זה היה סוף שבוע מאד מאד קשה. וזרמו בו הרבה מאד דמעות.
על הבכי על האישור הסופי של מותם של עודד ליפשיץ, שירי ביבס ושני הג'ינג'ים המתוקים אריאל וכפיר, נוסף הכאב הבלתי נתפס על החלפת גופתה של שירי במסירה הראשונה, ועל אופן רציחתם של הילדים וניסיון הטשטוש אחר כך.
אי אפשר היה לשלוט בבכי שפשוט זרם וזרם. היתה הקלה ושמחה לראות את ששת החטופים שחזרו סוף סוף הביתה. T אמר בציניות שהמזל של הישאם ואברה שקרה אסון השבעה באוקטובר. אחרת הם עדיין היו נמקים בעזה. צודק. ואז קבלנו עוד הוכחה (כאילו שהיינו זקוקים לה) על אכזריות החמאס, שהביא שני חטופים "משלב ב'" לצפות בשחרור של חבריהם.........כמה רוע יש שם. רוע טהור.
ובתוך כל זה T חווה התקפי כאב בשרשרת - לפעמים שניים ביום, כל יום, וגם כאלה שמעירים אותו באמצע הלילה. ואז בנוסף התחילה לו צרבת מהגיהנום (והוא מטופל עם נקסיום, מאז הניתוח הגדול, אז אף פעם אין לו צרבות), וגם כשהיא שככה הוא המשיך להרגיש את כל האוכל והשתייה כשהם יורדים מהגרון במורד הוושט לקיבה. זה היה מאד מוזר, אבל אחרי יומיים שלושה זה נרגע. אולי למשך זמן מה כדאי שייקח את הנקסיום פעמיים ביום.
בכל מקרה זה הבהיל אותי מאד, וכאשר הנכדים רצו להישאר לישון אצלנו בששי בלילה, החלטתי שזה לא מתאים. זה אכל אותי לסרב להם, ואני עדיים מבואסת מזה, אבל דמיינתי מצב שבו אנחנו ישנים כולנו יחד ופתאום T מתעורר עם התקף.......לא, זה לא מתאים. בסוף דווקא לא היה התקף בששי בלילה ולא היה בינתיים התקף נוסף.
הם הגיעו לארוחת ששי, וגם הורי הפתיעו ורצו לבוא - וכל כך שמחו ונהנו שזה היה פשוט נהדר. אבל לא יכולתי ממש ליהנות ולשמוח כי הייתי גמורה מהחטופים החללים ומהמצב של T. חבל.
הבנתי שרמת הכאב של אבא הולכת ויורדת, ולמרות שהוא לא מודה בכך - הוא פשוט אומר שסוף סוף המשככים משפיעים - אני מקווה שזה יילך וישתפר ובקרוב הפרק הנוכחי של כאבי הגב יהיה מאחוריו. בנוסף, קלינאית התקשורת שאחיינית2 הצליחה למצוא ולשלוח אליו הביתה, זיהתה פטריה על הלשון שלו, שהיא חשדה שהיא גם משפיעה על חוסר חוש הטעם שלו. לאחר שקיבל טיפות מתאימות מהרופאה, הוא מדווח שחוש הטעם מתחיל לחזור. איזו הקלה. היא גם שיחררה אותו סופית מהסמכת המים והקפה, אחרי שבדקה ביסודיות את הבליעה שלו, ובינתיים - טפו חמסה עיגולים - נראה שזה עובר בשלום.
השבוע חגגנו לגיסי יום הולדת 70. העיתוי היה ממש לא מתאים - בחמישי בערב, לאחר קבלת גופות החטופים החללים - אבל האירוע נקבע מזמן וראיתי שגיסתי לא מתכוונת להזיז, אז התייצבנו. גם כאן לא יכולתי באמת לשמוח וליהנות, בגלל העצב התהומי שפקד אותי, אבל השתדלתי ושימחנו אותו והיה טוב לראות את האחיינים ואת החברים של גיסי וגיסתי...במיוחד את הבת של אחיין-T3, בת שנה, שלא ניתן היה להשאיר אותה עם השמרטפית, ששמרה על שתי בנותיו הגדולות יותר, ודי גנבה את ההצגה כל הערב במתיקות שלה ובעיקר בכמויות האוכל שהיא טרפה, כמו גדולה. היא כל כך הזכירה לי את אחיין-T3 עצמו כשהוא היה פעוט. "ממש copy + paste" הוא הגדיר זאת בעצמו.
השבוע התקשרה אלי המטפלת של אבא בבקשה ליום חופש. הצחיק אותי שהיא מבקשת ממני במקום מהורי, ואמרתי לה שאם הם מסכימים אז זה בסדר, אבל דווקא שמחתי שהיא חושבת שאני הסמכות בעניין. יש לה בעייה, שהבן של המעסיקים הקודמים שלה, שנפטרו, עדיין חייב לה כמה משכורות ואת הפיצויים שלה. התאגיד המליץ לה לנסוע למשרדים של "קו לעובד" כדי שיעזרו לה, ולכן הזדקקה ליום חופש. הורי הסכימו, כמובן. באופן כללי ראיתי שהם די מסתדרים לבד גם כשהיא לא נמצאת. וטוב שכך.
לסיום, בעקבות כל ההתקפים ההולכים ומתגברים לאחרונה, הבנו שצריך להתחיל לבחון כיוונים חדשים, ובשלב ראשון קבעתי ל-T תור אצל 'רופאהחדשה', שלפעמים היא מעצבנת ולעומתית והרבה פעמים היא לא זמינה אבל יש לה המון ניסיון וכושר אבחון טוב. עם המזל של T בתורים, הצלחתי להשיג לו תור היום על הבוקר.
הוא סיכם לה את כל התסמינים והם עברו על כל ההיסטוריה הרפואית של שלוש השנים האחרונות (שאת רובה היא מכירה), כולל כל ה-CT וה-MRI והגסטרוסקופיה והקולונוסקופיה, והיא חושבת שאת הכיוון הכירורגי מיצינו, ושאולי כדאי לבדוק את הכיוון הנוירולוגי-עצבי.
ההשערה הזאת של עצב שנשאר חשוף או "זוכר" את החסימה שהיתה כבר העלה "פרופסור-על" כש-T ביקר אצלו, אבל לא עשו עם זה אז שום דבר. כרגע 'רופאהחדשה' המליצה לו להתחיל עם תרופה בשם LYRICA , במינון חלש ולהעלות בהדרגה...ולראות האם אולי זה יעזור. אני יודעת שאבא שלי מקבל את זה בגלל כאבים ברגליים בזמן השינה. גם חמי ז"ל לקח אותה מאותה הסיבה, ולשניהם זה עזר מאד. מה אומר? שווה לנסות.
היום יש ל-T גם דיקור שוב (היה לו בשבוע שעבר) - הוא מרגיש שכאשר קיבל דיקור באופן קבוע ההתקפים הגיעו לעיתים יותר רחוקות. ייתכן מאד. כל מה שעשוי לעזור מבורך.
אני הייתי שוב בפיסיותרפיה עבור גיד האכילס המסכן שלי, ודווקא מאז הכאב התגבר. רק היום חשבתי שזה אולי כי היא שמה לי מדבקות על הקרסול - וכששאלתי אותה היא אמרה שייתכן שזה הגורם, והנחתה אותי להסיר אותן. נראה אם זה יעזור. בכל מקרה מחר יש לי עוד תור אצלה.
בינתיים מחרחרי המלחמה כבר מרימים את קולם ואני חוששת לגורל החטופים ומשפחותיהם..........אוף.
שנקווה לטוב? זה מה שנותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה