים להתמודד בשלווה וברוגע ביום יום עם כל מה שקורה לי במציאות.......ועדיין אני יודעת שכשאני עם עצמי אני במעגל סגור, ולא תמיד רואה את כל הזוויות, ולא תמיד חושבת על כל האפשרויות....כאשר אני מול מאמן הדו שיח מעלה דברים שלא היו עולים לי כשאני לבד. והעלאת זיכרונות מתוך תחושות ופעולת הפירוק שלהם תמיד משחררת דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בעצמי.............
אולי באמת סוף סוף ארים טלפון - למי? - ואקבע.
בעצם, כשאחזור מדרום אפריקה.........

אנחנו טסים בסוף החודש לחודש ימים. שבועיים בדרום אפריקה, שבועיים במאוריציוס.........
זה קצת ארוך, האמת. אבל מקווה שיהיה כיף.