באמת, מה שלומי?
לפעמים, פעם בכמה ימים, עדיין סובלת קצת מבחילה, אבל זה כבר לא תכוף כמו שהיה.
התלבטתי הבוקר עם בתי האם להעלות כבר למינון של כדור שלם (עברו שבועיים בדיוק מאז שהתחלתי עם הלוסטרל) או למשוך עוד קצת עם חצי כדור. החלטנו שאמשוך עוד כמה ימים עם חצי כדור.
עדיין מידי פעם חשה גם את החרדה, כך שאת ההשפעה הטובה של הכדור ברור שעדיין אינני מרגישה.
הביורוקרטיות סביב פטירתו של אבא ממשיכות אבל מידי פעם מצליחים לעשות V על עוד משימה (שלעיתים מולידה משימות חדשות) ובכל זאת איזושהי תחושה של התקדמות. לקחתי בחזרה את המושכות בחלק מהנושאים, והשארתי לאחי את אלה שמשום מה מלחיצים אותי במיוחד.
במקביל T פצח בסידרת בדיקות בהוראת הנוירולוג. הראשונה היתה EEG "בעת חסך בשינה ואחרי שינה" - מה שאומר שהוא נאלץ להישאר ער כל הלילה ולהגיע מאד עייף לבדיקה, ואז להירדם אצלם. באופן מפתיע (ומשמח) הוא הצליח לעשות גם את זה וגם את זה. עכשיו כמובן נחכה כחודש לתוצאות (18 ימי עסקים).
מחר יש לו MRI מוח, והוא עדיין לא הצליח לקבוע תור לבדיקה האחרונה שהיא EMG, משום מה המכון אליו הפנו אותו פשוט לא עונה לטלפון. לעולם. בכל יום, בכל שעה. מאד מאד מוזר.
בינתיים עברו 11 יום (כן, אני סופרת) מאז ההתקף (הקל, אבל כואב) האחרון שלו, ועל פניו נראה שהוא צודק, שהכדור שהוא לוקח (עדיין לא במינון מלא) עושה משהו טוב.
גם אני עשיתי בדיקות (דם) ופרט לסוכר מעט גבולי (מוזר....אולי אלה התקפי השוקולד שתוקפים אותי מפעם לפעם) הכל תקין.
ברביעי היה מפגש האימון הראשון שלי אצל המאמנת החדשה שלי שאכנה אותה כאן "נועה". זו היתה בעצם שיחת היכרות אבל פחות "תבניתית" משיחת היכרות קלאסית, ואהבתי שהיא הצליחה לשאול אותי את שאלות ההיכרות בין לבין הדיבור האסוציאטיבי שהתפרץ ממני, וזה לא נעשה באופן מלאכותי או מאולץ. היתה פגישה טובה ומחר הפגישה השנייה. אין לי מושג כמובן איך יתפתח תהליך האימון, זה עוד מוקדם לדעת, אבל נעים לי אצלה ונוח, והבונוס הוא שהיא מקבלת כאן ביישוב ושאני יכולה להגיע אליה ברגל. מבחינתי כמה שפחות להסתובב בכבישים כך עדיף.
בששי בתי ובני משפחתה היו עסוקים - כל אחד בעיסוקיו - ולכן לא היתה ארוחת ששי, מה שהתאים לנו מאד, במיוחד אחרי הלילה הלבן של T לקראת הבדיקה שלו. מה שכן, הוא הכין לנו מרק בשר טעים (שזה מה שאנחנו אוכלים בצהריים כל השבוע, בתוספת סלט קטן או פרי), ושאלתי את אמא אם בא לה לבוא בששי בערב לאכול איתנו מרק טעים.
למרבה השמחה היא הסכימה (וחצי בצחוק טענה שזה רק בגלל המרק), והבאתי אותה אלינו, ובילינו זמן ביחד והיה מאד נעים (וטעים). אחרי הארוחה T הדליק חדשות (😒) ואמא ביקשה שאקח אותה הביתה. אבל ראיתי שהיא בטוב והיה נחמד ונעים ביחד, ושמחנו מאד.
השבוע חגגנו את חתונתה של בתם של 'שותפנו' ו'שריתה'.
היה מאד מאד מרגש - להגיע לרגע הזה לאחר שלפני 14 שנים הילדה הזאת נלחמה בסרטן העצמות וגברה עליו, וגם לפני שמונה שנים התגלה לה גידול בריאה וגברה גם עליו. גם החתן המתוק עבר חיים לא קלים, כשאיבד את שני הוריו תוך כמה חודשים בזמן שהוא עצמו עדיין היה חייל בחובה. שניהם בחרו בחיים ומצאו זה את זו והאהבה שלהם פשוט מתוקה ומקסימה. אושר גדול.
פרט צדדי ומצחיק לגבי החתונה - משום מה המון אנשים - בני משפחה, חברים, עמיתים - ניגשו אלינו במהלך הערב ואמרו לנו כמה שאנחנו יפים. זה היה מוגזם ומוזר, במיוחד שזה הגיע כל הזמן ומכל מיני אנשים שונים שלא קשורים אלה לאלה. בדרך חזרה הביתה שאלתי את T אם לדעתו בדרך כלל אנחנו לא נראים טוב, ולכן הערב כולם הופתעו לראות אותנו יפים....???
במישור הלאומי אנחנו ממתינים בנשימה עצורה לראות אם החבר'ה שהצבענו בעדם יצליחו להתעלות על עצמם ולהתגבר על השטויות של עצמם ולהקים עבורנו ממשלה טובה ומיטיבה ומתפקדת בלי לדפוק את העסק......
אבל בסך הכל שלומי לא רע בכלל, חייבת לומר.
