כבר כמה זמן אני "יושבת" על החדשות הטובות האלה,
ועכשיו כשבני וכלתי שלחו לנו את זה (האם יש משהו מרגש יותר מפעימות הלב המהירות של עובר?)
החלטתי שגם פה כבר מותר לי לספר.
אנחנו מצפים לנכד/ה חדש/ה בבוסטון בתחילת הקיץ (סוף האביב).............
ההתרגשות עצומה.
ידענו שבני וכלתי כבר עובדים על זה בחודשים האחרונים, וכשהם סיפרו לנו שעבודתם ה"קשה" נשאה פרי, האושר הרקיע שחקים ממש.
כלתי לא הצליחה להתאפק וסיפרה לנו בערך 24 שעות אחרי שקיבלה תשובה חיובית, כך שאנחנו יודעים על ההריון הזה בערך מהשבוע הרביעי שלו (מה שהופך אותו אוטומטית לארוך יותר...........😝).
תמיד יש דאגות וחששות כמובן, ובמקרה של כלתי הם מוגברים כי לאחותה היו שתי לידות שקטות לפני שילדה בשעה טובה ובמזל טוב לבסוף את בתה המתוקה (כבר בת שנה וחצי, נדמה לי).
אבל בינתיים בכל בדיקה ובכל אולטרסאונד הם מקבלים אישור שהכל תקין והכל בסדר, ואנחנו כמובן עוקבים מכאן בדריכות ובהתמוגגות אחר ההתפתחות.
מובן שמיד התחלנו לתכנן טיסה לבוסטון, ושאלנו מה הם רוצים, מה הם צריכים...וזה היה די הלם כשהתגובה הראשונית שלהם היתה: "אל תבואו".
גם לנו וגם להוריה של כלתי, הם פסקו חד משמעית: לא לקראת הלידה, לא בלידה, לא מיד אחרי הלידה.
הם רוצים את החוויה הזאת לגמרי לעצמם.
הם נלחצים כשיש סביבם אנשים מהמשפחה בסיטואציות שגם ככה לחוצות ובלתי מוכרות.
הם כבר יודיעו לנו מתי מתאים שנגיע.
אני לקחתי את זה די קשה.
ייחסתי את זה לחריקות שהיו בינינו לבינם במפגש בפריז ובלונדון בקיץ האחרון.
ייחסתי את זה לבעייתיות ביחסים בין כלתי לבין אמא שלה, ואולי חוסר הרצון לפגוע באמא שלה על ידי כך שאני כן אהיה נוכחת בתקופה הלידה.
ייחסתי את זה לאורח החיים המבודד שלהם, שעם כל הגעגוע לארץ ולמשפחה - בכל זאת כבר התרגלו להיות לבד, להיות זה עם זה וזה עבור זה - וכל אחד שמגיע מבחוץ, אפילו כדי לעזור ולתמוך, לא באמת רצוי. אפילו מפריע.
וגם ייחסתי את זה לעובדה שאין להם בעצם מושג לקראת מה הם הולכים, מה הולך להיות ואיך זה הולך להיות.
בסופו של דבר (ואחרי שיחה מהממת עם בתי המהממת) נרגעתי והבנתי קצת יותר טוב וקיבלתי את הסיטואציה - וגם נזכרתי שגם אני בעצמי לא רציתי את אמא או את חמותי כשילדתי, ולא בתקופה שאחרי שילדתי - T ואני היינו צוות מנצח, צוות שלם שסיפק את הרצונות והצרכים של עצמו - שמחנו כשבאו לבקר ולראות את התינוקת ולהחזיק אותה קצת על הידיים (פחות 😕) ואחרי זמן קצר ללכת.
אבל לא רצינו שיישנו אצלנו. ולא רצינו לישון אצלם.
לא רצינו שישתתפו באמבטיות שלה.
רצינו לבד.
היינו אז די אגואיסטים, האמת. אבל דווקא בגלל זה הבנתי את בני ואת כלתי, והבעייה היחידה היא, שבניגוד אלי וללידה של בתי, אין אפשרות "לקפוץ לבקר" ואז ללכת הביתה אחרי שעה.
טיסה לבוסטון היא בכל זאת מבצע, ומצריכה לוגיסטיקה של שהות (אין אצלם בדירה מקום, בטח אחרי שייולד תינוק).....זה בכל זאת קצת אחרת.
ועם זאת הבנתי שפשוט נזרום עם זה.
וגם הודעתי להם שאם היה ויתחרטו ויבינו שהם זקוקים לעזרה, אוכל להגיע גם בהתרעה קצרה.
וגם הודעתי להם שכאשר אהיה בבוסטון, לא אתנחל אצלם, ואגיע רק לפרקי זמן שמתאימים להם.
בקיצור - הוצאתי את הלחץ מהמשוואה.
ואז הם נרגעו קצת.
ואחרי האולטרסאונד הראשון הם נרגעו עוד יותר, והתחילו לדבר על ביקור אצלם כשבועיים אחרי הלידה.
ושהוריה לא יגיעו לפני תחילת אוגוסט, כי רק אז יש לאביה אפשרות לחופש מהעבודה...
והכל התחיל להישמע הרבה יותר נינוח.
והכל בסדר.
עוד לא הזמנו כרטיסים, נראה לי שנתחיל לתכנן את זה רק כשנחזור מדרום אפריקה.
ובינתיים אנחנו מתרגשים ומדברים איתם לעיתים קרובות, ונראה שהכל בסדר בינינו, והכל בסדר איתם.
ועכשיו כשבני וכלתי שלחו לנו את זה (האם יש משהו מרגש יותר מפעימות הלב המהירות של עובר?)
החלטתי שגם פה כבר מותר לי לספר.
אנחנו מצפים לנכד/ה חדש/ה בבוסטון בתחילת הקיץ (סוף האביב).............
ההתרגשות עצומה.
ידענו שבני וכלתי כבר עובדים על זה בחודשים האחרונים, וכשהם סיפרו לנו שעבודתם ה"קשה" נשאה פרי, האושר הרקיע שחקים ממש.
כלתי לא הצליחה להתאפק וסיפרה לנו בערך 24 שעות אחרי שקיבלה תשובה חיובית, כך שאנחנו יודעים על ההריון הזה בערך מהשבוע הרביעי שלו (מה שהופך אותו אוטומטית לארוך יותר...........😝).
תמיד יש דאגות וחששות כמובן, ובמקרה של כלתי הם מוגברים כי לאחותה היו שתי לידות שקטות לפני שילדה בשעה טובה ובמזל טוב לבסוף את בתה המתוקה (כבר בת שנה וחצי, נדמה לי).
אבל בינתיים בכל בדיקה ובכל אולטרסאונד הם מקבלים אישור שהכל תקין והכל בסדר, ואנחנו כמובן עוקבים מכאן בדריכות ובהתמוגגות אחר ההתפתחות.
מובן שמיד התחלנו לתכנן טיסה לבוסטון, ושאלנו מה הם רוצים, מה הם צריכים...וזה היה די הלם כשהתגובה הראשונית שלהם היתה: "אל תבואו".
גם לנו וגם להוריה של כלתי, הם פסקו חד משמעית: לא לקראת הלידה, לא בלידה, לא מיד אחרי הלידה.
הם רוצים את החוויה הזאת לגמרי לעצמם.
הם נלחצים כשיש סביבם אנשים מהמשפחה בסיטואציות שגם ככה לחוצות ובלתי מוכרות.
הם כבר יודיעו לנו מתי מתאים שנגיע.
אני לקחתי את זה די קשה.
ייחסתי את זה לחריקות שהיו בינינו לבינם במפגש בפריז ובלונדון בקיץ האחרון.
ייחסתי את זה לבעייתיות ביחסים בין כלתי לבין אמא שלה, ואולי חוסר הרצון לפגוע באמא שלה על ידי כך שאני כן אהיה נוכחת בתקופה הלידה.
ייחסתי את זה לאורח החיים המבודד שלהם, שעם כל הגעגוע לארץ ולמשפחה - בכל זאת כבר התרגלו להיות לבד, להיות זה עם זה וזה עבור זה - וכל אחד שמגיע מבחוץ, אפילו כדי לעזור ולתמוך, לא באמת רצוי. אפילו מפריע.
וגם ייחסתי את זה לעובדה שאין להם בעצם מושג לקראת מה הם הולכים, מה הולך להיות ואיך זה הולך להיות.
בסופו של דבר (ואחרי שיחה מהממת עם בתי המהממת) נרגעתי והבנתי קצת יותר טוב וקיבלתי את הסיטואציה - וגם נזכרתי שגם אני בעצמי לא רציתי את אמא או את חמותי כשילדתי, ולא בתקופה שאחרי שילדתי - T ואני היינו צוות מנצח, צוות שלם שסיפק את הרצונות והצרכים של עצמו - שמחנו כשבאו לבקר ולראות את התינוקת ולהחזיק אותה קצת על הידיים (פחות 😕) ואחרי זמן קצר ללכת.
אבל לא רצינו שיישנו אצלנו. ולא רצינו לישון אצלם.
לא רצינו שישתתפו באמבטיות שלה.
רצינו לבד.
היינו אז די אגואיסטים, האמת. אבל דווקא בגלל זה הבנתי את בני ואת כלתי, והבעייה היחידה היא, שבניגוד אלי וללידה של בתי, אין אפשרות "לקפוץ לבקר" ואז ללכת הביתה אחרי שעה.
טיסה לבוסטון היא בכל זאת מבצע, ומצריכה לוגיסטיקה של שהות (אין אצלם בדירה מקום, בטח אחרי שייולד תינוק).....זה בכל זאת קצת אחרת.
ועם זאת הבנתי שפשוט נזרום עם זה.
וגם הודעתי להם שאם היה ויתחרטו ויבינו שהם זקוקים לעזרה, אוכל להגיע גם בהתרעה קצרה.
וגם הודעתי להם שכאשר אהיה בבוסטון, לא אתנחל אצלם, ואגיע רק לפרקי זמן שמתאימים להם.
בקיצור - הוצאתי את הלחץ מהמשוואה.
ואז הם נרגעו קצת.
ואחרי האולטרסאונד הראשון הם נרגעו עוד יותר, והתחילו לדבר על ביקור אצלם כשבועיים אחרי הלידה.
ושהוריה לא יגיעו לפני תחילת אוגוסט, כי רק אז יש לאביה אפשרות לחופש מהעבודה...
והכל התחיל להישמע הרבה יותר נינוח.
והכל בסדר.
עוד לא הזמנו כרטיסים, נראה לי שנתחיל לתכנן את זה רק כשנחזור מדרום אפריקה.
ובינתיים אנחנו מתרגשים ומדברים איתם לעיתים קרובות, ונראה שהכל בסדר בינינו, והכל בסדר איתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה