חלומות על דיור מוגן

כבר כמה לילות שהחלומות שלי מלאים כולם בדיור המוגן של הורי.
בחלום הם כבר בארץ, הם כבר גרים שם, ויש כל מיני התעסקויות עם הסידור של הבית והשירותים שהמקום נותן או לא נותן.....
אני כבר עמוק בתוך זה.

הורי החליטו סופית שהם באים, שהם לוקחים דיור מוגן, שהם בוחרים את הדיור המוגן שגם אנחנו אהבנו במיוחד.
בחמישי (למרות שהייתי כבר מקוררת מוות והרגשתי ממש על הפנים) יצאנו לפגישה נוספת עם המתאמת / אשת השיווק - אקרא לה 'אחוזה' - והפעם הבאנו איתנו גם את אחי. בנוסף לחשיבות שאנחנו מייחסים לשיתוף שלו ושל גיסתי בכל תהליך חזרתם של הורי ארצה (אין להם הרבה זמן להתעסק עם זה אבל חשוב לי שירגישו חלק מזה) אחי הוא משפטן. חשוב לקרוא את כל האותיות הקטנות ובעיקר את האותיות שלא קיימות. ולוודא שאין פסיק אחד שאנחנו לא יודעים בכל ההתקשרות הזאת.

מה שמאפיין את 'אחוזה' הוא האדישות לכאורה שלה. היא לא לוחצת. היא לא מתלהבת יתר על המידה. אולי זה סגנון שיווק משלה, אולי זה פשוט האופי שלה. יחסית לנשות השיווק שפגשנו ב'בתים' האחרים (כך אנשי הדיור המוגן קוראים לדיור המוגן), זה די מרענן. ומצד שני היא מיד מגיבה למיילים ולהודעות וואטסאפ, וענתה לי גם כשהיתה בחו"ל (והבטיחה שתחזיר לי תשובה למחרת כשתשוב לעבודה) וגם בערב כשכבר היתה בבית.

אחי מאד התלהב מ'הבית', מהמתקנים, מהטיפוח, מהאווירה.
מיד הבהרנו ל'אחוזה' שאנחנו מעוניינים בחלקו התחתון של טווח המחירים שלהם עבור הפיקדון - בעיקר כי מחירי הבתים אצלם משתנים בהתאם למידת הקירבה של הבית לבניין המרכזי, והורי (בנוסף לרצון לחסוך) רוצים כמה שיותר שקט ופרטיות. האמת שב'בית' הספציפי הזה נראה שיש שקט ופרטיות בכל מקום, אבל התחושה שלהם, של פינה משלהם (יחסית) היא מאד חשובה להם.

לכן הראתה לנו 'אחוזה' שלוש יחידות דיור מרוחקות מהבניין המרכזי, ממש קרובות לפרדס שגובל ב'בית', מה ששימח את הורי מאד.
כל היחידות זהות אבל כיון שכבר גרו בהן אנשים, כל אחד סידר ושידרג את ביתו לפי טעמו והעדפותיו, חלק מהבתים מושקעים יותר וחלק פחות. כמובן ש'הבית' מתחייב לתת את היחידה כאשר היא צבועה ומטופחת, עם רצפות גרניט פורצלן ופרקט, מטבח וארונות, מקלחון ותריסים חשמליים.....אבל יש בתים שכבר מגיעים עם תוספות שהשקיעו הדיירים הקודמים. למשל לא בכל היחידות פותח החדר שבקומה השנייה, זה שמיועד למטפל/ת בעתיד, או לאורחים.

לשמחתנו בכל היחידות שהראו לנו, החדר למעלה אכן פותח. היחידה הראשונה שראינו היתה הכי פחות מושקעת, ונדרשה בה הכי הרבה עבודה. הכיוונים שלה (כיווני האוויר) היו בסדר, אבל לא אופטימליים.
היחידה השנייה היתה הרבה יותר מטופחת ומושקעת והכיוונים שלה היו מושלמים. זו היתה היחידה שרצינו. התקשרנו בסקייפ דרך הטלפון להורים ועשינו להם היכרות עם 'אחוזה' וגם ניצלנו את ההזדמנות לעשות להם סיור ביחידה, ולהראות להם אותה מבפנים וגם את הסביבה. גם הם התלהבו.

האמת, שהיחידה השלישית היתה אפילו יותר מושקעת, אבל הכיוונים שלה היו דפוקים (צפון/דרום....מניסיוננו זו דירה עם פחות מעבר אוויר והרבה פחות אור).

כשחזרנו למשרד לשבת על מחירים התברר שהיחידה שאהבנו היא הכי זולה מבין השלוש. ו'אחוזה' גם הבטיחה לנסות להשיג הנחה נוספת במחיר הפיקדון.
בשלב ראשון היא שריינה לנו את היחידה - ללא עלות וללא התחייבות - שיריון שתקף 21 יום, כאשר בזמן הזה הם לא יציעו את היחידה הזאת לאף אחד אחר. עד שנחליט סופית. עד שנחתום על ההסכם.

עוד ביקשנו ממנה לבדוק האם ניתן לקיים את ועדת הקבלה הרפואית בסקייפ - כדי שהורי יוכלו להיכנס לבית מייד עם הגעתם ארצה.
שלחנו גם שאלות ובקשות להבהרות לגבי ההסכם, כמובן.....בקיצור זה השלב שבו אנחנו נמצאים כרגע.

במקביל אנחנו עוזרים להורי למכור את הבית שלהם בקליפורניה.
בשלב ראשון הם מנסים למכור בעצמם (מה שנקרא בארה"ב for sale by owner), כדי להמנע מהעמלה הגבוהה (מאד) הנהוגה שם מול סוכני נדל"ן. יש שם כרגע ביקוש גדול לבתים בשכונה שלהם, ויש סיכוי שיצליחו למכור (בלי לשפץ, כי אין להם כוח וזמן לעשות שום דבר בבית) במחיר סביר.
אם הם יראו שזה לא הולך - תמיד אפשר למסור את זה לסוכן.

אז T עזר לאבא שלי לכתוב מודעה באתר אינטרנט שמיועד לכך, וערך את התמונות שאבא שלי צילם, ועזר לו להעלות אותן לאתר. אני הכנתי בפאוורפוינט פלאייר (flyer) שמפרסם את הבית - מסתבר שמקובל שם לחלק פלאיירים לשכנים וגם למי שמגיע לראות את הבית...........

בקיצור - זה מתקדם.
הם כבר קיבלו אישור רשמי מהקונסוליה שהם מוכרים כ"תושבים חוזרים" - הגדרה זו בתוקף לחצי שנה. היעד הוא שהם יגיעו תוך שלושה-ארבעה חודשים.

ואחרי הדיור המוגן נסענו לנכדים.........למרות שהייתי על הפנים, לא ויתרתי על הבילוי איתם - כי בששי שבת הם לא הגיעו - ואכן זכינו למתיקותם האינסופית ולאהבתם היקרה מפז.
בסוף השבוע נחתי. התאוששתי. טיפלתי בעצמי.
היום אני מרגישה יותר טוב אבל זה עוד רחוק מבריאות שלמה.
די, מספיק עם ההתקררויות האלה! יש לי דברים לעשות!!!!!

מבצע חילוץ

שמעתי יללות של חתול, וחיפשתי את החתולים שלי ומצאתי כל אחד מהם מתפנק בפינה כלשהי בבית, רגועים ושלווים.
גם T שמע את היללות, ואני מצטערת לומר שלקח לנו יומיים שלושה עד שהבנו מאיפה זה מגיע.

מחוץ לחדרו של בני (חדר העבודה), שהוא "חצי מרתף" שכזה, שחלקו נמוך ממפלס פני האדמה, יש מה שנקרא "חצר אנגלית".

יותר משבע שנים אנחנו גרים בבית הזה, ומעולם לא עשה אף חתול (ויש המון בסביבה) את השטות של לקפוץ פנימה.
עד עכשיו.
אחד מחתולי השכונה מצא את עצמו בפנים, בלי יכולת להוציא את עצמו משם.
ולקח לנו כמעט שלושה ימים להבין את זה. ובשלב זה הוא כבר היה תשוש.

הלב נשבר, אבל חתול רחוב זה לא משהו שאפשר פשוט לגשת ולהרים אותו.
יצרי ההישרדות שלו הם כאלה שהוא יקרע אותנו בציפורניים ובשיניים אם ננסה לגעת בו בכלל.

מה עושים?
בשלב ראשון T הוריד לו סולם לתוך החצר, בתקווה שייעזר בו כדי לטפס החוצה.
זה לא קרה.

אני יצאתי לחצר דרך החלון מתוך החדר, וניסיתי לפתות אותו להיכנס לסלתול

...בעזרת נקניק.

זה לא קרה.

מצאנו שני קרטונים והעמדנו אותם זה על גבי זה ליד אחד הקירות, בתקווה שיטפס עליהם ויצליח להוציא את עצמו.
ליתר ביטחון השארנו לו קערה מלאת מים ועוד קערה עם מזון לחתולים.
חשבנו שאם יאכל וישתה אולי יקבל קצת כוחות ויצליח בכל זאת לצאת.

בבוקר יצאנו לבדוק מה מצבו - וגילינו שהוא אכל את כל האוכל, שתה קצת, ונכנס לתוך אחד הקרטונים, שנפלו כנראה כאשר ניסה לטפס עליהם.

T יצא אליו לחצר דרך חלון החדר, הרים את הקרטון כאשר החתול בפנים, והגיש לי אותו כאשר אני עומדת למעלה מעבר לגדר. הנחתי את הקרטון בזהירות על הריצפה, פתחתי את הקרטון והוא יצא בריצה ונעלם....................

הרגשנו הקלה עצומה. סוף טוב הכל טוב. מקווה שיהיה לו שכל לא לעשות דבר כזה שוב!

מזגזגים

שלושה דברים הפתיעו במיוחד כשהורי הכריזו על נכונותם לחזור ארצה.

הראשון היה כמובן עצם נכונותה של אמי לחזור: כי אבי היה די בשל לכך, כבר מאז שיצא לגמלאות, סליחה - פוטר מעבודתו - לפני תשע שנים (בגיל 75!).
במשך כל השנים התנגדה אמי לחזרה ארצה, התנגדה לכל שינוי בעצם. היא אמרה (ובצדק מבחינתה) שאבי עקר אותה שוב ושוב מקום למקום ומארץ לארץ, לטענתה בחיפוש אחר החלום שתמיד יימצא "שם" (וכמו ברחוב סומסום, תמיד כשמגיעים ל"שם" הוא הופך להיות "כאן" ולכן זה רק עניין של זמן עד שיש צורך לעבור ל"שם" חדש). מעתה, החליטה אמי, היא זו שקובעת. היא כבר לא מסכימה שיעקרו אותה ממקומה, הנינוח, הרגוע.

בשנה האחרונה החל איזשהו שינוי אצלה, שבהתחלה התבטא בכך שהם הלכו לבדוק כמה דיורים מוגנים שם בארה"ב. מה שהיא אמרה אז היה, שהיא הבינה שאבי זקוק לפעילות חברתית, תרבותית, להיות באינטראקציה עם אנשים - ולמרות שהיא עצמה טוענת שהיא לא זקוקה לכך, אפילו - סולדת מכך - היא הייתה מוכנה להכיר בכך שמעבר למקום מסוג זה ייטיב עמו, ובכך גם ייטיב עמה - כי הוא משגע אותה בבית. או שהוא מסתגר בתוך עצמו ובתוך המחשב, מאזין כל היום לפודקאסטים ונכנס לדיכאון, או שהוא מחפש לעצמו סיבות לדאוג בגללן, להתעצבן מהם, פרויקטים יש מאין,  וכמו שהיא קוראת לזה "אבא הוא פתרון בחיפוש אחר בעיה".

הדיורים המוגנים שהם בדקו היו טובים וראויים, אבל לא היה בהם פתרון למקרה שאחד מהם או שניהם יהפכו חלילה סיעודיים. ובכל מקרה הם לא פתרו את הבעיה של המרחק מאיתנו - ילדיהם - שבין אם מוכנים להכיר בכך ובין אם לאו - אם מצבם יתדרדר, נצטרך לנסוע ולתמוך ולעזור. לא היה בהם גם פתרון לשנים הנוכחיות - שבהן (אם באמת יפסיקו לטוס לביקורים בארץ) למרות שהם עדיין עצמאיים ובמיטבם, לא יוכלו ליהנות מבילוי עם נכדיהם וניניהם.

ואז לפני כמה חודשים, התעוררה אמי בוקר (סליחה, לילה) אחד ואמרה: "צריך לחזור". ומאז בעצם התחילו לדבר איתנו על זה, קודם עם אחי וגיסתי, ואחר כך איתנו........... ואימא הכריזה (ועכשיו אני קולטת באמת שזה בא רק ממנה) שאם חוזרים -  אז רק לדיור מוגן. לא לשכור או לקנות דירה או בית.

הדבר השני שהפתיע, היה הדחיפות. הבהילות.
מרגע שהם החליטו שאכן חוזרים, התחיל סוג של לחץ.
נראה שהכול התחיל להתקדם בהילוך מהיר - fast forward. עכשיו, מיד, ברגע זה.
כבר אוספים חפצים לא נחוצים ומוסרים אותם לצדקה.
כבר מבררים על האופציות לחידוש רישיון הנהיגה בארץ, על זכויות תושבים חוזרים, על האופציה למכור את ביתם.

והדבר האחרון והמפתיע ביותר (וזה שהיה לי הכי קשה באמת להאמין לו) - זה שאימא אמרה "לשם שינוי הפעם, לאבא לא אכפת מהעלויות".

והנה אתמול, לאחר ש-T שלח להם (ולאחי ולגיסתי) טבלת אקסל מושקעת עם כל הנתונים של כל המקומות שראינו עד כה, התחיל אבא לסגת. ולזגזג. מה זה לזגזג, ביבי קטן על ידו בזגזוגים 😉.

פתאום הוא התחיל לבקש שנברר לו עלויות של דירות במקום קוטג'ים, ושל שני חדרים במקום שלושה (או שלושה וחצי) - עליהם הסתכלנו עד עכשיו. "אל תשכחו" הוא כתב במייל שבמקור חיינו באוהל בקיבוץ.....
'לא אבא', חשבתי לעצמי. 'לא שכחנו. האם זה מה שאתם רוצים לעשות עכשיו? לחזור לחיות באוהל בקיבוץ? אתה באמת חושב שאתם בנויים לתנאים כאלה עכשיו?'

ואז, באותה הנשימה, הוא התחיל להתלונן שהבתים שמוצעים להם (אלה שבדקנו עבורם, בגדלים של בין 89-100 מ"ר) קטנים מדי - ביחס למחיר כמובן. ומה הם בכלל יוכלו להביא אתם, אם החדרים כל כך קטנים יחסית למה שיש להם עכשיו? את הספות? את הכונניות? את המיטה....?

ולמה בכלל צריך לתת פיקדון, הוא מעדיף עלות חודשית בלבד (לא כל הדיורים המוגנים מאפשרים בכלל מסלול כזה).
הפיקדון מחייב אותו למכור את הבית, והוא נשחק כל שנה בכמה אחוזים....אז מה יישאר ליורשים???

ואם כבר - אז בשביל מה הם צריכים דיור מוגן בכלל, אולי עדיף לשכור דירה.......

התקשרנו בסקייפ. הבנו שכל הזגזוגים האלה הם כבר יותר מדי בשביל מיילים הלוך ושוב.

ופתאום לטענתו הוא כבר לא צריך חברה, והוא לא צריך פעילות, ולא מעניין אותו שיש אחיות ורופאים לרשותו, ולחצן מצוקה בכל מקום. ולא מעניין אותו שיש חוגים והרצאות ופעילויות תרבותיות.
ולא חשוב שחדר הכושר המפואר והבריכה החצי אולימפית, והיוגה והפלדקרייז כלולים במחיר.
וניקיון הדירה פעם בשבוע, וגינון....ותחזוקה במקרה הצורך....

ובשביל מה עוד חדר? הרי הם לא אוהבים לארח. ("אבל נכון, אתם צודקים שבבוא היום אפשר לשכן מטפל/ת בחדר הנוסף").
ובעלויות כאלה.....(והנה מגיעה שורת המחץ של כל השיחה) - הם לא יצליחו לחסוך כל חודש כמו שהם חסכו עד עכשיו.

דקה של שקט. חיוך.
"אבא, בשביל מה אתם חוסכים?" אני שואלת. ואני לא יודעת מספרים אבל אני מבינה שהם כבר יושבים על חסכונות רציניים גם ככה.

"מה זאת אומרת?" הוא מתעצבן. "בשבילכם!" ואימא כבר חצי מחייכת וחצי מתעצבנת, ונוזפת בו שבגיל שלהם אולי כבר לא צריך להמשיך לחסוך....
ואנחנו אומרים שאנחנו תודה לאל מסודרים ולא בונים על הירושה שלהם....ואימא טוענת שגם אחי וגיסתי אומרים אותו הדבר.

ואז T ברוב חכמתו, שמבין איך הראש של אבא שלי עובד, עושה  חשבון מהיר - ומוכיח לאבא שלי שהם עדיין יוכלו לחסוך (פחות אמנם) כל חודש אם הם ירצו, ושגם בשחיקה המקסימלית של הפיקדון (13 שנים) עדיין יוחזר לפחות 50 אחוז ממנו "ליורשים" בסופו של דבר....... או להם אם יחליטו לעזוב בשלב כלשהו.

ומנגד אימא שלי מכריזה שאם לא עוברים לדיור מוגן אז היא חוזרת בה בכלל מכל העניין והיא לא חוזרת ארצה........

ו-T שואל אותו בחיוך, "עד שאימא החליטה שהיא כן מוכנה לחזור, אתה עושה הכל כדי לטרפד את זה??"

ובשלב הזה אנחנו מבקשים מהם לדבר שוב זה עם זו בנחת, בלי לחץ, ולהחליט מה הם בעצם רוצים לעשות.
אנחנו נשתף פעולה עם כל מה שהם ירצו - אבל הם צריכים להיות סגורים על עצמם.
ואנחנו ממליצים להאט את הקצב, ולא לפעול מתוך פאניקה....

מזכירים להם שלא חייבים למכור את הבית מיד, יש זמן. אפשר לשלם אחוז קטן מהפיקדון בהתחלה, להיכנס לשנה ניסיון ואם זה לא נראה להם אז מקבלים את מה שהם שילמו בחזרה במלואו (פרט לעלות החודשית).

וכבר בסוף השיחה נראה שאבא קצת נרגע........אבל אני די בטוחה שעוד לא שמענו את הסוף של ההתלבטויות האלה. וזה מובן.
זה כבר הגיוני. לזה דווקא ציפיתי.

חוזרים!

אף אחד לא מאמין אבל הורי החליטו לחזור ארצה.
זה כבר סופי, זה כבר קורה.

לפני שבועיים אלה היו עדיין התלבטויות ומחשבות היפותטיות.
לפני כמה ימים נפלה ההחלטה.
עכשיו הם כבר תורמים חפצים מיותרים לצדקה (ארגון ה- Good Will האמריקאי) ומבקשים את השרטוטים והמידות של החדרים בדיור המוגן כדי לדעת אילו מהרהיטים להביא איתם ואילו להשאיר מאחור.........

ואבי סיפר לחבר שלו בארץ שהם חוזרים, והחבר כבר התחיל להתקשר אלי (כן, יותר מפעם אחת) עם הנחיות ושאלות והוראות.....כאילו אני באמת זקוקה לעוד מישהו (שבעצם זר לי לחלוטין) שינהל אותי עכשיו...........

מרגישה סוג של סחרור מהקצב שבו הדברים מתפתחים - אבל מזכירה לעצמי לנשום עמוק, לא להיסחף בבהילות ובסחרור שלהם - להרגיע אותם וגם את עצמי - ולפעול צעד צעד ובשיקול דעת לקראת המטרה העיקרית.
המטרה היחידה.
להעביר אותם בשלום למשכנם החדש - בדיור מוגן שהם יבחרו - כאן בארץ.

בתי הזכירה לי שכאשר לקחתי לעצמי חופש של כמה חודשים מהעבודה בסוף שנות התשעים זה הכניס אותה ללחץ.
היא היתה אז בתיכון, והיתה רגילה שאני כל הזמן בעבודה, ושיש לה חופש ופרטיות יחסית בבית.
פתאום היא הבינה שאני אהיה בסביבה הרבה יותר, וחששה מזה.
ועכשיו היא שאלה אותי אם אני מרגישה משהו דומה.
שהתרגלתי שהורי רחוקים, שרוב הזמן הם לא חלק נוכח ופעיל ביום יום שלי.
ושכמה שבתיאוריה רציתי שהם יהיו קרובים יותר, עכשיו שזה עומד לקרות אולי זה מכניס אותי לחששות.

יש משהו במה שהיא שואלת, וגם מאד אהבתי את העובדה שהיא חשבה על זה.
ושהיא דואגת לי.
וחשבנו שתינו על זה שאולי באמת הגיע הזמן שאחזור להתאמן.........לקבל תמיכה נוספת בתקופה המאתגרת שצפויה לנו.

אבל כרגע אני פשוט מנסה לקלוט את המציאות שעומדת להשתנות: הורי עומדים לחזור, אחרי שלושים שנה בחו"ל.
ולנשום.